של"ה שער האותיות אות יו"ד - יצר טוב:

ה.  והנה, לפי מראית עין, נראה כי היצר הרע יותר זקן מיצר הטוב, ולו משפט הבכורה, אבל באמת הוא להיפך. ובזה יובן הפסוק (קהלת ט, יד - טו) 'עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וגו', ומצא בה איש מסכן' וגו'. ופירשו רבותינו ז"ל (נדרים לב ב) זה על היצר הרע, וכמו שהביא רש"י שם בקהלת (ט, טו) בפירושו, 'עיר קטנה', זה הגוף, 'מלך גדול', הוא היצר הרע שהרבה שומעים לו, 'ואיש מסכן', הוא חכמת המסכן היצר טוב, כי בני עליה המה מועטים כו'. ויש להקשות על זה, לפי סברת העולם שהיצר הרע קודם באדם מהיצר טוב, איך אמר שהמלך גדול שהוא היצר הרע, מצא בעיר זה המסכן, שהוא היצר טוב, אדרבה איפכא הוא, היצר טוב הוא האחרון, והוא מוצא בעיר את המלך הגדול. והנה צריך לדחוק ולפרש, 'ומצא בה איש מסכן', ש'מצא' קאי על 'האיש המסכן', שהאיש המסכן מצא בעיר המלך הגדול, ודוחק. אבל לפי מה שכתבתי ניחא, שבמציאות האמיתי, מציאת היצר טוב קודם, ולו משפט הבכורה, כי הוא ראשית המחשבה לסוף המעשה, וזה שסיים הפסוק (קהלת ט, טו) 'ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא', הרצון, כי שלמה המלך ע"ה בעצמו מתרץ מה שקשה על דבריו, שאמר 'ומצא בה איש מסכן', הלא עינינו רואות שהמלך גדול קדם. על זה השיב, באמת המסכן קדם, והא ראיה, כשהיה בבטן אמו נר דולק כו', רק שבא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כו' (נדה ל ב), זהו 'ולא זכר את האיש המסכן', וקל להבין. 

 ו.  על כן, בעצם, הבכורה להיצר טוב, והוא נוטל פי שנים, עולם הזה ועולם הבא להדבק בו, ויצר הרע, החושב עצמו לבכור, הוא רשע ערום שמקדים טענתו, וכדאיתא בזהר פרשת וישב (ח"א דף קע"ט ע"ב) זה לשונו: תא חזי, על דא אקדים עם בר נש ביומא דאיתיליד, בגין דיהימין ליה, דהא כד אתי יצר טוב, לא יכיל בר נש למהימנא ליה, ודמי עליה כמטולא, כגוונא דא תנינן (סוטה כא ב), מאן הוא רשע ערום, דא הוא [מאן] דאקדים לאטענא מלוי לקמי דיינא, עד (דאייתי) [דלא ייתי] חבריה מאריה דדינא, כמה דאת אמר (משלי יח, יז) 'צדיק הראשון בריבו' וגו'. כגוונא דא רשע ערום, כמה דאת אמר (בראשית ג, א) 'והנחש היה ערום', והוא אקדים ושרי עמיה דבר נש, עד דלא ייתי חבריה [לאשראה עליה, ובגין דאיהו אקדים, והא אטעין טענתיה עמיה, כד אתי חבריה] דאיהו יצר הטוב, אבאיש ליה לבר נש בהדיה, ולא יכיל לזקפא רישיה, כאילו אטעין על כתפיה, כל מטולין דעלמא, בגין ההוא רשע ערום דאקדים עמיה, [ועל דא אמר שלמה (קהלת ט, טז) 'וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים', בגין דהא אקדים אחרא] כו', עיין שם. ובאמת, היצר טוב הוא ראשית, ולו משפט הבכורה, אליו תשמעון.".

קודם כל ממש תודה רבה!!

ממה שאני קוראת בזה הוא אומר שהיצר הטוב קודם ליצר הרע? אבל לא ראיתי שמסביר שהיצר הטוב מגיע לאדם בגיל 13, כי עד אז לאדם יש די קדושה מנשמתו ומהתורה שלמד עם המלאך...

אולי זה כי דילגתי על הארמית?

" שהיצר הטוב מגיע לאדם בגיל 13, כי עד אז לאדם יש די קדושה מנשמתו ומהתורה שלמד עם המלאך"

היצר הרע מגיע בגיל 12/13 כי צריך לתת זמן לכוחות החומריים להתפתח. אם רק היה שולט היצר הטוב מהתחלה, אז האדם היה מלאך ולא היה לו בחירה ומקום לקדש את החומר.

החידוש של השל"ה שהיצר הטוב הוא היסוד הראשוני באדם, ולא ח"ו כמו שטוענים הנוצרים או ספר מסויים שהשתרש בעמינו שהאדם נברא ביסודו עם נטייה לחומר וליצר הרע. היצר הטוב הוא הטבע שלנו.

בשלוש עשרה שנה הראשונות יש נטייה ליצר הרע, אבל בגלל שהיצר הטוב קיים מהבטן כדברי השל"ה, אז הוא משפיע על הילד ולכל החיים. אנחנו רק צריכים לחזור לטבע שלנו.

פשוט מאיפה שלקחתי את הדברים הוא אומר שזה בשביל שישמר עיקרון הבחירה החופשית...

אז יוצא בעצם השל"ה לא אומר באופן ישיר את הדברים האלה (פה לפחות)

ודע כי ענין יצר טוב ויצר הרע הוא כדמות יעקב ועשו. שלפי הנגלה עשו הוא הבכור, מאחר שיצא ראשון. אבל באמת יעקב הוא הבכור הטיפה ראשונה, כמו שפירש רש"י פרשת תולדות, ועשו שיצא ראשונה הוא הקליפה הקודם לפרי שהוא יעקב. כן באמת הנשמה קדמה לגוף, כי הנשמות נבראו כבר בבריאת עולם, וגם קודם שנולד משביעין אותו שילך בדרך הטוב כמו שאמרו רז"ל (נדה ל, ב) על פסוק (ישעיה מה, כג) תשבע כל לשון. וגם תינוק בזמן שהוא במעי אמו שנר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, כדאיתא בפרק המפלת (נדה שם), והנר משל האור הבהיר שהנפש מתלבשת בו ונכללת ממנו, אשר מתוכו צופה ומביט, והיא ההשגה והידיעה בייחוד האל שהוא מסוף העולם ועד סופו ראשית המחשבה וסופה, ומזה עומד על סתרי התורה והטעמים המופלאים וכמו שאמרו שם ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי וגו', ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוה עלי אהלי. 

ובגיחו מרחם משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג, והוא אמרם שם (נדה שם) וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), עד אחר זמן בהגיעו לגדלות פועל בו היצר טוב. והנה לפי מראות עין נראה כי היצה"ר יותר זקן מיצר הטוב, ולו משפט הבכורה. אבל באמת הוא להפך:

"שהיצר הטוב מגיע לאדם בגיל 13, כי עד אז לאדם יש די קדושה מנשמתו ומהתורה שלמד עם המלאך".

הוא כותב שם ההפך כדברי: "אם רק היה שולט היצר הטוב מהתחלה, אז האדם היה מלאך ולא היה לו בחירה ומקום לקדש את החומר".

כדבריו: "ובגיחו מרחם משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג, והוא אמרם שם (נדה שם) וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב כדרך הקליפה הקודמת לפרי".

זאת אומרת שאם היה לו בפועל יצר הטוב מלכתחילה הוא היה מוכרח לעשות טוב, ולא לבחור בטוב, לכן מקדימים את היצר הרע בפועל.

הענין שהיצר הטוב מגיע המלאך שלמדו תורה גם מוזכר בקיצור בפסקה שהבאתי, אבל זה לא מתגלה עד אחרי גיל 13.

אבל אני לא כל כך מתעניין בוויכוחים...

@הרמוניה, תקראי את הקטע שהבאתי בהודעה הקודמת ותגידי אם זה מה שקיווית למצוא? (אם צריך אני יכול להראות לאיזה משפט בשל"ה מתאים כל משפט בתשובה שהבאת)

לברר אמת ולא להוציא דברים מהקשרם. כנראה או שלא הבנת את השל"ה או שלא הבנת את מה ש @הרמוניה כתבה (אולי רק מדקדוק במילותיה אני לא הבנתי אותה).

השל"ה כותב שהיצר הטוב שמתגלם גם במלאך שמלמד אותו בבטן הוא היסוד הראשוני והיסודי באדם, אבל הוא מתבטא בפועל רק אחרי גיל 13. הסיבה שהיצר הטוב לא מתבטא קודם והיצר הרע שולט עד גיל 13, כי אם היצר הטוב היה מתבטא בפועל באדם בשנים הראשונות, אז האדם היה מאבד את בחירתו בטוב והוא היה נמשך לטוב באופן טבעי.

@הרמוניה לעומת זאת כתבה שהיצר הטוב כן מתבטא בפועל באדם עד גיל 13, והכח הוא מהיצר הטוב הנובע מהנשמה והלימוד עם המלאך. (אם הבנתי אותה נכון זה כדי לתת כח לילד לבחור בטוב גם לפני גיל 13). זה לא כתוב בשל"ה.

לעצם הענין, ברור שיש 'רשימו' מסויים מהשפעת היצר הטוב לפני גיל 13, אבל זה רק רושם מסויים. בעיקר מה שמבתבטא בפועל באדם זה היצר הרע המושך לחומריות.

את מה שאמרתי... רק שאתה מתמקד בעיקרון שהיצר הטוב קודם ליצר הרע,

ואני מתמקדת בעיקרון שישמר כוח הבחירה החופשית. 

למה זה לא כתוב בשל"ה? "כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב"

שמשכחין ממנו את התורה:

"ובגיחו מרחם משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג, והוא אמרם שם (נדה שם) וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב כדרך הקליפה הקודמת לפרי".

זאת אומרת שהוא בא להגיד כפי שכתבתי שאם היצר הטוב היה בפועל לפני גיל 13, אז הוא לא היה בוחר בטוב מפני בחירה בגיל 13, אלא זה היה טבע אצלו, לכן הוא מקדים את היצר הרע.

הקיצור, הנקודה שכתבת לא כתוב בשל"ה.

@טיפות של אור

אז אם הבנתי נכון- אתה גם מסכים שזה עיקרון הבחירה החופשית אבל חולק במה מאפשר את הבחירה החופשית. שמה שמאפשר את האיזון בין הרע לטוב זה העובדה שיש רק יצר רע בהתחלה ושמשכחין ממנו את התורה שלמד... עד כאן סבבה.

אבל למה שיהיה בהתחלה יתרון לטוב אצל האדם? כי הנשמה קדמה לגוף, והיא נשבעה, וכל מה שהיא ראתה ולמדה עם המלאך. 

כן?

אתה מנסה להגיד שרק מגיל 13 לאדם יש בחירה באמת?

שלא הגיע למצוות חייב בנטילת ידיים בבוקר. והזוהר שמות די צ"ח אומר ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדוש באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצוות מן התורה ונעשו בני עונשים ותחילת כניסת נפש זו היא בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך.

יצר הרע נכנס לאדם בעת לידתו. לפתח חטאת רובץ ואילו היצר הטוב נכנס לאדם רק בהיותו בן 13 ויום אחד שאז הוא מחוייב במצוות.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.