אין לי אלא להציע הזדהות עמוקה, באותו מצב ממש🤗💔😭,

אתמול ביררתי איך מוצאים מקום פנוי בגהה עבורי🫤...

ואז ברגע שהילדים נכנסים הם אחראיים על עצמם ואת רק עם התינוקת.

וכמובן במרחק קריאה מהם אם צריך משהו.

אפשר מוזיאונים ואתרי מורשת ומרכזי מבקרים במחיר מוזל יחסית,

ואפשר אטרקציות כמו חדרי בריחה, משחקיות, באולינג, קולנוע ודברים מהסוג הזה.

הגדולים לא יכולים לעזור בכלל עם התינוקת?

אצלנו זה היה תנאי ליציאות שהם עוזרים עם התינוק אז יצאנו נגיד לטיילת, הנסיעה סיוט אבל אז הגדולים לגמרי עזרו וזה אפשר לי להתנהל בצורה נוחה יותר.

ניסית מנשא טיולים? אם יש ילד מעל גיל 10 אפשר להתחלק איתו בזמני הנשיאה. וגם אפשר מדי פעם להוריד יש לזה רגלית שזה עומד לבד על המשטח אז זה נוח לעצירות.

על הגב של ההורה בגיל הזה לדעתי יותר קל להם להירגע.

אפשרות נוספת אם היא יושבת יציב כבר, אפשר להשתמש באופניים האלו שההורה סוחב מאחורה (שכחתי איך קוראים לזה) במקום עגלה, יותר מרגיע אותם בד"כ. אפשר להסתובב במקומות נגישים לעגלות.

עוד אפשרות, אם יש תחנת רכבת באיזור מגורים, לתכנן טיולים באיזור עם תחנת רכבת ואז בנסיעה אפשר להרים אותה ולשנות תנוחה, יותר פשוט מצרחות ברכב..

לשיניים תתני לה למצוץ שלוקים זה מאוד עוזר. (אפשר להכין ביתי עם מים בלבד אם את מעדיפה פחות מתוק)

כמה כיוונים שכתבת מעולים לי! (רכבת למשל! ממש)

הם יסודי א-ד,

חמודים עוזרים אבל האמת נימאס להם ממנה קצת.. (מובן לגמרי ולא באלי להעמיס עליהם יותר מידי)

תודה לך!!

יש לי גן חובה

וקטני בן שנה

ושבוע שעבר אח שלי בו' הגיע לביקור.

הולכים לבני שעשועים, לג'ימבורי (שווה כזה), למזרקות מים, היינו גם בגן חיות.

אני בעיקר עם הקטני, שומרת ומשגיחה עליו, והבת שלי (ואלי כשיהיה אצלנו) נהנים מהפעילות שהמקום מציע...

יש לי מלא זמן לנוח😌

תכתבי אזור בארץ, ונציע לך רעיונות באזור...

אמנם בינתיים רק מתחילת שבוע אנחנו בחופש, וראשון בכלל היה ט' באב, אבל מכייפים כהוגן

הולכים כל יום לגינה בבוקר, ובצהריים משתדלים גם לצאת לאנשהו- ג'ימבורי, חברים...

אפילו הספקתי לנקות דברים בבית שרק חלמתי עליהם. אין לי כח לחזור לעבודה בסוף אוגוסט 😅

אלה שנהנות..

גם לי היו שלבים כאלה

אבל עכשיו הכל ככ עמוס ומבאס לי

חיפשתי פה טיפים לכוחות..

תודה ממוש תמשיכי להנות,

גם את @אפרסקה !

פשוט להינות, לזרום, ולדעת למצוא את הזמן לנוח תוך כדי הפעילות עצמה.

נגיד גן שעשועים מבחינתי זה זמן מנוחה...

הבת שלי יודעת שאני לא מנדנדת ולא קמה, אני יושבת ונחה.

הגישה הזו גורמת לי להינות. כי אני באמת בחופש ככה...

סליחה אם זה ח''ו פגע🙏

יש בכל מיני ערים מזרקות מים שאפשר להיכנס אליהן. מביאים אוכל ומגבות, ואז הילדים מעסיקים את עצמם ואת יכולה לשבת בצד עם הקטנה, או להכניס אותה קצת וכו'.

אבל רוב הזמן את יכולה לנוח...

עוד פעילות- ללכת לפארק גדול ושוב הילדים מעסיקים את עצמם. יש נגיד את פארק רעננה, שיש שם גם פינת חי, אבל חלק מהחיות אפשר לראות מבחוץ וזה ממש אטרקציה לילדים. המתקנים שווים בטירוף.

ורעיון למשהו בתשלום-

אנחנו היינו בגן חיות קטן (פינת חי משודרגת) בפתח תקווה. היה ממש נחמד. זה קטן אז אין הרבה הליכה, ומאוד רגוע. וגם לא יקר ככ. מגיעים ממש קרוב לחיות, ויש שם תצוגת פוחלצים שאחי התלהב ממנה ממש (אריות, דובים... זה מרגיש כאילו אתה ליד החיה האמיתית)

בקיצור, לחפש פעילויות שלא מצריכות מאיתנו לטרוח ושאנחנו נוכל גם להינות בהן. אני לא יוצאת מהבית כדי לסבול

ועוד משהו- קניתי חומרי יצירה כמו גואש, נוצות וכו', וכל פעם מכינים יצירה אחרת מגלי נייר טואלט/תבניות ביצים/קרטוני חלב וכו'.

אני מזדהה עם הפותחת (אף שאצלי ב"ה בעלי נמצא בבית - לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיו).

ואנחנו מתכננים הרבה יציאות, אבל כשיש ילדים מאתגרים זה גומר את הכוחות...

היום למשל נסענו לפארק שווה ומרוחק. התינוקת שלי דווקא אוהבת לצאת לטיולים, אבל נסיעות, ובטח באוטובוס (שזו הייתה האפשרות שלנו), גורמות לה לסבל... היא צרחה כמעט כל הדרך הלוך וכמעט כל הדרך חזור... (מזל שהייתי עם בעלי - בחזור הודעתי לו שהוא מחזיק אותה, כי אני כבר לא מסוגלת)

שלא לדבר על הלילות האחרונים, שהיא בקושי ישנה, ואז אנחנו עייפים באמצע היום, ואיך נצא ככה לטיולים... (אז אנחנו כן יוצאים, כי באמת לשאר הילדים זה טוב, אבל אנחנו מתחלקים בינינו בעומס, וזה משהו שאין לפותחת...)

בכל אופן, כתבת רעיונות באמת יפים!

וסליחה שקצת "יצאתי" עלייך🤭 (כפי שאפשר לראות לפי השעה - אני שוב בסבב הרדמה, גמורה מעייפות...)

קם הרבה בלילה... וגם הוא לא אוהב את הכיסא בטיחות שלו. אז לדברים כאלו אני מוצאת פתרון נקודתי.

כשעולים לאוטו אני מביאה לו שלוק/ביסקוויט/בייגלה, ואז זה מרגיע אותו.

אם הוא עייף אני אניק אותו ואשכיב אותו בעגלה לישון, למרות שקשה לו להירדם בעגלה.

אבל אני לא אמני מעצמנו פעילויות בגלל התנהגות של הילדים. עכשיו הוא בן שנה, אחרי זה בשנתיים שזה גם קשה, אחרי זה בן שלוש שהם שובבים, אחרי זה בן 4 שהוא גיל של דווקא.

אין לזה סוף...

בכ''מ בגישה שלי אז כשיוצאים דינמיקה חיובית הילדים משתפים פעולה...

אני באמת מקבלת ממך כוחות!!!

נשמע לי מההתמודדות שלכם שאת מתמודדת עם כל כךךך הרבה ובכ'ז את נשארת בשפיוּת הדעת... לא מובן מאליו

(לא קשור דווקא לעכשיו, בכללי רציתי להגיד לך ופה אני יודעת שאת מבינה לליבי כי את גם עם צרחנית קטנה ומתוקה)

גילאי 3 אי אפשר לשלוח לבד למזרקות וגם גילאי 5 לשלוח לבד למתקנים הגינה זה מאוד תלוי איפה את גרה ולא תמיד מומלץ.

קטן בן שנה הרבה פעמים לא מוכן להישאר בעגלה, בקיצור זה מאוד משתנה

זה לא שאת שולחת אותו קילומטר לבד...

אני מנסה למצוא את הפתרונות כדי שאני לא אהיה חייבת לרדוף אחריהם.

לפני כמה ימים היינו במתנפחים. השראתי לבת ה5 איפה אני יושבת והיא הייתה במתקנים והיגשה אלי כשהייתה צריכה משהו.

אני ובן השנה ישבנו על הדשא כי הוא באמת לא יכול להיות במתנפחים לבד.

בקיצור- אני לא אקח את בת ה5 למקום שאני חייבת לתפעל אותה.

נתתי כאן הרבה דוגמאות לפעילויות שאפשר לעשות עם ילדים בלי לתפעל אותם כל הזמן ...

אם היא הייתה בת שנתיים אז לא הייתי הולכת למזרקות, אבל גן שעשועים או ג'ימבורי כן.

בעיקר תלוי בילדים זורמים

ההורה יכול להיות הכי זורם

אבל הילד הגדול יכול להעלם אם לא עוקבים אחריו כל הזמן

והתינוק יכול לבכות כל הזמן או גם לברוח/ לסכן את עצמו

יש הבדלים ענקיים בין התנהגויות של ילדים שתלויות בעיקר באופי מולד

אני מסתכלת על התנהגויות כמטרתיות ולא הסיבתיות. ב''ה יש לי ילדים עם עודף אנרגיה וגם משתפים פעולה.

פעם זה היה סיוט לצאת מהבית, והייתה לי רק ילדיה אחת.

אחרי שלמדתי קצת ונפלו לי כמה הבנות נהיה לי כיף.

כנראה זה קשור בעיקר לגישה שלי, ולא דווקא חטיפים שנתתי...

באינטראקציות שנוצרות ובחינוך.

אבל, זה בהחלט תלוי גם במזג המולד של הילדים עצמם.

זה קצת מזכיר לי את הדיון על הרגלי שינה... לפעמים יש כאן אמהות שאחרי שניים שלושה ארבעה ילדים שהן 'הרגילו' לישון עצמאית מגיע הילד שלא מתרגל להרדם עצמאית ואז הן מבינות על מה האמהות האחרות מדברות. 

שובבה מאוד.

המזג שלה לא מעודן ובעין אובייקטיבית היא מאתגרת.

אבל אני לא מוכנה ''להפסיד'' בגלל ההתנהגות שלה. הפסד מבחינתי זה להיות עצבנית, חסרת אונים ובלי כוחות.

אז אני מנתקת את ההתנהגות שלה מהתחושות שעולות אצלי.

זה כמו שאם הילדים השאירו בלאגן בערב בחדר משחקים- אפשר לסדר אחריהם, אפשר להשאיר להם לסדר לבוקר.

יש אחת שתשאיר להם לסדר והלב שלה יהיה כעס/תסכול/חוסר אונים.

יש אחת שתסדר אחריהם ויעלו את אותן התחושות.

יש אחת שתשאיר להם לסדר ויהיה לה סבבה,

יש אחת שתסדר אחריהם ויהיה לה סבבה.

קצת כמו גישת ה-90/10.

זה לא משנה בהכרח מה הפעולות שאנחנו עושים,או לקושי מול הילד, או ''לאתגר'' שהילד מציב. זה קשור הרבה לבחירות שלנו איך להרגיש בסיטואציה ואיך להתנהל ולנהל את הרגשות.

אז אני בוחרת להינות, לקחת דברים בקלילות, ולא להתרגש מבעיות.

(לצורך הדוגמה וכאן אני אסיים- הבוקר היא שפכה נטלת מים על הרצפה. אז פשוט לקחתי סמרטוט וניקיתי... וזהו. אין עוד משהו.

יש מצב שמישהו אחרת זה היה מערער אותה, היא הייתה נהיית מתוסכלת וכל היום היה מרגיש לה אבוד.)

זה לא סותר שאת צודקת בהחלט במה שאת כותבת, שהמצב הנפשי חשוב מאוד וקובע את החוויה. ושההורה הוא מוביל והכל נכון, פשוט יש הרבה משקל גם למזג מולד, בוודאי בגילאים צעירים. 

הבנתי שבמצב הקיים אני כמעט לא יוצאת איתן כי זה סבל בשבילי.

אז אני אסע לגן שעשועים יותר רחוק ולא דווקא לזה שמול הבית כדי שהמתקנים בו יהיו כאלה שבו הבנות שלי יכולות להיות 100% עצמאיות (לא חייב שיעלו על הכל. רק על שמסוגלות לגילן בלי השגחה צמודה) ואני אוכל לשבת על ספסל 

והוא שובב...

אני מוצאת דרכים שבהן אוכל לנוח.

אני יושבת על הדשא, ואז הוא במתקן לידי נעמד עליו (כשהוא על הרצפה) מסתובב בדשא ,אני נותנת לו משהו להחזיק לאכול כמו תפוח, וזה זמן כיף ורגוע.

אני מרגישה שאני נחה...

יכול להיות שעם צפופים קטנים זה יותר קשה לנוח. לא יודעת כי לא התנסיתי...

אני פשוט חושבת שזה עניין של בחירה.

לכל אחת יש את הדברים שמוציאים אותה מדעתה ואת הדברים שהיא מקלילה והאחרים היו משתגעים מזה.

יפה לך שלמדת לקחת את המקומות המטורגרים אצלך אישית ולהפוך אותם להיות קלילים ולא לגרום לך לתסכול.

(קצת מזכיר לי לדוגמה שעכשיו משפצים אצלנו ויש אבק בכל מקום וזה מציק לי האבק ואז אני רואה תמונות מהמילואים של בעלי כולם מפוייחים מאבק ברמת הגבות הלבנות ובתמונות מחייכים ומבסוטים ואמרתי לו וואי איך הפסקתם להתנגד לאבק ופשוט למדתם לחיות בתוך זה ולהפסיק את ההתנגדות הפנימית והוא אישר שאכן כך. לא מתרגשים מלאכול, לנשום, ולחיות אבק כי לומדים לחיות את זה ולא להתנגד מהבפנים כלומר זה לא רמת האבק אלא הגישה האם להכיל או להשתגע מזה)

בכללי הגישה היא להיות אחראי על מה שבשליטתנו...

הקושי שלי בגינה זה עם הילדים הביישנים והפחדנים... שנצמדים אלי ורוצים 'אני אבוא איתם לכל מקום

אני מבינה שזה. לא אני אלא הילד כי האחים שלו זורמים חופשי 

מחקתי כי זה היה שיפוטי וביקורתי

אבל @oo   מסכימה מאד עם מה שאמרת

עם האופי שלהם

את לא יכולה להסיק מזה על כל הילדים

אני זוכרת סיטואציה

אני עם 2 ילדים וגם אחותי

שתינו בגינה ביחד

אני קמה ואומרת לילדים הולכים הביתה- הילדים באים איתי

אחותי אומרת הולכים הביתה- אחת הילדות מסרבת נמרצות

הייתי בטוחה שהחינוך והתקשורת שלי מעולים

עד שהגיעו 2 ילדים נוספים

כל אחד בצבע

דעתניים ועקשנים

רק שרצתי כמה חופים (!) על חוף הים כדי לתפוס את הילד שברח

הבנתי שיש ילדים עם אופי אחר

את בטח יום אחד תביני 😉

זו הגישה שלי לחיים.

אבל סבבה.

או שיום אחד אני אבין שאני צודקת...

על יציאה לגינה שהמנוחה שלך היא לשבת ולא לנדנד

אז את לא מכירה סיטואציות בהן צריך לעקוב באופן פיזי ורציף אחרי הילד ואי אפשר לשבת

לא בגלל גישת הורה אלא בגלל שהילד מסכן את עצמו/ יכול להעלם מהגינה

זה בהחלט עוזר לבוא בזרימה ולהנות

לפעמים זה עובד ולפעמים לא

יש ילדים שמה שעוזר איתם זה בעיקר שהם גדלים ונהיים אחראים יותר

אני לא מנסה לגרום לילדים שלי להיות ממושמעים יותר.

אני מתקדם במה שאני כן בשליטה עליו.

ומבינה על מה את מדברת על סיטואציות שהילד לא ממושמע.

אין לי ניסיון של 2 ילדים, יש כאן גישה שלמה שמוכיחה את עצמה. לא אומרת שאין לי התמודדויות עם הילדים שלי, או שאין אצלנו קושי.

היום בקניון הבת שלי ניסתה לעשות דרמה, לא היה לה קהל אז היא פשוט הפסיקה...

אני מסתכלת על ההתנהגות של הילד כמטרתית ואת מסתכלת עליה כסיבתית, לכן קשה לך להאמין שיש מצב כזה שהאמא יכולה לשבת בנחת בגן שעשועים.

זה לא לברוח ולהסתכן כל הזמן

מה תעשי עם ילד בגן שעשועים שבורח מהגינה לכביש/ מחוץ לטווח הראיה שלך/ מטפס באופן מסוכן?

עם תינוק שזוחל/ רץ למקומות מסוכנים עבורו?

איך הגישה שלך עובדת פה עם לשבת ולנוח?

יש לי ילד שיכלתי לשבת איתו בנחת בכל מקום

ו2 אחרים שלא (עד גיל מסוים)

כמו שכבר כתבתי אני אלך למקום שבו אני לא אצטרך להשגיח על הזמן כמו גן שעשועים עם גדר לילד שרץ

או מקום עם הרבה מרחב לזחילה לתינוק

התינוקי שלי זוחל מהר ולכל מקום, ובקרוב גם יתחיל לרוץ. אז ההתאמה שלי תהיה בהתאם. (מתחם בלי נדנדות/גן שעשועים רחוק מהכביש וכו')

כמו שאני לא אשים חומרי ניקיון בארון נמוך

הילד יודע לטפס על הגדר ולצאת? או למצוא את שער היציאה ולצאת לבד?

לטפס על כל מתקן שנחשב בטיחותי לילדים באופן בלתי בטיחותי?

ומה אם

התינוק בורח ממתחם הזחילה שלו? הולך לפתח המגלשה/ מטפס על הסולם

את מתארת כאילו יש מתחמים בחוץ סטריליים

כי אולי את לא מכירה  ילדים שאין מתחם סטרילי עבורם

וגם תמיד אפשר להמשיך לדון על ''מה אם''.

זה שיש לי שני ילדים לא אומר שאני לא מכירה התמודדויות מול ילדים או ילדים מאתגרים.

את יכולה לא להסכים איתי, אבל את יוצאת מנקודת הנחה שאין לי ניסיון, ואין לי הבנה.

זה לא משנה כמות הילדים.

הסברתי את הגישה שלי ואת העמדה שלי.

ורק אוסיף-

ילד שמטפס על גדר או פותח את השער זו כבר התנהגות כלשהי, שאני רואה אותה כמטרתית.

שאפשר למצוא פתרון

להישאר עם הילד בבית או להיות דרוכה ופעילה בחוץ

בעיניי התשובות שלך משקפות חוסר הבנה/ ניסיון עם ילדים כאלה

ילד שמטפס ופותח הוא גמיש מעיז ויצירתי

ילדים אחרים פחות ולכן עושים דברים אחרים

פה סיימנו נשמה.

זה שיש לי גישה שונה משלך לא אומר שאין לי הבנה או ניסיון.

התאפקתי עד עכשיו למרות הזלזול שלך.

אז יש לך כמה ילדים יותר ממני- זה לא הופך אותך לבעלות ידע נרחב יותר ממני בגידול ילדים.

אז לידיעתך- יש לי אחים קטנים (7 במספרם), 2 ילדים, עשיתי תואר בחינוך, ואני עובדת עם ילדים (בעבר עבדתי בגנים, כרגע מורה לתלמידי יסודי). משתתפת בהדרכות הורים ומורים, ואת גישתי החינוכית ינקתי מאמא שלי שהיא מנחת הורים מספר 1!

(ד''א- מי שמעוניינת לגדל ילדים בלי רגשת אשם, בשמחה ובנחת, מוזמנת לפנות אלי בפרטי לקבל פרטים עליה).

הגישה שלי היא מבוססת על גישת שפר, וזה שמעולם לא התנסת בה-חבל. בגלל זה אין לך אמון בכך שאמא יכולה להינות גם היא בגן שעשועים, וילדים (גם כאלו שאת מגדירה כמאתגרים) יכולים לשתף פעולה.

במקום לבסס את הגישה שלך את מעדיפה להקטין אותי כבן אדם (בסוף תגלי שטעית/אין לך ניסיון או הבנה).

חבל שהדיון מגיע למקום כזה כי היה לו פוטנציאל להיות מעניין מעמיק.

חוסר ניסיון לא עושה אותך פחות טובה

לא כל אחד חווה אותן סיטואציות בחיים או אותם ילדים

ניסיון מקצועי או עם ילדים שאינם שלך אינו דומה

כשאת מביאה פתרונות ודוגמאות רחוקות מהמציאות עם ילדים מסוימים איך איך לבסס גישה

כי את לא מתייחסת לסיטואציה המלאה

ב. על סמך מה החלטת שאין לי ניסיון? זה גם מזלזל וגם לא נכון (כמו שתגידי לרופא שאין לו ניסיון. למה מי את שתגידי אם יש לי או אין לי? מה- את הסתדרות החינוך העולמית?)

ג. התעסקות עם ילדים לא שלך זה דומה בהרבה מובנים. מהניסיון שלי (שמסתבר שיש לי) זה דומה. לך אולי אין ניסיון עם עבודה עם ילדים, אז אולי את לא יודעת אבל יצירת שייכות זה די דומה (לא ב100% אבל דומה).

כך לפחות בגישה שאני לומדת, ומקדישה את זמני ואמרתי כדי להשתלם במקצוע שלי ולהיות מורה ואמא טובה יותר.

ד. סליחה שאמרתי שאין לך ניסיון, אבל ממש בער בי להשתמש באותו מטבע. זה מחדד את הזלזול. באמצע דיון לומר לצד השני במילים כאלו או אחרות- ''אתה לא מבין בנושא'' זה זלזול.

את מגדירה מי שאינו מבין סיטואציה מסוימת

נותן דוגמאות רחוקות מהמקרה

ונותן פתרונות לא רלוונטיים?

התגובות שלך מתנשאות.

ולא סבבה לי לדון עם מישהי שבטוחה שהיא מעלי.

אז בהצלחה.

העיקר שהרעיונות שלך עובדים אצלך ושהרעיונות שלי עובדים אצלי.

זה אחד היסודות המהותיים שלי בקשר עם הילדים

כולם כבר גדולים (חוץ מאחד שכמעט גדול) וכולם משתפי פעולה בצורה מעולה

אבל

כשהם היו קטנים חלקם פחות שתפו פעולה וזה בסדר זה תואם גיל וזה לא פגע ביכולת שלהם לשתף פעולה כשהם גדלו

שגם ילדים קטנים יכולים לשתף פעולה.

ואולי להיפך, הם משתפים איתי פעולה בגלל שיש לי ניסיון.

סתם נקודה למחשבה...

יש משתפי פעולה ויש שאינם

תלוי אופי מולד

יש פערי ענק בין תינוקות ובין ילדים

בצייתנות

באומץ

ביצירתיות

ביכולת פיזית של ריצה/ טיפוס וכו

אני חושבת שהדיון הוא בסוף על ילדים שהמטרה שלהם לדוגמא- היא חקירה של המקום ויש להם את האומץ כמו ש@oo אמרה להסתכן וללכת רחוק ממך...

יש פה שני דברים שונים. 

(באופן כללי החיים לימדו אותי שאי אפשר לומר שלמי שיש יותר ילדים קשה יותר מלמי שיש לה פחות, כי זה לגמרי תלוי בילדים עצמם וגם בכוחות הנתונים של אמם...)

התפתח פה דיון מעניין, שהתחיל לעלות לטונים צורמים. מאחר ואין אמת מוחלטת, בכל צד יש אמת, והכל תלוי בהרבה גורמים, אנחנו ממש מבקשות לעצור  פה. כי זה סתם מעכיר את האווירה.

שתוכלי לישון רגע ולהתאפס?

אני האמת עובדת ובעלי איתם.

אבל כשאני חוזרת אני ממש עם מצפון להעסיק אותם.

אז אנחנו הולכים לים. או לפעילויות שיש בישוב שלנו.

עוד לא לקחנו אותם לאטרקציה רצינית.

😅😅

הם בהחלט נהנו במקסימום בים

לא פשוט הנסיעות ושצריך אלף עיניים..

מה לגבי סבא סבתא או קרובים עם גילאים דומים?

או בריכה במרפסת אם יש

זה באמת סיוט כי נשמע שממש כואב לה

או שהיא ככה בכללי?

זה גיל כזה שהם לא פה ולא שם.. 

כשהיא איתי היא דבש,

כשהיא על הרצפה צורחת

לא נראלי כואב לה.. התרגלה לפינוק מה שנקרא  (פתאום מתברר לי כמה בשנה האחרונה הייתי מתנחמת בה.. מילואים וזה, ככ הרבה לילות חיבקתי אותה ונרגעתי. ואולי איכשהו אני צריכה לתווך לה במילים או רק בתחושה שהכל בסדר בואי נשתחרר טיפה אחת מהשניה...)

נובימול מתלבטת.. כי היא מתעוררת בוכה ואז כשהיא ישנה איתי נרדמת מהר ורק אני ממשיכה לישון עקום

(בחיי נראלי שאני צריכה נובימול,תאמיני לי)

חח סליחה יוצא לי בשירשור הזה כל המרמור

אני גמורההה 

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷