איזה שיר נעים וקצר. מרגיש שיש כמה כיוונים שונים שאני נוטה ללכת אליהם. לאט לאט
 

התוכן בהתחלה הרגיש לי כמו שיר מעט פשוט. לוקח לי זמן להקשיב לשיר ולמצוא את הנקודות היפה.

קו החוף בזריחה מתרחק לאיטו

הנקודה שתפסה אותי כאן היא מה שפתאום התגלה לי כ-לא קשור בהכרח - מה הקשר בין קו החוף והזריחה? האם "הזריחה" היא בעצם "שעת הזריחה" שבה הגיבורה התחילה לפגוש את ריקוד הגלים? או שאולי הזריחה היא זריחת השמש עצמה, תוך כדי שקו החוף מתרחק ממנו? אם כן - זה מיוחד! כי כידוע הזריחה איטית יותר מתנועת הגלים. אבל אולי קומה אחת פנימה - יש כאן שני מקצבים מולם עומדת הגיבורה - הזריחה כאירוע "מקרו", כמו ההתעוררות לחיים, כמו איזו נקודת ראשית... הקצב של הזריחה שהוא ארוך וקבוע, והקצב המשתנה של הגלים. קו החוף עצמו הוא נקודה מיוחדת, קווי מתאר שזזים באופן קבוע. אדם אומר שהוא הולך על קו החוף, אבל קו החוף לידו לעולם לא נשאר באותו המקום. זה כאילו שקו החוף הוא אשלייה שלמעשה לא קיימת [הפילוסופים הסתבכו עם המושג "תנועה" # #]. לפי הכיוון הזה יכול להיות שמתואר משהו מעט טראגי או מבהיל - כלומר לקרוא את השיר משהו כמו "דווקא בשעת הזריחה, קו החוף מתרחק לאיטו". ואולי כיוון נוסף הוא שהחוויה היא שקו החוף המתרחק לאיטו דומה בתנועת ההתרחקות לזריחה שמתרחקת מקו האופק אל מעלה השמים. 

ובלי שאשים לב

אצטרך לרוץ כדי לגעת בשפתו

השורות כאן מהפנטות. "בלי שאשים לב" - יש כאן תדהמה מול השינויים שבחיים. אני נוטה לחשוב שבין כל הכיוונים שהצעתי למעלה קלעתי בערך לאווירה (זה לא משנה מאוד אם לא כיוונתי), ובתוך ה"אופוריה" של הזריחה, של הקרבה הנוחה אל קו החוף (שבעצם גם מגלם את הקרבה אל המים או אל החיים אם נרצה, או סתם אל הטוב, או אפילו פשוט אל קו החוף שנותן אשלייה כאילו הוא קיים ונוכח ויציב וקבוע אבל למעשה פתאום הוא נעלם, ו"בלי שנשים לב" אנחנו צריכים לרוץ כדי לגעת בשפתו.

המילה "שפתו" עוררה אותי, כי היא פותחת לכמה כיוונים: קודם כל - שפת הים, מילה מקבילה לקו החוף. אבל יש שני כיוונים יפים אחרים בשפת הים. אחד מרמז לנשיקה - כמו שפתיים, ולכן מעורר רגש של געגוע ורצון למילוי החוסר. כשאני מדמיין מגע בשפתיים אני מדמיין מגע רך ומאוד מאוד עדין, שמעיד על קשר קרוב. הגעגוע הזה מתוק. כיוון נוסף, עמוק ומיוחד יותר בעיני - הוא שפה כמו השפה האנגלית או עברית וכו'. יש צימאון עמוק מאוד לדבר בשפה שאליה אנחנו שייכים. "שפת הים" לפי זה היא ביטוי מיוחד, ומגע עם שפת הים הוא מגע עם תדר כזה, שכשמתרחקים ממנו מרגישים טבועים רק בחול (משחק מילים), והצימאון לשפה שלנו גובר ואנחנו רצים. זה יפה... ישבמילים "בלי שאשים לב אצטרך לרוץ" משהו מכושף ומאוד נשי, נפעלות כזו שלא כובשת ולא בוחרת אלא רצה אחריו (הביאני המלך חדריו)...

בהדרגה הוא ישוב וימלא את נפשי

איזו שורה יפה. יש כאן תיאור יפהפה של רוויה. זה נעים.

ואז, בלי אזהרה,

נחזור שוב לנקודת ההתחלה.

שאולי נקודת ההתחלה הזו היא הזריחה, כפי שניסיתי להציע, שוב הבראשית הזה, שוב הגירוש מגן עדן, שוב ההתחברות והרוויה, ושוב ה"בלי לשים לב" המתעתע והמבהיל. עכשיו אחרי שעברתי בתוך השיר אני שומע הרבה יותר את הצד הרוחני שלו, את הגעגוע לה', את ההתמלאות בקרבת אלוקים ואת הבהלה כש"שפת לא ידעתי אשמע" גורמת לרוץ כדי לחזור לתדר הפנימי. הרוויה ההדרגתית, ממלאת הנפש נותנת תחושה מרגיעה, אולי של "ואני אמרתי בשלווי - בל אמוט לעולם", ומיד משם - שוב לנקודת ההתחלה. הסיום מרגיש בוגר הרבה יותר, אולי הפקת לקחים מסויימת, אמנם בלי אזהרה אבל כן עם הבנה מפותחת לגבי החוקים של הרוח. הרוח היא עצמאית, אי אפשר לקשור קולר לצווארה, וברגעים של "היסח הדעת" באה פתאום הפתעה כשזה בורח. כך נראים חיים רוחניים והתיאור הזה של הגלים בשעת זריחה נוגע בזה בצורה יפה.

-

הצורה נעימה. אני כל החיים מסתבך איך לכתוב. אני לא מדבר בשפה פלצנית של טכניקה וכו', אלא יותר בהרגשה - שיר של שלוש שורות הוא שיר מעולה או רק טיוטה שלא מוצתה? לפעמים יש לי חוסר ביטחון שגורם לי לכתוב הרבה כשאולי מוטב היה לכתוב מעט, וכן להפך - שירים שאני מרגיש שהם טיוטה וחבל שלא פותחו.

כשאני קורא את הטקסט שלך אני מרגיש שהשאלות האלו נהדפות הצידה. השפה כל כך רכה ונעימה, וגם התיאורים של הבהלה הם מתונים, זה כאילו שיר בלי פינות חדות. יחד עם זאת זה גם לא שיר רך ומרתפק, אלא שיר מאוד מאוד צנוע בהגשה שלו. כמעט מסתפק בתיאורים בלבד. בתוך מצע כל כך נעים של תיאורים עדינים - השורה "ישוב וימלא את נפשי" לא מתעמעמת בתוך רעש של צלילים וצבעים אלא נותנת כמו מן תבלין נעים על השיר ומוסיפה מימד עומק לאסתטיקה של הקריאה.

-

קראת לפרופיל שלך "בשבילי". אשמח לשמוע מה השיר שלך בשבילך, האם כתבת בשביל לכתוב או שכתבת מתוך רגש חזק שגרם לך לכתוב, האם השיר הזה ילך איתך או שהוא עוד אבן בפסיפס...

יום טוב

דור

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..