הוא צריך לרצות ולבחור בכוחות עצמו

אם נותנים לו את זה

אין לו סיבה למרוד 

לפני כן היית ילד או מבוגר.

מהרגע שאדם הראה סימני בגרות מינית הוא נחשב מבוגר לכל דבר ועניין. לא היה לו צורך להתמרד כי הוא קיבל די מהר זכויות ו(בעיקר) חובות של אדם מבוגר.

הרעיון שבגילאים האלו הוא נחשב עדיין סוג של ילד וסוג של מבוגר, התחיל רק כאשר לאחוז משמעותי מספיק מאוכלוסיה היה מצב כלכלי יציב דיו כדי לא להעיף ילדים מהבית בשנייה הראשונה שהם מראים שמץ של בגרות.

אם ככה, גיל ההתבגרות הוא מאוד חדש שמושפע מתנאים חברתיים והיחס אליו בתור עובדה מוגמרת, וההנחה שקיימת רק דרך אחת להתמודד עם הגיל הזה, יכולה להיות מוטלת בספק.

גם לא הבנתי את ההנחה שצריך להתעקש בפני הילד על דברים שבסופו של דבר אנחנו רוצים שהם ימרדו בנו עליהם ולא באמת חשובים להורה.

האמת זה מזכיר לי בית ספר יסודי תורני באזור גדלתי בו שדרש בקוד הלבוש שבנות ילבשו גרביים כמו הדעה המחמירה, למרות שזה בית ספר דתי לאומי. ההסבר ששמעתי שמנהל בית הספר נתן הוא ש"אני רוצה שאחר צהריים כשהם ירגישו צורך למרוד בי ולהשתחרר מקוד הלבוש של בית הספר, הן יורידו את הגרביים ולא יקצרו את החצאית."

זה עדיין גורם למאבקים מיותרים לשני הצדדים, שבהם הילדים נאלצים להתחייב לדבר שמבוגר מראש לא מאמין בו, והופך את כל עניין המרד להצגה לא אמיתית. אני גם לא חושבת שבדורות הקודמים התעקשו על דברים שלא היו מהותיים בעיניהם, אחרת למה להתעקש עליהם?  עמדת הפנים הזאת לא נותנת ליד את תחושת נפרדות והעצמאות שהוא רוצה. 

למדתי לפני כמה שבועות מחקר שאמר שאפשר לחלק את המתבגרים ל:  שליש עם התבגרות רגועה, שליש עם התבגרות סוערת ועוד שליש באמצע. בעיני התעקשות על דברים לא מהותיים דוחפת את המתבגר להתבגרות סוערת. הצורך של מתבגר הוא בבנית זהות נפרדת , אם יש לו קשר טוב עם ההורים שלו, עדין תשאר לו ביקורת עליהם ויהיה לו במה למרוד, אבל המרד יהיה רך יותר.

אפשר למרוד גם בשקט , פשוט לעשות אחרת מההורים בלי מרד סוער. יש לי בת אחת שהיתה מתבגרת רגועה, גם לה היה מרד, ןהיא עשתה דברים ששונים מאיתנו , אבל בשקט, בלי לריב עליהם. גם המתבגרים שלי שמתווכחים איתנו, חוץ ממקרים בודדים לא הגענו לדרמות ב"ה, וזה עדין קשה ומאתגר והם לא תמיד עושים מה שאנחנו רוצים ובוחרים בחירות שלא תמיד הינו בוחרים בשבילם, אנחנו משתדלים לדבר , לברר לדון, לפעמים זה קשה ממש. אבל אם היינו מתעקשים המון הם לא היו מדברים איתנו בכלל , ועושים מה שהם רוצים.

בקיצור : אני מאמינה שבגיל ההתבגרות רוב הגבולות יעילים רק מתוך שיח ודיון.

לי עוזר להסתכל גם על הגדולים שלי ,שהן מעל גיל 20 ולהבין שממילא עוד רגע האחים המתבגרים שלהם יעשו מה שהם רוצים, כמוהם, ואז מה שיבוא בכח ומלמעלה בלי הבנה לא יהיה שווה כלום. 

מצד שני אני לא מבינה את הטיעון שעוד כמה שנים הם יגדלו ויעשו מה שהם רוצים. ברור לי שבגיל 18 עושים מה שהם רוצים. אבל איך זה קשור לגבולות בגיל 15 ?

אלו שנים משמעותיות ולדעתי כל שנה עושה הבדל . בן 18 שלי לתחושתי בן אדם בוגר , בת כמעט 17 כמעט בוגרת ובן 15 ממש לא , הוא בשיא גיל ההתבגרות וממש אין לו שיקול דעת שיש בגיל 18.

לגבי גבולות ועוצמת המרד אני גם לא בטוחה . כשאני הייתי בגיל ההתבגרות , דווקא ילדים שהוריהם לא ידעו מה קורה ושיחררו לגמרי עשו הרבה דברים שלא כדאי לעשות. הרבה פעמים אמירה " אני סומכת על ילד שלי " לא עבדה.

בחירת דרך שונה מהורים , אני לא חושבת שזה בא מתוך מרד. אני גם בחרתי דרך שונה . אבל אני גדלתי בתקופה אחרת , יש אופי אחר ומה שהתאים להורים שלי פשוט לא מתאים לי. אז אם ילדים שלי בוחרים במשהו שזה קצת שונה אני לא רואה בזה מרד אלא שזה מה שמתאים להם...

עבר עריכה על ידי אורי8 בתאריך כ' באב תשפ"ה 21:16

אני יודעת שבן ה15 , יעשה רק מה שהוא רוצה ממש עוד מעט. ולכן את מעט השליטה שנשארה לי אני מעדיפה להשקיע בשיחה , הקשבה, דיון. ולא בלריב על גבולות ברורים שהצבתי, שבגלל שהם באים בכפיה לא ישאר מהם כלום עוד רגע.

וגם זה לא שביום אחד בגיל 18 הם עושים מה שהם רוצים, זה קורה בהדרגה, הרבה בני 15 עושים מה שהם רוצים בלי שההורים יודעים. ככל שהגבולות בבית נוקשים יותר ויש פחות שיחה וקשר יש יותר הסתרה.

כשכתבתי בחירת דרך שונה לא התכוונתי למשהו דרמתי כמו להפוך לחילוני, זה יכול להיות : להתלבש יותר צנוע מאמא( לגוג: גרבים כשהאמא לא שמה) / ללבוש בגדים פחות צנועים מההלכה/ לעשן עם חברים/ ליסוע בטרמפים כדי לרעות צאן בחווה / לזלזל בלימודים ולעשות 3 יחדות בבית שזה חשוב בו וכשאתה יכול לעשות 5/ לעשות נזם/ לחזור מהסניף מאודד מאוחר/ לא לקום לתפילה במנין  וכו... זה באמת לבחור דרך וסגנון, וזה לא חייב לבוא כמרד.

נער מתבגר לא חייב למרוד , הוא צריך לבנות את עצמו כאדם נפרד מהוריו, שלא נותנים לו ונלחמים בדברים שהוא רואה בהם חלק מהאישיות שלו , זה יכול להפוך למרד.

לומר לה להוריד?

אם היא רוצה תשומת לב, תני לה בצורה חיובית. צאי איתה לבית קפה/ הליכה. תתעניני בה באופן קבוע. אם זו הסיבה של הנזם , זה ירד מעצמו אחרי תקופה .

לריב איתה על הנזם , זה לא התיחסות שהיא מחפשת. ואם מעירים לה עליו ואוסרים עליה, זה מה שיגרום לה לעושות עוד כמה חורים, כולל אחד בגבה. 

לבת שלי אין נזם.

מנסה להסביר . אם אמא היא רק חברה שהיא יוצאת להליכה ומקשיבה , לילד אין ממי להיפרד , אין לו הורה למרוד. אין לו גם את מי שיעצור אותו כשצריך. או אפילו ייתן אמירה ברורה.

והיא גם יכולה לומר אמירה ברורה. וגם כדאי שתאמר את דעתה, אבל ככל שהגיל עולה הגבולות הופכים לפחות כפיה והנחתה מלמעלה לדיון והקשבה, וכן ברור שהיא יודעת את דעתך.

בגיל 13 זה עוד גיל שיש מקום לומר לילדה, את לא הולכת עם החצאית הזו.

בגיל 16 - 17 פחות. בגיל 18 היא תלך איך שבא לה, ונתפלל שיבוא לה ללכת צנוע, והלב שלה היה פתוח לקבל את דעתנו על צניעות ולא למרוד בה.

מה הכוונה לעצור אותו? אם הוא עושה משהו ממש בעיתי אז ברור שנאמר את דעתנו בצורה ברורה, מאוד תלוי באיזה דבר מדובר ומה הגיל שלו.

עונשים , לפי דעתי, חד משמעית לא רלוונטים בגיל ההתבגרות.

וכן , ככל שהילד גדל נראה לי טוב שנכנסת בחינה של חברות לקשר. זה לא קורה ביום אחד, כשהבת שלך תהיה בת 22 תרצי שתהיה חברות בקשר שלכם? ( לא רק חברות , תמיד תהיי אמא וזה קצת אחרת מחברה).

מתי הקשר הזה יתחיל להתפתח ? פתאום בגיל 20?

הדור היום מאוד עצמאי והם לא מקבלים שום כפיה חיצונית, רק מתוך חיבור והבנה. עונשים וכפיה רק עושים נזק.

הקשבה ושיחה לא אומרים שאיבדת את המקום שלך כאמא , לא צריך לנסות להיות חברה שלהם אלא אמא שיש לה דעות , היא אומרת אותם ומסבירה והיא גם מקשיבה ולא כופה , לפעמים יש גבולות שאפשר לומר , לא אצלנו בבית... אלו גבולות הבית.

ממליצה לקרא את הספר הסמכות החדשה של חים עומר.

אני גם יועצת באולפנא ורואה לפעמים בנות שבאות מבית נוקשה, באופן לא מותאם לגיל.   יש בנות שבסדר עם זה ויש בנות שעושות ממש הפוך ברגע שהן יכולות. 

ואחרי שיחה עם מטפל פתאום עולות מחשבות שזה לא טוב.

לגבי חברות עם בת עשרים. מבחינתי למה לא. אבל ממה שאני רואה וגם קוראת בפורום הריון ולידה בנות לא רוצות קשר כזה עם אמא , הן רוצות קשר אמא-בת כזה שאמא תקשיב , תכיל , תעזור.

לגבי מה שאת אומרת , איך אני אמורה להיות אחראית על מישהו שאין לי שליטה עליו.

ועוד פעם , בגיל שמונה עשרה בן אדם מחליט החלטות שלו. אם הוא בגיל בוגר מחליט על לבוש לא צנוע כדי לעשות דווקא לאמא נוקשה או למחנכת לא מוצלחת , כנראה הוא לא בוגר ואין לו שיקול דעת , הורים כנראה גם יצטרכו לטפל בו עוד כמה שנים טובות כי הוא לא גדל...

מה כוונה לעצור ? תלוי...

לא התכוונתי לחברות ממש, ברןר שבת 22 צריכה אותי בתור אמא , אבל זה קשר שיש בו צד חברי יותר, אני לא מחליטה בשבילה ולא אומרת לה מה לעשות , ברור שהיא צריכה אותי כאמא של עזרה וכו... . והתכוונתי שהצד הזה בקשר מתחיל להבנות בגיל ההתבגרות.

לגבי אחריות, מה הכוןנה, איך את יכולה להיות אחראית על מישהו שאין לך שליטה עליו?

באמת אין שליטה על נער בן 16-17, זו המציאות, מי יבוא אליך בתלונות? דרך אגב , גם כשבאולפנא שאני עובדת בה מגיעה קבסית לנערה בגיל הזה שנעדרת מהלימודים, מעל גיל 15 היא לא יכולה לתבע את ההורים, היא יודעת שהיא פועלת בעיקר מול הילדה, מול ההורים זה - לידע אותם, מנסים לשתף פעולה יחד, לכולם ברור שההורים לא יכולים לכפות עליה.

הורים שמנסים לשלט על נער בגיל הזה מקבלים מרד /הסתרה  או ילד מתוסכל שרק מחכה לצאת מהבית. 

ברור שאם נער בן 17 עושה בעיות בבית ספר , כן יפנו להוריו . בכלל כל המערכת הזאת של ילדים קטינים -הורים , ילדים קטינים -מורים בנויה על זה שילדים מקשיבים למבוגר.

אולי נכון לקצר את התקופה עד גיל 16 , לא יודעת אבל בינתיים זה ככה.

אני יועצת בכיתו י- יב, אני עובדת מול הורים אבל הרבה פחות מנה שהיה כשהיתי יועצת ביסודי.

זה שלב בינים ,  מצד אחד עד גיל 18 ההורים אחראים וחיבים לידע אותם בדברים חריגים, וגם הרבה פעמים זה עוזר לשתף אותם. אבל יש הרבה אמצע. ביסודי פונים להורים בכל דבר. בתיכון רוב העבודה היא מול הבנות, ופונים להורים במקרי קצה, קודם כל עובדים מול הבת, מדברים איתה, עושים איתה הסכמים וכו..

זה גיל בינים ויש מקרים שבת מבקשת שלא נפנה להורים ואם זה לא מקרים שמחויבים בחוק( אובדנות), אנחנו נכבד את בקשתה בגיל הזה, לפעמים נתייעץ אם מותר לנו , ויש הבדל בין גיל 13  ל 17.

בגיל 13 כמעט תמיד נפנה להורים, בגיל 17 , רק במקרי קצה, או אם נראה לנו שזה יעזור , אבל יש לנו שיקול דעת

אני מנסה לומר שיש אמצע, הטריד אותך שאת אחראית על ילד שאין לך שליטה עליו,  זה נכון, אין לך שליטה על ילד בן 17( ולפעמים גם קודם).

גם גורמי החוק מבינים את זה, מידעים ומשתפים הורים לא דורשים מהם שליטה בילד.

בגיל הזה אם תנסי להשיג שליטה בילד , לא תצליחי ותקבלי ההפך. ההשפעה על הילד בגיל הזה נעשית רק מתוך קשר טוב.

כנראה הוא כבר לא בשליטה , איזה היפך הוא כבר יכול לקבל?

אם בגיל גדול אתם תפנו רק במקרי קצה , מה בעצם המטרה? לא מגיעים למקרי קצה תוך דקה וחצי , זה תהליך . אז יוצא שבמסגרת לא באמת יכולים לעזור , וגם ההורים שיחררו או לא יודעים מה קורה.

אם ילד מזלזל בלימודים , עוד יש הרבה לאן להתדרדר וזה יכול לקרות אם ההורים מנסים להשיג שליטה בכח ועונשים.

לפעמים בית הספר יכול לעזור טוב יותר כשהוא בקשר עם הילד ולא רץ להורים על כל דבר( מדברת על תיכון), בגדול מבחינת העדרויות וציונים יש תוכנת משוב ואם זה חשוב להורה הוא יכול להכנס ולדעת הכל, אבל המורות לא מעדכנות בהכל  כמו בגיל צעיר יותר. ומנבות לפתור בעיות מול הילד.

כן מידעים הורים כשיש משהו קיצוני, אבל אני לא מצליחה להבהיר את הנקודה , אני מרגישה שאת מבינה אותי בשחור לבן, יש אחריות או אין, יש שליטה או אין. זה גיל של בינים, צריך הרבה אינטואיציה לפעול נכון, לתת הרגשה שהילד בוחר ואחראי על חייו ,לא לכפות אבל עדין להיות בתמונה, דרך הקשר עם הילד. זאת בעיני הדרך בגיל הזה, זה מורכב כאמא , טועים הרבה , אבל זו הדרך בעיני.

אי אפשר להתיחס לילד בן 16 כמו לילד בן 12, לא ביום אחד בגיל 18 הוא פתאום בוגר, יש שלב בינים של קשר וליווי ומתן עצמאות ומרחב והוא מורכב. .

ויש נתינת מרחב . אבל עד כמה מרחב?

אולי ילד צריך שאמא תבוא ותגיד : אתה לא הולך לגבעה , אתה נשאר בבית וחוזר הביתה בשעה נורמלית ולא הולך לעשן עם חברים... 

ובאמת תלוי באינטואיציה של ההורה לגבי מה הצורך של הילד.

כשילדה רוצה נזם כדי להראות את הנפרדות והיחודיות שלה מול ההורים, ומדברת יותר על לפני הנזם/עגיל שני/עגיל שלישי/הליקס וכדו'...

ילדה בגיל ההתבגרות (מדברת על השלב המוקדם יותר, מקסימום עד גיל 15-16) שמבקשת לעשות נזם רוצה לפעמים גם שההורים יתנגדו לפחות בשלב הראשון,

הנזם (כדוגמה) פחות "שווה" כנפרדות, אם ההורים לא התנגדו ואיפשרו אותו מיידית.

התנגדות של ההורים לפחות לתקופה עוזרת לילד לא לחפש משהו יותר בעייתי להראות נפרדות. 

לעומת זאת, אחרי שהנזם כבר נעשה תגובה כבר תיצור התנגדות ולא קשר.

בגיל המאוחר יותר (17 והלאה), עם הקשר כבר בנוי, אפשר להבהיר לילד מה דעתנו אבל בסופו של דבר ההחלטה היא שלו.

ואם  הוא מקבל ממך והכל עובר חלק, מעולה.

כשאני חושבת על בני ה15-16 שלי( יש לי 2 בגיל הזה), נראה לי שהיתי אומרת, אני מעדיפה שלא תלך... ומסבירה, ושומעת למה זה  חשוב לו ומנסה להגיע לאמצע כלשהו שיתן מענה לצורך שלי וגם לצורך שלו.

לא היתי פשוט אומרת - אתה לא הולך וזהו. או : אתה כאן בשעה x וזהו. זה בדרך כלל מעורר התנגדות, וגם מה תעשי אם הוא לא יחזור בשעה שקבעת? בעיני זה לא גיל לעונשים וסנקציות.

יש דברים שנוגעים להתנהלות הבית או לאחים הקטנים( כמו - אני לא מרשה לקחת אותם למעין) שבהם אהיה נחרצת, כי זה נוגע לבטיחות של האחים.

דרך אגב, ברור לילדים שאת לא מרשה לעשן, וברור שתאמרי את דעתך ותסבירי אותה. האם זה אומר שנער שיושב עם החברים שלו ואת לא שם לא ינסה? לא תמיד.

בסוף זה ניואנסים דקים שכל ילד והורה מוצאים מה מתאים להם. העקרון בעיני הוא גבולות גמישים עם הרבה קשר והקשבה.

זה נכון בעיני בערך מכיתה י. תלוי בילד. לפעמים גם קודם. ברור שמול ילד בן 17 אין עןנשים ואין הנחתה של גבולות ואיסורים. וברור שבגיל 12 ההורים עדין מחליטים, באמצע אמורים לתת בהדרגה יותר מרחב והגבולות צריכים להיות יותר מתוך קשר ודיבור . תלוי בהתבגרות והאופי של הילד. 

לי הייתה אמא נוקשה ולא התקרבתי לסיגריות . גם חמותי הייתה נוקשה ובעלי גם לא התקרב. אם הורים זרמו או לא שמו לב , ילדים עישנו כבר מגיל 13. לקראת תיכון כבר לא יכלו לשבת שיעור שלם בלי סיגריה. במצב כזה שיחה כבר לא עוזרת , חייבים תוכנית גמילה.

גם באזור שלנו יש קהילת עולים. אלו שמחזיקים ילדים חזק , ילדים שלהם יוצאים בסדר . אלא שלא , ילדים שלהם מתחילים כל הסיפור של וויפ, סיגריה , וודקה ...

זה לא עניין מה אני אעשה, גם בגיל שמונה אין לי הרבה מה לעשות , מה אפשר לעשות ? לא להביא קינוח? גם בגיל שלוש בעצם .

יש מלאי של סיגריות כי בעלי מעשן

למרות שהסיגריות נגישות

בן ה 15 שלי לא מנסה לעשן

ילד אחר מעל 18 מעשן פה ושם אבל לא קבוע

יום אחד הוא הגיע עם נרגילה

לא אמרתי כלום

אחרי כמה שבועות עבר לו והוא הפסיק

אולי יש ילדים שמצייתים לנוקשות

אני גם לא מתחברת לנוקשות וגם לא חושבת שזו דרך יעילה

ילד שנותנים לו לבחור מגיל צעיר (לפני גיל 3) ומכוונים אותו לבחור נכון

כנראה יבחר נכון גם בגילאים גדולים יותר

ילד שמחנכים אותו בנוקשות

גם אם הוא יצא לכאורה בסדר

יכולת הבחירה שלו פגועה

כי הוא לא התנסה מספיק ולא כוון לבחור נכון

בין נוקשות לזריקה וחוסר אכפתיות.

ובעיני האמצע הזה נקרא נוכחות הורית, יחד עם נתינת מרחב.

לזרוק זה לעצום עינים ושיעשו מה שבא להם.

אני לא מתכוונת לזה, אני לפעמים חופרת ( כהגדרת הילדים שלי) אומרת ומסבירה את דעתי המון ובהרבה הזדמנויות.

גם משתדלת לשמע אותם , למה חשוב להם וכו... ( לפעמים הם מדברים יותר לפעמים פחות, תלוי ילד).

אני פשוט משתדלת לא לכפות.

זו החזקה בעיני.

מה זה מחזיקים חזק? מה הם עושים בפועל מול נער בן 16?

מסכימה שלזרוק ולהתעלם זו לא דרך חינוך מומלצת.

אורי8, זה מאוד משמעותי בשבילי!!

מאד משמעותי גם לי לקרוא תובנות של מי שכבר עברה כמה פעמים את הגילאים שאני פוגשת לראשונה.

אבל למתבגרים שונים יש צורך שונה בנפרדות,

וגם באותה משפחה ועם אותו חינוך, מתבגר מסויים יעבור את הגיל בלי מרד משמעותי וימצא את מקומו ומתבגר אחר יעשה דברים שיותר מנוגדים לחינוך שקיבל.

אבל זה שמתבגר עושה דברים שיותר מנוגדים לדרך של ההורים, לא אומר שהוא עושה את זה מתוך מרד.

למשל, יכול מתבגר להחליט שהוא חילוני מתוך "דווקא", כי הוא רוצה לבעוט בחינוך ולהתריס, ומתבגר אחר יחליט שהוא עוזב את הדת כי הוא פחות מאמין או כי יש יותר פיתויים בצד השני, וכשיגיע להורים עדיין יכבד ואפילו ישמור על מה שהוא חושב שהכי מהותי להוריו.

שני התרחישים כמובן יכולים להיות מאוד כואבים להורים שגידלו ילד דתי, אבל המקום שהילד יוצא ממנו הוא שונה בעיניי, ומה שמעיד על זה זה אופי הקשר והתקשורת שנשאר בין הילד להורים.

למה הוא רוצה את המוסד הזה?

למה אתם לא?

אי אפשר לענות על שאלה כל כך ספציפית באופן כללי.

אם ילד בן 5 רוצה להירשם ליסודי הדו לשוני כי הוא רוצה להיות חבר של ילדים ערבים, זו תגובה שונה לגמרי מבחור בן 18 שנרשם לישיבת הסדר חסידית לעומת ישיבת הסדר יותר פלפלנית- בריסקאית כמו שאבא לו היה.

בגיל חטיבה והלאה,

אם חשוב לכם מקום אחר, כדאי להסביר לילד למה ההורים מעדיפים אפשרות אחרת, להמליץ לו לנסות בכל אופן לתקופה את המקום שאתם מעדיפים אבל בסופו של דבר עם הילד מתעקש, לזרום איתו (כמובן אם מדובר במקום שאתם לא הכי מתחברים אליו, ולא במקום שאתם ממש מתנגדים לו עקרונית).

ילד בגילאים האלה שיהיה במקום שהוא לא רוצה להיות בו, ככל הנראה לא יהיה פתוח לקבל את מה שיש למקום להציע.

לאתר אשמורת ותראי מה הם מציעים...

נראה לי שאי-ג'אמפ לסוגיו יכול להיות מושלם בגילאים הללו (ומין הסתם יש הנחה יפה לאשמורת).

כמה זמן אתם מתכננים להשאר בדירה? אם בכל מקרה סביר שתעברו תוך שנתיים-שלוש או שאתם בשאיפה להשתקע לזמן ארוך?

מה ההבדל במחיר בין הדירות?

בדקתם האם אין חסרונות לדירת הקרקע שלא ידועים לכם? (לדוגמה: נמלים וחרקים אחרים, הצפות ביוב, חלון על הרחוב), כדאי לוודא עם הדיירים הנוכחיים אם אפשר.

שידת החתלה נראית לי אביזר מיותר, לא היתה לי אף פעם והסתדרנו מצויין בלי, בגדים אפשר לאחסן בארון שלכם או במגירות פלסטיק ולהחליף יותר נוח לי במיטה. אבל אם רוצים ואין מקום בחדר אפשר לשים בסלון.

לדעתי, עד גיל שנה וחצי לפחות, חדר וסלון אמור להספיק, אם אין לכם תוכניות לארח לעיתים קרובות.  

מכירה גם משפחות שבאופן קבוע הסלון שימש אצלם כחדר ילדים גם בגילאים גדולים, אבל זה נראה לי פחות רצוי.

.

אבל קלילים בהחלטות וגם במעברים...

הקטנה בקומת קרקע יקרה ב300 שח.

בגיל שנה וחצי מסתדרים כי התינוק בחדר או בחוץ?

אפשר אתכם בחדר, אפשר לסדר לו פינה משלו בסלון.

ואפשר שתהיה לו מיטה בחדר שלכם וגם לול בסלון וכל פעם תחליטו מה מתאים לכם, נגיד אם אתם רוצים לארח או סתם לעבוד בסלון עד מאוחר אז ישן בחדר ואם בערב אחר אתם מעדיפים פרטיות בחדר אז ישן בסלון.

הפורום הזה מיועד לשאלות לגבי גילאי בית ספר ומעלה.

אני חושבת שכדאי לפנות להדרכת הורים ובמקביל לאבחון. נשמע שהיא לא עושה את זה מ"רוע", ויכול להיות שזה יושב על קושי ממשי כלשהו.

לא מכירה מקרוב את התחום הזה, אבל נראה לי שהכתובת הראשונה לאבחון היא רופא הילדים, בתנאי שהוא מבין וקשוב.

בהצלחה, יקרה❤️

מצד אחד לשדר לה שאת שם בשבילה , מוכנה לעזור לה. לבדוק שהיא מקבלת מספיק הפתעות , חטיפים.

מצד שני כן להציב גבולות. שכן תהיה תוצאה כלשהי למעשה. האחריות עדיין צריכה להישאר עליה.

לבדוק מה קורה במעגל חברתי שלה. לפעמים ילדים גונבים כדי להרגיש גבר-גבר או חסר להם ריגוש או מישהו יותר חזק ( חברה חזקה) מכריח אותם.

גם אבא צריך להיות חלק מהתהליך. אמא לא יכולה להיות במצב הזה לבד. רק שתחליטו על קו אחיד לפני השיחה עם ילדה

חשוב לדעת שזה יכול להיות משהו פסיכולוגי קל מאד,

ראיתי מקרים כאלה, וכרגע הדבר שצריך להיות הכי חשוב לך כאמא, זה שהיא לא תתייג את עצמה כילדה רעה או עבריינית חס ושלום.

אל תשדרי לחץ ותטפלי בכלים מקצועיים ועניינים ועם המון המון אהבה כלפיה.

ולא נעים כשהילד שלך נכשל במשהו כזה.

אבל כדאי ממש לברר את שורש העניין. מה מהות הגניבה? מה עומד מאחורי זה. לבדוק אם זו לא דרך למרוד/ להשיג תשומת לב שהיא צריכה אותה. או שאולי בכלל היא בבעיה אחרת וזו זעקה לעזרה. ללכת לטיפול מתאים. ממליצה ללכת לטיפול מחוץ למסגרת ביה"ס בינתיים, כדי שלא יתייגו אותה. אם יעלה בטיפול משהו שחשוב לידע את ביה"ס אז לשתף.

כמובן כל זה אם זה אכן לא פעם ראשונה. 

היינו בוויט פול בבית שמש ונהננו מאד

יש גם בפתח תקווה.

יש את ירכא

ומג'יק קאס בדיסיטי

כל הנ"ל מקורים ומקומות ממוזגים שזה בעיניי הפלוס הכי גדול שיש....

דרך ויזה, ישראכרט, רמי לוי, ארגוני עובדים, חבר, הצדעה...

יכול לחתוך עלויות בחצי.

בריכה?

אולי לחפש שוברים בבהצדעה או הסתדרות המורים וכאלה לבאולינג/אייג'אמפ?

הן היו כבר בפאנקי מנקי אז מתחם שעשועים כבר היה...

חשבתי על מרכז מבקרים אבל לא מצאתי באיזור הזה

אם כי תלוי איך הקבוצה. זה בעיקר הרצאה ואז סיור קטן במוזיאון, אז השאלה כמה הם סבלניים. (אפשר לנסוע ברכבת הקלה מקריית אריה).

וגם אולי מוזיאון של אחת המחתרות. יש בהרצליה נדמה לי, ובתל אביב
 

וכיתה ד אולי הגן החי בפ''ת?

בכיתה ה או ו וזה היה מעניין ומחכים

נכון זה לא היה כיף חיים כמו לונפארק או בריכה

אבל לפעמים טוב לפתוח את הראש לדברים קצת מעבר

רכבת כבדה או קלה. העלות פרוטות והנסיעה עצמה היא חוויה. אפשר לשלב עם ים או משהו דומה.

ראיתי בפורום פעם שיש אוטובוס קומותיים. אבל לא זוכרת איפה.

עכשיו את פארק ידידיה ברבבה.

אפשר ללכת לבריכות.

פחות אטרקציה ללכת לשם

פארק הצנירים בקדומים

יש באלון מורה איזה מעיין ומנהרה עם מים.

יש עוד הרבה

אני הייתי נוסעת לבד וגם עם אחים שלי הקטנים בגילאים הרבה יותר צעירים. וגם הרבה ילדים בגילו נוסעים לבד לפנימיות.

אבל כמו שפילה כתבה, לגבי המעבדה הייתי חוששת שלא ידע לעמוד מולם, שלא יקחו ממנו מחיר מופקע או שירצו לדבר עם מבוגר

כלומר אם קורה משהו הוא יכול להתקשר אליכם?

(אם צריך להשאיר את הטלפון שם לתיקון זה בעיה)

את יכולה להתקשר מראש ולשאול מחיר, האם האחריות מכסה וכו'?

אם התשובה היא כן לשתי השאלות הייתי שולחת.

אין דרך נוחה להגיע לשם בתחבץ

אולי כבר סידרו משהו, אבל ממה שאני יודעת זה איזור לא נגיש

רק תבדקו שוב שההליכה לא מוגזמת