בחילות אינסופיות. סחרחורות. הקאות. כל פעולה הכי קטנה מרגישה כמו להזיז אבן. אני הצל של עצמי החל מיומיים אחרי שגיליתי.
מרגישה רע ונפוחה ליד האיש שאני אוהבת, לא מסוגלת להיות טובה ולהעניק לו בקושי יחס. בטח שלא מצליחה לחשוב על יחסים.
אני כל כך לא מרגישה טוב שאפילו קשה לי להתרגש מהפלא הזה שקורה.
אני קמה כל בוקר מסתכלת באפליקציה ואומרת תודה על עוד יום ששרדתי בשליש הזה.
כן. אני יודעת שכל זה מוכר. שכולם סובלות ועוברות את זה. וככה זה.
"וגם אני הקאתי" "מה את חושבת שלי לא היה בחילות".
אבל אני מרגישה שאני מתחילה להתייאש על החיים שלי.
כל מה שעובר לי בראש זה איך אני הולכת לעשות את זה אי פעם שוב.
התחתנו בגיל יחסית מאוחר (מעל 30) ואנחנו חולמים על הרבה ילדים בעז"ה.
ב"ה נקלטתי מהר.
ואני מבינה שבשביל לפחות 6-7 ילדים כמו שהיינו רוצים אני צריכה עכשיו להיות במצב הזה כמעט כל שנה שנתיים.
ואני בדיכאון.
אין לי מושג איך עושים את זה.
אני יודעת שהכל טוב ואחד אחד.
אבל פשוט לא מצליחה לחשוב הלאה מהמחשבה שככה החיים שלי יראו עכשיו כל כמה זמן.
וזה היה בהריון פחות קשוח ממה שאת מתארת. סתם המון בחילות והקאות... כן תפקדתי.
