קו החוף בזריחה מתרחק לאיטו
ובלי שאשים לב
אצטרך לרוץ כדי לגעת בשפתו
בהדרגה הוא ישוב וימלא את נפשי
ואז, בלי אזהרה,
נחזור שוב לנקודת ההתחלה.
קו החוף בזריחה מתרחק לאיטו
ובלי שאשים לב
אצטרך לרוץ כדי לגעת בשפתו
בהדרגה הוא ישוב וימלא את נפשי
ואז, בלי אזהרה,
נחזור שוב לנקודת ההתחלה.
איזה שיר נעים וקצר. מרגיש שיש כמה כיוונים שונים שאני נוטה ללכת אליהם. לאט לאט
התוכן בהתחלה הרגיש לי כמו שיר מעט פשוט. לוקח לי זמן להקשיב לשיר ולמצוא את הנקודות היפה.
קו החוף בזריחה מתרחק לאיטו
הנקודה שתפסה אותי כאן היא מה שפתאום התגלה לי כ-לא קשור בהכרח - מה הקשר בין קו החוף והזריחה? האם "הזריחה" היא בעצם "שעת הזריחה" שבה הגיבורה התחילה לפגוש את ריקוד הגלים? או שאולי הזריחה היא זריחת השמש עצמה, תוך כדי שקו החוף מתרחק ממנו? אם כן - זה מיוחד! כי כידוע הזריחה איטית יותר מתנועת הגלים. אבל אולי קומה אחת פנימה - יש כאן שני מקצבים מולם עומדת הגיבורה - הזריחה כאירוע "מקרו", כמו ההתעוררות לחיים, כמו איזו נקודת ראשית... הקצב של הזריחה שהוא ארוך וקבוע, והקצב המשתנה של הגלים. קו החוף עצמו הוא נקודה מיוחדת, קווי מתאר שזזים באופן קבוע. אדם אומר שהוא הולך על קו החוף, אבל קו החוף לידו לעולם לא נשאר באותו המקום. זה כאילו שקו החוף הוא אשלייה שלמעשה לא קיימת [הפילוסופים הסתבכו עם המושג "תנועה" # #]. לפי הכיוון הזה יכול להיות שמתואר משהו מעט טראגי או מבהיל - כלומר לקרוא את השיר משהו כמו "דווקא בשעת הזריחה, קו החוף מתרחק לאיטו". ואולי כיוון נוסף הוא שהחוויה היא שקו החוף המתרחק לאיטו דומה בתנועת ההתרחקות לזריחה שמתרחקת מקו האופק אל מעלה השמים.
ובלי שאשים לב
אצטרך לרוץ כדי לגעת בשפתו
השורות כאן מהפנטות. "בלי שאשים לב" - יש כאן תדהמה מול השינויים שבחיים. אני נוטה לחשוב שבין כל הכיוונים שהצעתי למעלה קלעתי בערך לאווירה (זה לא משנה מאוד אם לא כיוונתי), ובתוך ה"אופוריה" של הזריחה, של הקרבה הנוחה אל קו החוף (שבעצם גם מגלם את הקרבה אל המים או אל החיים אם נרצה, או סתם אל הטוב, או אפילו פשוט אל קו החוף שנותן אשלייה כאילו הוא קיים ונוכח ויציב וקבוע אבל למעשה פתאום הוא נעלם, ו"בלי שנשים לב" אנחנו צריכים לרוץ כדי לגעת בשפתו.
המילה "שפתו" עוררה אותי, כי היא פותחת לכמה כיוונים: קודם כל - שפת הים, מילה מקבילה לקו החוף. אבל יש שני כיוונים יפים אחרים בשפת הים. אחד מרמז לנשיקה - כמו שפתיים, ולכן מעורר רגש של געגוע ורצון למילוי החוסר. כשאני מדמיין מגע בשפתיים אני מדמיין מגע רך ומאוד מאוד עדין, שמעיד על קשר קרוב. הגעגוע הזה מתוק. כיוון נוסף, עמוק ומיוחד יותר בעיני - הוא שפה כמו השפה האנגלית או עברית וכו'. יש צימאון עמוק מאוד לדבר בשפה שאליה אנחנו שייכים. "שפת הים" לפי זה היא ביטוי מיוחד, ומגע עם שפת הים הוא מגע עם תדר כזה, שכשמתרחקים ממנו מרגישים טבועים רק בחול (משחק מילים), והצימאון לשפה שלנו גובר ואנחנו רצים. זה יפה... ישבמילים "בלי שאשים לב אצטרך לרוץ" משהו מכושף ומאוד נשי, נפעלות כזו שלא כובשת ולא בוחרת אלא רצה אחריו (הביאני המלך חדריו)...
בהדרגה הוא ישוב וימלא את נפשי
איזו שורה יפה. יש כאן תיאור יפהפה של רוויה. זה נעים.
ואז, בלי אזהרה,
נחזור שוב לנקודת ההתחלה.
שאולי נקודת ההתחלה הזו היא הזריחה, כפי שניסיתי להציע, שוב הבראשית הזה, שוב הגירוש מגן עדן, שוב ההתחברות והרוויה, ושוב ה"בלי לשים לב" המתעתע והמבהיל. עכשיו אחרי שעברתי בתוך השיר אני שומע הרבה יותר את הצד הרוחני שלו, את הגעגוע לה', את ההתמלאות בקרבת אלוקים ואת הבהלה כש"שפת לא ידעתי אשמע" גורמת לרוץ כדי לחזור לתדר הפנימי. הרוויה ההדרגתית, ממלאת הנפש נותנת תחושה מרגיעה, אולי של "ואני אמרתי בשלווי - בל אמוט לעולם", ומיד משם - שוב לנקודת ההתחלה. הסיום מרגיש בוגר הרבה יותר, אולי הפקת לקחים מסויימת, אמנם בלי אזהרה אבל כן עם הבנה מפותחת לגבי החוקים של הרוח. הרוח היא עצמאית, אי אפשר לקשור קולר לצווארה, וברגעים של "היסח הדעת" באה פתאום הפתעה כשזה בורח. כך נראים חיים רוחניים והתיאור הזה של הגלים בשעת זריחה נוגע בזה בצורה יפה.
-
הצורה נעימה. אני כל החיים מסתבך איך לכתוב. אני לא מדבר בשפה פלצנית של טכניקה וכו', אלא יותר בהרגשה - שיר של שלוש שורות הוא שיר מעולה או רק טיוטה שלא מוצתה? לפעמים יש לי חוסר ביטחון שגורם לי לכתוב הרבה כשאולי מוטב היה לכתוב מעט, וכן להפך - שירים שאני מרגיש שהם טיוטה וחבל שלא פותחו.
כשאני קורא את הטקסט שלך אני מרגיש שהשאלות האלו נהדפות הצידה. השפה כל כך רכה ונעימה, וגם התיאורים של הבהלה הם מתונים, זה כאילו שיר בלי פינות חדות. יחד עם זאת זה גם לא שיר רך ומרתפק, אלא שיר מאוד מאוד צנוע בהגשה שלו. כמעט מסתפק בתיאורים בלבד. בתוך מצע כל כך נעים של תיאורים עדינים - השורה "ישוב וימלא את נפשי" לא מתעמעמת בתוך רעש של צלילים וצבעים אלא נותנת כמו מן תבלין נעים על השיר ומוסיפה מימד עומק לאסתטיקה של הקריאה.
-
קראת לפרופיל שלך "בשבילי". אשמח לשמוע מה השיר שלך בשבילך, האם כתבת בשביל לכתוב או שכתבת מתוך רגש חזק שגרם לך לכתוב, האם השיר הזה ילך איתך או שהוא עוד אבן בפסיפס...
יום טוב
דור 
הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.
כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.
הם חושבים בטח שהוא מטומטם בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.
אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום
אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.
אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל. זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.
פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.
הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.
הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד.
"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.
הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.
הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"
חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.
"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.
--
אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים
קודם כל המשך בבקשה...
למילים יש משחק מיוחד
הן יודעות להעלם כשאין אף אחד
ובמקום לעזור להפנים
משנות את סדרן ועומדות בצפנים
הלב מתבונן מהצד
מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד
רק ביחד הוא פועם כרגיל
ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל
איך הכל רק נהיה מתוסבך
לקמט את הכל ולקלוע לפח
אך יש אור שעולה בין שורות
תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט
זו סמפוניה בכלל לא מוכרת
קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון
לא סיפרו לי על דרך אחרת
ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.
הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי
הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ
וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.
לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,
שְׁמֹט כְּנָפַיִם
כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.
הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן
מִן הַשָּׂם הוֹמָה.
דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.
סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.
משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.
חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.
מוקדש ל @אני הנני כאינני
שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר 
אגב, @ברוקולי יודעת?
טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות.
מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם.
בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה.
בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??
אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!
אני הנני כאינני(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)
האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)
מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.
אצרף שניים מהם.
ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):
זוגיות | עידית ברק
כל הזמן הולכים
זה לקראת זו.
ישנם ימים שנפגשים
ישנם ימים שלא.
אבל אולי זה זה:
"אני מצטערת" משהו בקול הרועד שלה כמעט נשבר, או אולי במבט , או שמא שניהם "פשוט פחדתי שאתה-" משהו בקול שלה נשנק והיא נשמה עמוק "שתשנא אותי" היא שחררה.
עיניו נפערו לרגע בהפתעה והוא רק הושיט שתי ידיים ועטף את אמו חזק, עיניו עצומות.
דמעותיו התערבבו בדמעותיה השקטות, וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה עלה על פניה.
וכתוביות. סרט טוב בסך הכל.
זה נגמר אבל עדיין היה שקט מאוד. הוא העיף מבט בחושך סביבו רק כדי לראות את כל הילדים המרוחים בעיניים עצומות על הספה, ואז הרים עיניים אל ספיר ושאל בלחישה "רדומים?", והאישה הנהנה בחיוך קל.
הוא קם באנחה שקטה וצעד אל המטבח, מפלס לו דרך בבלאגן, כשספיר עוקבת אחריו במבטה.
"קפה?" הוא הציע בלי קול, יודע כבר את תשובתה.
--
הוא הניח את שתי כוסות הקפה בזהירות על השולחן הקטן והתיישב לידה.
הקפה היה חם והם רק ישבו ושתקו. מביטים על ילדיהם השרועים בסלון המבולגן.
הוא הרגיש את ראשה נח לאט על כתפו. עוד לגימה מהקפה.
אהבתי את התגובה שלך
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com
"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.
"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.
הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.
***
הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.
אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.
הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"
כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?
"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.
עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"
צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"
"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.
עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"
נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"
הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"
"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.
הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.
"אבא?"
הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.
הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"
הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.
הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".
"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"
הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"
היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.
משהו בפנים נשבר.
גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.
היא נרדמה שוב.
עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.
"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.
****
היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.
דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.
היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.
מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
תודה רבה רבה!
אהבתי את המוטיב של הירח
בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון 
אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.
אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).
https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP
משוגע שעובר חוויה שגורמת לו להיוולד מחדש
ימח שם עראפת
ימח שם עראפת