איזה שיר נעים וקצר. מרגיש שיש כמה כיוונים שונים שאני נוטה ללכת אליהם. לאט לאט
 

התוכן בהתחלה הרגיש לי כמו שיר מעט פשוט. לוקח לי זמן להקשיב לשיר ולמצוא את הנקודות היפה.

קו החוף בזריחה מתרחק לאיטו

הנקודה שתפסה אותי כאן היא מה שפתאום התגלה לי כ-לא קשור בהכרח - מה הקשר בין קו החוף והזריחה? האם "הזריחה" היא בעצם "שעת הזריחה" שבה הגיבורה התחילה לפגוש את ריקוד הגלים? או שאולי הזריחה היא זריחת השמש עצמה, תוך כדי שקו החוף מתרחק ממנו? אם כן - זה מיוחד! כי כידוע הזריחה איטית יותר מתנועת הגלים. אבל אולי קומה אחת פנימה - יש כאן שני מקצבים מולם עומדת הגיבורה - הזריחה כאירוע "מקרו", כמו ההתעוררות לחיים, כמו איזו נקודת ראשית... הקצב של הזריחה שהוא ארוך וקבוע, והקצב המשתנה של הגלים. קו החוף עצמו הוא נקודה מיוחדת, קווי מתאר שזזים באופן קבוע. אדם אומר שהוא הולך על קו החוף, אבל קו החוף לידו לעולם לא נשאר באותו המקום. זה כאילו שקו החוף הוא אשלייה שלמעשה לא קיימת [הפילוסופים הסתבכו עם המושג "תנועה" # #]. לפי הכיוון הזה יכול להיות שמתואר משהו מעט טראגי או מבהיל - כלומר לקרוא את השיר משהו כמו "דווקא בשעת הזריחה, קו החוף מתרחק לאיטו". ואולי כיוון נוסף הוא שהחוויה היא שקו החוף המתרחק לאיטו דומה בתנועת ההתרחקות לזריחה שמתרחקת מקו האופק אל מעלה השמים. 

ובלי שאשים לב

אצטרך לרוץ כדי לגעת בשפתו

השורות כאן מהפנטות. "בלי שאשים לב" - יש כאן תדהמה מול השינויים שבחיים. אני נוטה לחשוב שבין כל הכיוונים שהצעתי למעלה קלעתי בערך לאווירה (זה לא משנה מאוד אם לא כיוונתי), ובתוך ה"אופוריה" של הזריחה, של הקרבה הנוחה אל קו החוף (שבעצם גם מגלם את הקרבה אל המים או אל החיים אם נרצה, או סתם אל הטוב, או אפילו פשוט אל קו החוף שנותן אשלייה כאילו הוא קיים ונוכח ויציב וקבוע אבל למעשה פתאום הוא נעלם, ו"בלי שנשים לב" אנחנו צריכים לרוץ כדי לגעת בשפתו.

המילה "שפתו" עוררה אותי, כי היא פותחת לכמה כיוונים: קודם כל - שפת הים, מילה מקבילה לקו החוף. אבל יש שני כיוונים יפים אחרים בשפת הים. אחד מרמז לנשיקה - כמו שפתיים, ולכן מעורר רגש של געגוע ורצון למילוי החוסר. כשאני מדמיין מגע בשפתיים אני מדמיין מגע רך ומאוד מאוד עדין, שמעיד על קשר קרוב. הגעגוע הזה מתוק. כיוון נוסף, עמוק ומיוחד יותר בעיני - הוא שפה כמו השפה האנגלית או עברית וכו'. יש צימאון עמוק מאוד לדבר בשפה שאליה אנחנו שייכים. "שפת הים" לפי זה היא ביטוי מיוחד, ומגע עם שפת הים הוא מגע עם תדר כזה, שכשמתרחקים ממנו מרגישים טבועים רק בחול (משחק מילים), והצימאון לשפה שלנו גובר ואנחנו רצים. זה יפה... ישבמילים "בלי שאשים לב אצטרך לרוץ" משהו מכושף ומאוד נשי, נפעלות כזו שלא כובשת ולא בוחרת אלא רצה אחריו (הביאני המלך חדריו)...

בהדרגה הוא ישוב וימלא את נפשי

איזו שורה יפה. יש כאן תיאור יפהפה של רוויה. זה נעים.

ואז, בלי אזהרה,

נחזור שוב לנקודת ההתחלה.

שאולי נקודת ההתחלה הזו היא הזריחה, כפי שניסיתי להציע, שוב הבראשית הזה, שוב הגירוש מגן עדן, שוב ההתחברות והרוויה, ושוב ה"בלי לשים לב" המתעתע והמבהיל. עכשיו אחרי שעברתי בתוך השיר אני שומע הרבה יותר את הצד הרוחני שלו, את הגעגוע לה', את ההתמלאות בקרבת אלוקים ואת הבהלה כש"שפת לא ידעתי אשמע" גורמת לרוץ כדי לחזור לתדר הפנימי. הרוויה ההדרגתית, ממלאת הנפש נותנת תחושה מרגיעה, אולי של "ואני אמרתי בשלווי - בל אמוט לעולם", ומיד משם - שוב לנקודת ההתחלה. הסיום מרגיש בוגר הרבה יותר, אולי הפקת לקחים מסויימת, אמנם בלי אזהרה אבל כן עם הבנה מפותחת לגבי החוקים של הרוח. הרוח היא עצמאית, אי אפשר לקשור קולר לצווארה, וברגעים של "היסח הדעת" באה פתאום הפתעה כשזה בורח. כך נראים חיים רוחניים והתיאור הזה של הגלים בשעת זריחה נוגע בזה בצורה יפה.

-

הצורה נעימה. אני כל החיים מסתבך איך לכתוב. אני לא מדבר בשפה פלצנית של טכניקה וכו', אלא יותר בהרגשה - שיר של שלוש שורות הוא שיר מעולה או רק טיוטה שלא מוצתה? לפעמים יש לי חוסר ביטחון שגורם לי לכתוב הרבה כשאולי מוטב היה לכתוב מעט, וכן להפך - שירים שאני מרגיש שהם טיוטה וחבל שלא פותחו.

כשאני קורא את הטקסט שלך אני מרגיש שהשאלות האלו נהדפות הצידה. השפה כל כך רכה ונעימה, וגם התיאורים של הבהלה הם מתונים, זה כאילו שיר בלי פינות חדות. יחד עם זאת זה גם לא שיר רך ומרתפק, אלא שיר מאוד מאוד צנוע בהגשה שלו. כמעט מסתפק בתיאורים בלבד. בתוך מצע כל כך נעים של תיאורים עדינים - השורה "ישוב וימלא את נפשי" לא מתעמעמת בתוך רעש של צלילים וצבעים אלא נותנת כמו מן תבלין נעים על השיר ומוסיפה מימד עומק לאסתטיקה של הקריאה.

-

קראת לפרופיל שלך "בשבילי". אשמח לשמוע מה השיר שלך בשבילך, האם כתבת בשביל לכתוב או שכתבת מתוך רגש חזק שגרם לך לכתוב, האם השיר הזה ילך איתך או שהוא עוד אבן בפסיפס...

יום טוב

דור

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,

אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣

אני מקווה שהספקת. אם לא אז חבל.

אין דבר, עוד שנה או שנתיים

יצמח הואדי, ינץ ניצן עולל,

והואדי שוב יפרח, אך בינתיים...

בינתיים הואדי שחור.

העצים שרופים, החיות נעלמו,

כאילו נכבה בו האור.

הכל נשרף, הקולות נדמו.

האויב אותו הצית, אותו ואת ההר.

נשכשך רגליים במעיין שחור

כי לא נורא, ואין דבר,

מחר נדליק שוב את האור.

אין לי מילים להסביר.

פשוט נגע

אהבתי.

@אני הנני כאינני 
גשם החול מטפטף בכבדות
והלב מתרונן בתקווה.
מירוץ מיש אל האין
מפיח בי חיים.

ולעיתים
בלילות נטולי אבקת כוכבים
או בזריחה מפסגת מרום הר
אנשום.

אתבונן לאחור
בפעימות של אמון
שירת נשמה
געגוע

נוסטלגיה.

@זכרושיצאנולרקוד התכוונת אליו או אלי?