יותר קל להצטער על מה שקורה היום מאשר על בית המקדש.

בית המקדש זה לא משהו שאנחנו מכירים ויודעים למה להתגעגע ועל מה להצטער, לעומת הגלות הנוראה שאנחנו נמצאים בה שמרגישים אותה על בשרנו.

ובסוף, הגלות הזאת היא גם תוצאה שאין בית מקדש אז זה גם צער על בית המקדש...

הוא תוצאה מכך שאנחנו בגלות ואין בית המקדש.

השאלה אם מסתכלים על זה מצד הכאב הפרטי שלנו או מצד הכאב הכללי של כל עמ"י וגלות השכינה.

בעצם זה שאנחנו אפילו לא יודעים מה אנחנו מפסידים ולמה צריך להתגעגע זו הגלות הכי עמוקה... כמו שמישהי כתבה שיא הגלות היא ההסתגלות

אומנם עוד לא הגיע המשיח ועוד לא נבנה בית המקדש

ויש צרות ואבל

אבל אנחנו עמוק בתהליך הגאולה..... גלות? השם ישמור

לק"י

ואם כתבת בציניות, זה לא נעים.

זה אחד ההבדלים בין הגישה החרדית לגישה הדתית לאומית (לא זוכרת מה את, אם כתבת פה פעם).

עצם זה שאנחנו חיים בארץ ישראל, עם ממשלה משלנו, עם יכולת ללמוד תורה ולחיות כיהודים בגלוי זה חלק מתהליך הגאולה.

אני ממש לא מומחית לתחום, אבל בטוח יש שיעורים בנושא שאפשר למצוא.

כשרק היום מציינים 20 שנה לחורבן גוש קטיף ע"י ממשלה יהודית וימנית

ונחשפים לתמונות חטופים גוועים ברעב

קצת קשה לקרוא לזה גאולה 

לק"י

ולא מעריצה את ראשי הממשלה ושאר מנהיגיה.

אבל מקווה ומאמינה שאנחנו בדרך לגאולה השלמה. 

שמעתי מגילת איכה, ושמעתי שיעור על אגדות החורבן.

בתיאורים שם - הכל טוטאלי.

הרס מוחלט

הרג של מאות אלפי אנשים בימים בודדים

התעללות ושבי בעם שלם. גלות של עם מארצו. משפחות שנקרעות בהמוניהם.

ואין מושיע

ואין מי שמגן ומציל

המצב היום לא מושלם

אבל הוא לא כל כך טוטאלי

הוא לא חורבן מוחלט

לצד הטבח הנוראי בשמחת תורה שנה שעברה, והחטופים שעודם מתייסרים, ואומות העולם שמפנות אלינו עורף,

יש גם ניסים ממש, קריסת הציר השיעי, המכה הקשה שחיזבאללה חטף, היכולת של מדינת ישראל להגיע לאיראן. מערכות ההגנה שלנו, שבעיניי הן ממש מעין "כיפת שמיים" שה' נותן לנו.

צבא שעומד ומגן

עם שרובו ככולו יושב בביתו

בקיצור, יש הרבה רוע ורע בעולם

אבל יש לנו גם הרבה ניסים, וטוב ואור. והמון המון השגחה.

השאלה מה רוצים לראות

או משהו שם בין לבין.

מה זה משנה?

העובדות הן שבית מקדש לא בנוי,

השכינה מתפלשת בעפר, על אף קום המדינה ועל אף הצבא ועל אף שיבת יהודים לארצם.

נראה לי יותר חשוב להתעסק בתכלית,

במציאות בשטח

מאשר נתינת שם למציאות.

אני מבינה שיש אנשים שזה חשוב להם

אבל זה מרגיש לי מזה פסה. מזה שיח של פעולת בני עקיבא בשלהי אוגוסט...

התקדמנו משם.

אין חרדי, דתי לאומי.

יש עמ"י שמחכה למשיח ולגאולה.

(סתם הגבתי אלייך כי פחות או יותר מכאן התחיל הדיון, תרגישי בנח להתעלם 😅) 

כמעט 2000 שנה היינו מפוזרים בארבע כנפות העולם, מי בתימן, מי באירופה, מי במרוקו, באתיופיה.... הגויים עשו בנו מה שהם רוצים, כפשוטו, היינו רחוקים מעצמינו, בגלות, בנכר, פרעות, מלחמות, שואה, אף אחד לא עמד לעזור לנו.

כעת, המוני יהודים חזרו לארץ הקודש, את יודעת כמה סב סביך ייחל ודמיין את הרגע הזה שרגליו ידרכו באדמת הקודש ? מי בכלל דמיין שיהיה לנו פה כזה כח, צבא חזק, כבישים, ישיבות, בתי ספר, מפעלים, חקלאות, התפתחות מטורפת בקצב שלא נראה כמוהו.

למשל, ה7 באוקטובר, אם חלילה היה קורה כשהיינו בגלות, היו שובים את כולנו, טובחים בכולנו. אבל בזכות שיש לנו מדינה וצבא עצרנו את זה יחסית למה שזה היה יכול להיות - מהר.

אז נכון, אנחנו אוהבים לדמיין את הגאולה ניסית מעל הטבע, שהמנהיגים כולם יהיו יראי ה' ושפתאום ינחת עלינו בית מקדש מהשמים ופתאום כל היהודים יעלו ארצה, ופתאום כולם יחזרו בתשובה.... אבל הקב''ה הוא מנהל את הסיפור הזה קצת אחרת מאיך שלפעמים נח לדמיין, וגם לתנועה החילונית יש תפקיד בעולם לקדם אותנו לגאולה השלמה, גם שלא במודע. 

והוא באמת סיפר לי על פוגרום שהיה בפס במרוקו. שהיה כמו אצלינו, רק ששם גם לא היה מי שיציל....

 העתקתי קטע שמצאתי באתר של מכון מאיר שמסביר קצת:

חז"ל לימדו אותנו במסכת סנהדרין (צח א) שיש קץ מגולה" יש סימנים ברורים שהנה ה' מתפייס איתנו ושב אלינו ומשרה שכינתו עלינו. כך מלמד רבי אבא שם: "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו). וביאר שם רשי: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". עצם ההתפייסות של הארץ עם בניה" עם עַם ישראל.

לפני כמאה וחמישים שנה היתה פה שממה. יש תאורים של אנשים מהתקופה הזו שממחישים את זה.

אנחנו חיים במציאות של קיבוץ גלויות. יש לנו צבא שמגן עלינו( ה 7 /10 קרה המון בגלות, היו המון פרעות ולא היתה לנו שום יכולת להגן על עצמנו).

ב"ה רואים המון ניסים( כל מה שרה עם אירן מעל הטבע).

נכון , זה לא מושלם, יש חטופים, היה גרוש מגוש קטיף.  אבל כלל התהליך הוא ברור לכיוון של גאולה.

אם לומדים מעט היסטואיה מבינים שפשוט אין מה להשוןת למה שהיה לפני 100 שנה.

וגם מספיק לקרא בחז"ל את סימני התקופה של אתחלתא דגאולה כדי לראות איך הם קיימים אחד לאחד.

מניחה שהשואלת מהציבור החרדי, כי אלו תפיסות יסוד בציבור בדתי לאומי.

והפך להיות ממשי עם קום המדינה

מאז שהמדינה קמה היא מתפתחת בצורה בלתי רגילה בקצב מטורף למעלה מכל הגיון ואח ורע בהיסטוריה העולמית. ברור שהתנועה הכללית היא גאולית.

יש מדינה (מלכות). יש צבא. תקומת עם ישראל בארצו אחרי 2000 שנות גלות.

קיבוץ גלויות מכל קצוות העולם.

והכי חשוב- התנועה הכללית כולה הולכת במגמה של מוסיף והולך.

חוץ מזה, דבר ידוע הוא שיש סימנים לגאולה.

ונדמה לי שכל הסימנים בוהקים מרוב שהכל מתקיים פי כמה וכמה.

נכון. הדרך לא תמיד ישרה. ויש נסיגות כואבות עד זוב דם ובכי וצער. אבל אין מה לומר.

תראי איך הארץ התפתחה ב20 השנים האלו של אחרי הגירוש.

נכון יש חטופים סובלים ונאנקים וזה כלשעצמו הזייה כשיש לנו ככ הרבה כח ועוצמה.

אבל איזה מהפך רוחני העם הזה עובר בשנתיים האחרונות?

התקדמות מטורפת למקדש מאז ה7/10. את מרגישה את זה?

נבואות הנחמה הלא הן נבואות גאולה מתגשמות לנגד עיננו.

נכון. הגאולה השלמה עוד לא הגיעה. מחכים למשיח. מחכים לתחיית המתים. כנראה יש לנו עוד מה לתקן פה... אבל המהלך הכללי? חד משמעית יצאנו מהגלות. התחלנו גאולה. עכשיו נשאר להוציא את התפיסות הגלותיות שדבקו בנו, ולזכות לגאולה השלמה בקרוב ממש

@לא מעניין להגיד אחרי כל ההישגים המטורפים שמדינת ישראל הגיעה אליהם בפחות מ80 שנים שאנחנו עוד לא בגאולה, זה כפיות טובה כלפי שמיא. זה להגיד לרבש"ע- או שתביא מושלם או שלא תודה. אנחנו לא רוצים כביכול גאולה שצריך להתאמץ ולתקן בה. אנחנו רוצים שתביא אותנו רק לתהליך גמור ואידאלי. אה, וזה שאנחנו כאן במדינה שהתקבצנו אליה מ102 מדינות אחרי 2000 שנות גלות זה לא באמת קשור אליך רבש"ע, זה במקרה (ח"ו!) פעם גרנו בהונגריה ובמרוקו ובדור שלנו במקרה יצא שכמעט רןב יהודי העולם גרים בישראל.

זכינו בדור שלנו למה שלא זכו אליו דורות רבים מאוד! אוי לנו אם נכפור בטובה הגדולה הזאת ונעצום עייננו מלראות את יד ה' שמובילה אותנו לעת הזאת. 

אנחנו אצל ההורים עכשיו, אתמול בלילה אבא שלי התעצבן על אחי הקטן שרק חיפש היתרים איך לשמוע מוזיקה ווקאלית, לעשות קומזיץ עם שירים על החורבן, להעלות שידור חי מהכותל, רק לא לשבת קצת באבלות בלי בידור כל שהוא. ועל זה שכולנו היינו בפלאפונים מסיחים את דעתנו מהאבלות...

אז הפטרתי: "אם ה' לא אוהב את הצורה שאנחנו "חוגגים" את החג הזה, שיבטל את החג..." הרגשתי שזה כל כך רחוק ואנחנו כל כך מנותקים מהתקופה ההיא, שזה כבר מרחק שאי אפשר לגשר עליו ומה רוצים מאיתנו.

היום אני מצליחה להתחבר קצת יותר, אבל האמירה היא אמירה אמיתית...

(הבהרה למי שלא מכירה את הסיפור, האמירה שלי הגיעה מתוך סיפור על ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שתשעה באב אחד ילדים בבית הכנסת שלו השתובבו והמציאו משחק שהם עומדים על הגג וכשרואים מישהו מתקרב לפתח בית הכנסת, זורקים חבל למטה ומעלים באוויר את הקורבן התורן. כך הם השתובבו להנאתם, עד שבטעות הם העלו בחבל את רב העיר בעצמו - ר' לוי יצחק, וכשהם שמו לב באמצע שהעלו אותו באוויר, הם נבהלו נורא ושחררו את החבל. ר' לוי יצחק כדרכו לא כעס, רק הרים את ידיו לשמים וקרא: רבונו של עולם, ילדיך לא יודעים כיצד לחגוג את החג הזה כראוי. אם אינך מרוצה מהצורה שבה הם חוגגים, קח מהם את החג הזה!)

את זה בפועל , ברור שזה הרבה יותר מפחיד מגוש קטיף. תחשבי , את יושבת בחום הזה תקופה בלי מים , בלי אוכל , עם ילדים קטנים. ואז פורצים בבלים או רומאים , שורפים הכל , הורגים את כולם , בערך כמו ב7 אוקטובר , שורפים בית המקדש , את מי ששרד מוכרים חשבי. וזה לא כמו בספר של אורנה בורדמן . בינתיים פוגרומים במקומות אחרים . וגם אם את שורדת ולא בשבי את יודעת שאין לך בית , אין זכויות, את עכשיו סוג ג' וכל זה יימשך אלפיים שנה , כך שלא את ולא נינים ולא נינים של נינים לא יראו אפילו תחילתה של גאולה...

ואחרי גירוש כולם בחיים בסה"כ , כמובן שזה נורא אבל אפילו לא בכיוון...

לגבי סיפור בברדיצ'ב , ילדים נורמליים לא מתנהגים ככה, כך שאת יכולה לדמיין מה היה מצב בקהילה באמת...( אם זה המשל , כנראה שבפועל התנהגו יותר גרוע )אגב, זה מסביר את הקצב החילון מהיר והליכה המונית למפלגה קומוניסטית , שם אנשים כאלו יכלו לעשות מה שבא להם. שזו גם תוצאה של גלות בלתי נגמרת , ברמה שיהודים כבר איבדו תקווה שהיא תסתיים מתישהו. והחליטו לוותר . 

בתוכנו ואנחנו לא מצליחים להרגיש את האהבה שלו.

הכאבים שלנו זה הכאב שלו, כי הוא אבא שלנו וכואב לו מאוד שכואב לנו.

אני מצליחה להתחבר על ידי זה שאני חושבת על הכאב של האמהות לחטופים, אמהות לחיילים שחזרו כבר לא אותם בני אדם , לאמהות לבנים ובנות שסטו מהדרך, שנמצאים בתחתית.

אני חושבת על כאב של אמא שלי אם הייתה יודעת קצת מהצרות שעברתי בחיים שתמיד השתדלתי להסתיר כדי לא לצער אותה.

ה' יודע את כל הצרות שלנו וכואב אותו אפילו יותר מאיתנו ומהאמהות.

כואב לי בעיקר שאנחנו לא מרגישים את האהבה דלו ומייואשים מעצמנו

החורבן שהיה

לא רואה בזה עניין

אם כן זה בעצם רק כי הז לוקח אותי לשאול

להבין איך לקרוא את כל ההיסטוריה לשנו מאז ועד היום

ץהבין כמה המציאות לא שלמה וכמה נכון לרגע לנגוח בחזרון ההז

כדי תהזכר

למה כן אנחנו פה

ואיך אפשר להתקרב לתיקון שלם יותר

היה קיים. לנסות להרגיש מה אנחנו מפסידים ולמה אנחנו צריכים להתגעגע...

לק"י

מעולם לא חווינו עולם עם בית מקדש בנוי. לעומת דברים שחווינו בחיים, והם כואבים לנו יותר.

גם אני ככה. לא באמת מרגישה צער על חורבן בית המקדש.

של הרב חגי לונדין, שמדבר על החיבור שלנו לכאב של החורבן.

ממה שאני הבנתי, הכאב הוא על הריחוק מהקב''ה. ולזה דווקא ממש קל לי להתחבר.

הכאב על המקום בנפש שלי שיותר מדי חושב על עצמי ולא על הכלל. על חוסר אמונה שגורמת לי לחשוב שיש רוע בעולם.

בעצם בית המקדש היה מקום שבו השכינה היתה גלויה לעין. יכולנו לבוא ולהיפגש עם הקב''ה ישירות. לשמוע נבואות שאמורות מה נכון ומה הקב''ה רוצה מאיתנו.

והיום, אין לנו את המפגש הזה. היום אנחנו בריחוק והסתר פנים, בבלבול גדול, ועמוק בתוך עבודות זרות למיניהן (שמתלבשות בצורות אחרות, אבל אנחנו פוסחים על שני הסעיפים ומחשיבחם הרבה דברים יותר מאשר את מה שהקב''ה רוצה מאיתנו).

אז זה כאב שכן יכול לשרוף ממש. ואליו אפשר להתחבר (וגם לנסות לתקן- כי תשעה באב הוא לא רק אבל, אלא גם תכנית ציבור שנועדה לעורר לתשובה).

וכמו שאמרו יפה כאן בשרשור- מתוך הריחוק הזה גם נוצרים כל הכאבים והצרות הפרטיות והכלליות. ולכן כל כאב על דבר הוא, בעומק, בעצם כאב על החורבן.

(אבל זה לא בדיוק מה שהוא אומר. יש פה גם קצת תוספות שלי. מי שרוצה לשמוע אותו בלבד, שתחפש בספוטיפיי יום עיון לתשעה באב של מדרשת נשמת).

בגדול מאז החורבן העולם חשוך מאוד מאוד

פשוט נולדנו למציאות כזאת אז זה מה שאנחנו מכירים...

וזה הגיוני שנרגיש צער וכאב לסיפור שיותר קרוב אלינו בשנים מאשר רחוק.

אבל האמת היא שהכאב של חורבן הבית נמצא בכל אחד ואחד, רק צריך לגלות אותו, כמו הרבה דברים בעבודת ה'....

וגם אם לא זכינו להרגיש, העיקר הכוונה והרצון להיות חלק.

רק יודעת להגיד שלי כאב מאוד שהספקולום מפלסטיק, ממש בלתי אפשרי.

אז הרופאה לקחה ספקולום ממתכת והיה הרבה פחות כואב. 

הרופא אמר לי שהוא לא עושה עם ספקולום... והבנתי שהרוב כן

אםשר פשוט לבקש?

אבל כתבו פה נשים שיש בחלק מהמקומות ערכה לבדיקה עצמית, כלומר שאת עושה את הפעולה הפיזית לבד. אז מן הסתם זו אופציה ללא ספקולום….

והרופא  נצנה לי ערכה לעשות בעצמי.

היא גם הסבירה לי שלא צריך דווקא את צוואר הרחם, אלא מכל איזור הנרתיק.

וגם ראיתי שכבר יש ערכות שעושים לבד

(צריך להגיע לצוואר אז אם הוא אחורי יתכן וזה יותר קל לרופא עם ספקולום. אם עושים לבד בעמידה זה יותר בקלות)

תנסי לבקש, אין דבר כזה שבכללית אין. כולם מחזיקים את זה למיטב ידיעתי.

הרופאה בעצמה אמרה לי שכדאי לי לעשות את הביתי כי היא הרבה פחות פולשנית מהבדיקה שהרופאים עושים.

בהצלחה!

והם מגיעים ממש עד לרחם. לא יודעת למה באמת הם עושים את המעמיק אם אפשר אחרת

הבדיקה הביתית היא פשוט להכניס ולסובב, מאד עדין.

שביום הראשון זה 10, ביום השני 20,

וככה עולים כל יום עד שמגיעים ל 60 ועם זה נשארים יותר זמן.

תראי גם לפי הצורך של התינוק.

יש איזו נוסחה לא?

הם עולים בהדרגה

בגלל שקשה להכין במדויק כמויות קטנות

הכנתי בהתחלה 30

והוא אכל כמה שהוא רצה

כשהתחיל לגמור את ה30 עברתי להכין 60 וכך הלאה

חשוב להאכיל בבקבוק עם פטמה מותאמת ולהחזיק את הבקבוק במאוזן

כדי שלא תהיה זרימה חזקה ואכילת יתר

אם נותנים בבית חולים 15

לפי מה שזכור לי שהגענו הביתה כבר אכלו 30 סיסי אפילו 40 סיסי  בכייף

נתקעו על 60 סיסי בחודש הראשון..

כשחוזרים הביתה זה כבר 40 מל, ואחכ עולים ל60.

תאכילי לאט בנחת, והוא אמור להפסיק מעצמו כששבע. לי אמרו שאינדיקציה טובה לכמה הוא צריך זה שישאר 10-20 מל בבקבוק

להפריד את המיטות

ולהעביר למזרון רק מי שבא אליך למיטה

ולבעלי מאוד מציק

מבינה אותך ומבינה גם אותו.

מתסכל ממש!

חיבוק ❤️❤️

מקווה שתצליחו למצוא פתרון בקלות.

נראה לי צריך לדבר ביניכם בזמן רגוע מה היחס של כל אחד מכם לנושא. מה חשוב לכל אחד מכם. ואיך מתקדמים ביחד. וייעוץ שינה זאת אופציה לגמרי הגיונית ולגיטימית. זה מפריע לך כבר המון זמן ומשפיע על איכות החיים שלך. שווה להשקיע בזה גם סכום משמעותי של כסף. מה שכן, אם הנושא לא מפריע לו צריך לדבר מראש- כמה הוא מוכן להשקיע ולהיות שותף בתהליך הזה בשבילך או שאת תעשי את עיקר התהליך אם זה לגיטימי בעינייך.

(נגיד אצלינו בעלי ישן ממש חזק בלילה ויצא שעשיתי את רוב תהליכי הרגלי השינה בעיקר לבד)

אז אם הם באים, אני מוודאת שהם ישנים רק איתו/עליו ומרחיקה אותם ממני.

אבל האמת שעם השנים גם הוא למד שזה פחות נוח לישון עם ילד במיטה, אז עכשיו הוא פחות מאפשר את זה, ומקסימום מרשה לישון בשמיכה על הרצפה לידינו... (הוא פשוט יותר מדי עייף בשביל לקום להחזיר אותם...)

בכל אופן, זה עניין שצריך לדבר עליו בצורה נעימה ולא מתחמקת בזמנים רגועים, לא באמצע הלילה כשזה קורה, וגם לא בבוקר הלחוץ... מקווה שתמצאו את הזמן, ותגיעו להחלטות משותפות שיהיו טובות לשניכם❤️

אבל אני עם בעלך

מעדיפה לישון רציף עם ילדים במיטה במקום לקום בלילה..

אם זה לא מפריע לו- שישן איתם.

הם לא ישארו שם עד הבר מצווה הכל בסדר 

דווקא בלילה ישן ממש טוב

וכל היום בכה מכאבים.

היתה לו יציאה די רכה בליל שבת, לכן עצירות לא נשמע לי...

קיבלתם הפניה לצילום מרופא ילדים?

ממש תודה!

להיות ביחד עם עצירות .

כן , קיבלנו הפניה מרופא ילדים כי באנו אליו פעם שניה אחרי כמה ימים של כאבי בטן. הוא גם נתן בדיקת דם . בצילום ממש ראו גזים.

עם ילדה אחרת לפני כמה שנים בהתחלה גם חשב וירוס ולא עבר , רק החמיר . עשינו בדיקת דם , התברר שהייתה דלקת רצינית. 

בכ"א כדאי ללכת לרופא לשלול משהו אחר.

לנו אןמנם זה היה בלילה אבל לא ראיתי תולעים והיה מלא בכי וצרחות בלילה, החלטנו בהמלצת רופאה כן לנסות ורמוקס ובאמת באותו לילה היא נרגעה פלאים.

זה מקרה שונה אבל הייתי מנסה

גם הבן שלי באותו תקופה היה לא רגוע בכלל במהלך היום גם לו נתתי ורמוקס יחד עם הילדה וגם הוא ממש נרגע, אז כנראה שכן היה להם

שירגיש טוב! 

אצלנו זה ממש תולעים

חבל, הייתי מביאה ורמוקס כבר לפני שבועיים.

אצלנו זה בסוף התברר כן כעצירות. וזה החמיר ככ שהלכנו באמצע הלילה לטרם שהפנו למיון ובטשוטוש הוציאו לילד אבני צואה.

הוא גם אומר לכם שקשה לו לעשות קקי.

אני הייתי מנסה לתת נורמלקס. זה יחסית טבעי ואפשר בלי מרשם

לק"י

ונותנת הפניות חדשות.

אם אין תורים, בעיני גם לא נורא להגיע פעם בחודשיים.

מנסה לחשוב על שמות נחמדים לא יחודיים מדי

שירי, רוני, גילי, רננה, הלל, הללי, ציון, מוריה, הודיה

זה שמות עם משמעות ברורה

בהיבט היותר ייחודי אפשר ללכת על שמות שקשורים לטבע (עצים, פרחים, הרים בארץ, נחלים בארץ וכו):

ירדן, איילה, כרמל, שקד, גליל, יסמין, מורן, מרווה, צוף וכו'

ויש גם יישובים עם שמות מעלפים;)

חנה, דבורה, אביגיל, אסתר, רות, הדסה, יסכה, איילה, נועה, מילכה, תרצה.

יש הרבה שמות יפים בתנ"ך ויש ספרים שמרכזים שמות מהתנ"ך, אפשר להסתכל בהם כדי לקבל השראה...

אני מבינה שהסביבה חסרת סבלנות, אז שידמיינו שהיא נולדה עוד חודש.

אנחנו קראנו שם בלחץ ואחכ עם כל ההורמונים של אחרי הלידה, למרות שאני בחרתי את השם היה לי ממש קשה עם השם ועם הילדה ולקח לי המון זמן להתחבר בחזרה. לא יקרה שום דבר אם היא תהיה בת חודש בלי שם.

תזכקי תמיד שבתקופת הגאונים היה את רב האי גאון - פשוט קראו לו "זה" אז זו גם אופציה 😉

ארבל

גפן

יסכה 

שתקבלו טת הנבואה מהרהה

נועה אביגיל נעמה נגה אורי

טליה אביטל רני אמונה יעל חגית רננה רעיה

תהילה שירה ליבי אוריה איילת השחר

ועוד..

נוגה, רעות, שלומית, אפרת, טוהר, אוריה, מבשרת, הילה, יסכה, איילת השחר, צופיה, הלל

אודיה, תהילה, נעמה, נעמי, עדי, שירה, אביטל, אביה, 

לא מתחילים לעקוב רק מהשבוע הזה?

3 תנועות בחצי שעה.

אני חושבת שזה שלב שהם עוד קטנים, ואולי הוא שינה מיקום ולכן את לא מרגישה. דוקא נראה לי שבמוקד אחיות ידעו לכוון אותך, ולא לשלוח בוודאות להבדק.

עם עובר סופר פעיל שכנראה החליט לנמנם🤪

ודווקא במוקד האחות אמרה לי לעקוב במשך חצי שעה ואם אני מרגישה 4 תנועות אין צורך לדאוג. 

אצלי זה גרם לריקודים ששום מתוק אחר לא עשה

אנסה

ואעדכן בעז"ה 

שימי לב לכמות של התנועות ולא לעוצמה.

3 פעמים ביום 4 תנועות בחצי שעה

היו בהחלט מספר תנועות מכובדות בשעות האחרונות.

אז נרגעתי

מקווה שימשיך כך.

לא כיסוי מושלם אבל נחמד, מסק אותי בהחלט

(כללית צביעה עצמית זה חובבני)

בכל מקאה, יש כיסוי ראש.

מקווה שהחובבני יספק אותי

זה נחמד לי ומגוון

אם הייתי מסתובבת ככה היה מלחיץ אותי לצבוע לעצמי אבל זה רק לבית ולעצמי אז למה לא