לחבק אותך.
אני קוראת אותך כאן הרבה, ואני ממש שומעת את התסכול שלך.
אני רוצה להגיד, בתור מישהי שהייתה גם בהדרכת הורים וגם בטיפול אישי, שמה שהכי עזר לי בסוף זה הטיפול.
ההדרכת הורים הייתה בסדר, אבל בסוף, ללכת לטיפול, להבין מה בכלל אני רוצה מעצמי, מה הכוח שלי ומה החולשות שלי - זה מה שהכי עזר לי.
אני דחיתי את הטיפול הרבה זמן, ובסוף הלכתי שכבר ממש הייתי בתקופה עמוסה והרגשתי שהכל כבר מציף.
אבל זה אפילו לא חייב להגיע לזה, אפשר ללכת הרבה לפני כן.
ובגלל שאני קוראת אותך כאן, מוסיפה טיפ - אם החלטת ללכת לטיפול, אל תתלבטי יותר מידי. פשוט תתחילי.
רק למצוא מטפלת זה עניין, ואפשר להימרח עם זה חודשים. מצאת מישהי שנראית לך? אל תתלבטי, פשוט לכי על זה.
לפעמים צריך פשוט לקפוץ למים.
ולגבי הילדים - אני חושבת שחלק מהקושי, נוסע מהסתכלות שווה עליהם. את מצפה לאיזושהי תמורה מהם, ביחס לעבודה הקשה שלך.
זה לא עובד ככה.
הם ילדים, אנחנו ההורים. מערכת היחסים לא שיוויונית.
אני נותנת לילדים שלי כי הם הילדים שלי. לא כדי שיחזירו לי אחר כך.
היום ממש לא הרגשתי טוב בגלל הצום, הם קיבלו עוגיות, יצירות ועוד. ועדיין הסתובבו סביבי כמו סביבון.
להגיד לך שלא עלה לי בראש הקול המתוסכל של :" אוף, כבר קיבלתם היום כל כך הרבה. למה אתם לא עוזבים אותי בשקט?".
עלה גם עלה
אבל נשמתי עמוק, והזכרתי לעצמי שהם רק ילדים.
לא, אין להם מושג מה זה לצום
הם לא אמורים להרגיש את הצום שלי ו"להתחשב".
אם אני רוצה שמשהו ילך כמו שצריך, האחריות היא עליי.
אז שכבתי על הספה בסלון, והקשבתי לפטפוטים שלהם בחצי אוזן.
נתתי להם עוד יצירה
הרשיתי להם להישאר עוד קצת
הסכמתי עוד דבר קטן שהם ביקשו
ועדיין, הם עוד עשו קצת קונצים בדרך למיטה.
אז כבר קצת כעסתי.
לא נורא, זה חלק מהחיים.
אבל בגלל שאני מכירה בזה שזה חלק מהחיים, זה לא הפיל אותי מהכיסא.
ככה זה ילדים - מרוכזים בעצמם
ככה זה הורים - נותנים, ולפעמים גם חסרי סבלנות. אנחנו בני אדם.
מחר יום חדש
זה לא אומר לתת להם הכל, אבל זה כן אומר קצת גמישות. ולנסות לצאת ממעגל הציפיות.
מקווה בשבילכם שתמצאו את הדרך שמתאימה לכם
אני בזמנים כאלו, התפללתי לה' שיראה לי דרך. אמרתי שאני מביאה את הרצון, בבקשה שיראה לי את הדרך.
והוא הראה
הלוואי שגם בשבילכם❤️
)
זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)