הוא צריך לרצות ולבחור בכוחות עצמו

אם נותנים לו את זה

אין לו סיבה למרוד 

לפני כן היית ילד או מבוגר.

מהרגע שאדם הראה סימני בגרות מינית הוא נחשב מבוגר לכל דבר ועניין. לא היה לו צורך להתמרד כי הוא קיבל די מהר זכויות ו(בעיקר) חובות של אדם מבוגר.

הרעיון שבגילאים האלו הוא נחשב עדיין סוג של ילד וסוג של מבוגר, התחיל רק כאשר לאחוז משמעותי מספיק מאוכלוסיה היה מצב כלכלי יציב דיו כדי לא להעיף ילדים מהבית בשנייה הראשונה שהם מראים שמץ של בגרות.

אם ככה, גיל ההתבגרות הוא מאוד חדש שמושפע מתנאים חברתיים והיחס אליו בתור עובדה מוגמרת, וההנחה שקיימת רק דרך אחת להתמודד עם הגיל הזה, יכולה להיות מוטלת בספק.

גם לא הבנתי את ההנחה שצריך להתעקש בפני הילד על דברים שבסופו של דבר אנחנו רוצים שהם ימרדו בנו עליהם ולא באמת חשובים להורה.

האמת זה מזכיר לי בית ספר יסודי תורני באזור גדלתי בו שדרש בקוד הלבוש שבנות ילבשו גרביים כמו הדעה המחמירה, למרות שזה בית ספר דתי לאומי. ההסבר ששמעתי שמנהל בית הספר נתן הוא ש"אני רוצה שאחר צהריים כשהם ירגישו צורך למרוד בי ולהשתחרר מקוד הלבוש של בית הספר, הן יורידו את הגרביים ולא יקצרו את החצאית."

זה עדיין גורם למאבקים מיותרים לשני הצדדים, שבהם הילדים נאלצים להתחייב לדבר שמבוגר מראש לא מאמין בו, והופך את כל עניין המרד להצגה לא אמיתית. אני גם לא חושבת שבדורות הקודמים התעקשו על דברים שלא היו מהותיים בעיניהם, אחרת למה להתעקש עליהם?  עמדת הפנים הזאת לא נותנת ליד את תחושת נפרדות והעצמאות שהוא רוצה. 

למדתי לפני כמה שבועות מחקר שאמר שאפשר לחלק את המתבגרים ל:  שליש עם התבגרות רגועה, שליש עם התבגרות סוערת ועוד שליש באמצע. בעיני התעקשות על דברים לא מהותיים דוחפת את המתבגר להתבגרות סוערת. הצורך של מתבגר הוא בבנית זהות נפרדת , אם יש לו קשר טוב עם ההורים שלו, עדין תשאר לו ביקורת עליהם ויהיה לו במה למרוד, אבל המרד יהיה רך יותר.

אפשר למרוד גם בשקט , פשוט לעשות אחרת מההורים בלי מרד סוער. יש לי בת אחת שהיתה מתבגרת רגועה, גם לה היה מרד, ןהיא עשתה דברים ששונים מאיתנו , אבל בשקט, בלי לריב עליהם. גם המתבגרים שלי שמתווכחים איתנו, חוץ ממקרים בודדים לא הגענו לדרמות ב"ה, וזה עדין קשה ומאתגר והם לא תמיד עושים מה שאנחנו רוצים ובוחרים בחירות שלא תמיד הינו בוחרים בשבילם, אנחנו משתדלים לדבר , לברר לדון, לפעמים זה קשה ממש. אבל אם היינו מתעקשים המון הם לא היו מדברים איתנו בכלל , ועושים מה שהם רוצים.

בקיצור : אני מאמינה שבגיל ההתבגרות רוב הגבולות יעילים רק מתוך שיח ודיון.

לי עוזר להסתכל גם על הגדולים שלי ,שהן מעל גיל 20 ולהבין שממילא עוד רגע האחים המתבגרים שלהם יעשו מה שהם רוצים, כמוהם, ואז מה שיבוא בכח ומלמעלה בלי הבנה לא יהיה שווה כלום. 

מצד שני אני לא מבינה את הטיעון שעוד כמה שנים הם יגדלו ויעשו מה שהם רוצים. ברור לי שבגיל 18 עושים מה שהם רוצים. אבל איך זה קשור לגבולות בגיל 15 ?

אלו שנים משמעותיות ולדעתי כל שנה עושה הבדל . בן 18 שלי לתחושתי בן אדם בוגר , בת כמעט 17 כמעט בוגרת ובן 15 ממש לא , הוא בשיא גיל ההתבגרות וממש אין לו שיקול דעת שיש בגיל 18.

לגבי גבולות ועוצמת המרד אני גם לא בטוחה . כשאני הייתי בגיל ההתבגרות , דווקא ילדים שהוריהם לא ידעו מה קורה ושיחררו לגמרי עשו הרבה דברים שלא כדאי לעשות. הרבה פעמים אמירה " אני סומכת על ילד שלי " לא עבדה.

בחירת דרך שונה מהורים , אני לא חושבת שזה בא מתוך מרד. אני גם בחרתי דרך שונה . אבל אני גדלתי בתקופה אחרת , יש אופי אחר ומה שהתאים להורים שלי פשוט לא מתאים לי. אז אם ילדים שלי בוחרים במשהו שזה קצת שונה אני לא רואה בזה מרד אלא שזה מה שמתאים להם...

עבר עריכה על ידי אורי8 בתאריך כ' באב תשפ"ה 21:16

אני יודעת שבן ה15 , יעשה רק מה שהוא רוצה ממש עוד מעט. ולכן את מעט השליטה שנשארה לי אני מעדיפה להשקיע בשיחה , הקשבה, דיון. ולא בלריב על גבולות ברורים שהצבתי, שבגלל שהם באים בכפיה לא ישאר מהם כלום עוד רגע.

וגם זה לא שביום אחד בגיל 18 הם עושים מה שהם רוצים, זה קורה בהדרגה, הרבה בני 15 עושים מה שהם רוצים בלי שההורים יודעים. ככל שהגבולות בבית נוקשים יותר ויש פחות שיחה וקשר יש יותר הסתרה.

כשכתבתי בחירת דרך שונה לא התכוונתי למשהו דרמתי כמו להפוך לחילוני, זה יכול להיות : להתלבש יותר צנוע מאמא( לגוג: גרבים כשהאמא לא שמה) / ללבוש בגדים פחות צנועים מההלכה/ לעשן עם חברים/ ליסוע בטרמפים כדי לרעות צאן בחווה / לזלזל בלימודים ולעשות 3 יחדות בבית שזה חשוב בו וכשאתה יכול לעשות 5/ לעשות נזם/ לחזור מהסניף מאודד מאוחר/ לא לקום לתפילה במנין  וכו... זה באמת לבחור דרך וסגנון, וזה לא חייב לבוא כמרד.

נער מתבגר לא חייב למרוד , הוא צריך לבנות את עצמו כאדם נפרד מהוריו, שלא נותנים לו ונלחמים בדברים שהוא רואה בהם חלק מהאישיות שלו , זה יכול להפוך למרד.

לומר לה להוריד?

אם היא רוצה תשומת לב, תני לה בצורה חיובית. צאי איתה לבית קפה/ הליכה. תתעניני בה באופן קבוע. אם זו הסיבה של הנזם , זה ירד מעצמו אחרי תקופה .

לריב איתה על הנזם , זה לא התיחסות שהיא מחפשת. ואם מעירים לה עליו ואוסרים עליה, זה מה שיגרום לה לעושות עוד כמה חורים, כולל אחד בגבה. 

לבת שלי אין נזם.

מנסה להסביר . אם אמא היא רק חברה שהיא יוצאת להליכה ומקשיבה , לילד אין ממי להיפרד , אין לו הורה למרוד. אין לו גם את מי שיעצור אותו כשצריך. או אפילו ייתן אמירה ברורה.

והיא גם יכולה לומר אמירה ברורה. וגם כדאי שתאמר את דעתה, אבל ככל שהגיל עולה הגבולות הופכים לפחות כפיה והנחתה מלמעלה לדיון והקשבה, וכן ברור שהיא יודעת את דעתך.

בגיל 13 זה עוד גיל שיש מקום לומר לילדה, את לא הולכת עם החצאית הזו.

בגיל 16 - 17 פחות. בגיל 18 היא תלך איך שבא לה, ונתפלל שיבוא לה ללכת צנוע, והלב שלה היה פתוח לקבל את דעתנו על צניעות ולא למרוד בה.

מה הכוונה לעצור אותו? אם הוא עושה משהו ממש בעיתי אז ברור שנאמר את דעתנו בצורה ברורה, מאוד תלוי באיזה דבר מדובר ומה הגיל שלו.

עונשים , לפי דעתי, חד משמעית לא רלוונטים בגיל ההתבגרות.

וכן , ככל שהילד גדל נראה לי טוב שנכנסת בחינה של חברות לקשר. זה לא קורה ביום אחד, כשהבת שלך תהיה בת 22 תרצי שתהיה חברות בקשר שלכם? ( לא רק חברות , תמיד תהיי אמא וזה קצת אחרת מחברה).

מתי הקשר הזה יתחיל להתפתח ? פתאום בגיל 20?

הדור היום מאוד עצמאי והם לא מקבלים שום כפיה חיצונית, רק מתוך חיבור והבנה. עונשים וכפיה רק עושים נזק.

הקשבה ושיחה לא אומרים שאיבדת את המקום שלך כאמא , לא צריך לנסות להיות חברה שלהם אלא אמא שיש לה דעות , היא אומרת אותם ומסבירה והיא גם מקשיבה ולא כופה , לפעמים יש גבולות שאפשר לומר , לא אצלנו בבית... אלו גבולות הבית.

ממליצה לקרא את הספר הסמכות החדשה של חים עומר.

אני גם יועצת באולפנא ורואה לפעמים בנות שבאות מבית נוקשה, באופן לא מותאם לגיל.   יש בנות שבסדר עם זה ויש בנות שעושות ממש הפוך ברגע שהן יכולות. 

ואחרי שיחה עם מטפל פתאום עולות מחשבות שזה לא טוב.

לגבי חברות עם בת עשרים. מבחינתי למה לא. אבל ממה שאני רואה וגם קוראת בפורום הריון ולידה בנות לא רוצות קשר כזה עם אמא , הן רוצות קשר אמא-בת כזה שאמא תקשיב , תכיל , תעזור.

לגבי מה שאת אומרת , איך אני אמורה להיות אחראית על מישהו שאין לי שליטה עליו.

ועוד פעם , בגיל שמונה עשרה בן אדם מחליט החלטות שלו. אם הוא בגיל בוגר מחליט על לבוש לא צנוע כדי לעשות דווקא לאמא נוקשה או למחנכת לא מוצלחת , כנראה הוא לא בוגר ואין לו שיקול דעת , הורים כנראה גם יצטרכו לטפל בו עוד כמה שנים טובות כי הוא לא גדל...

מה כוונה לעצור ? תלוי...

לא התכוונתי לחברות ממש, ברןר שבת 22 צריכה אותי בתור אמא , אבל זה קשר שיש בו צד חברי יותר, אני לא מחליטה בשבילה ולא אומרת לה מה לעשות , ברור שהיא צריכה אותי כאמא של עזרה וכו... . והתכוונתי שהצד הזה בקשר מתחיל להבנות בגיל ההתבגרות.

לגבי אחריות, מה הכוןנה, איך את יכולה להיות אחראית על מישהו שאין לך שליטה עליו?

באמת אין שליטה על נער בן 16-17, זו המציאות, מי יבוא אליך בתלונות? דרך אגב , גם כשבאולפנא שאני עובדת בה מגיעה קבסית לנערה בגיל הזה שנעדרת מהלימודים, מעל גיל 15 היא לא יכולה לתבע את ההורים, היא יודעת שהיא פועלת בעיקר מול הילדה, מול ההורים זה - לידע אותם, מנסים לשתף פעולה יחד, לכולם ברור שההורים לא יכולים לכפות עליה.

הורים שמנסים לשלט על נער בגיל הזה מקבלים מרד /הסתרה  או ילד מתוסכל שרק מחכה לצאת מהבית. 

ברור שאם נער בן 17 עושה בעיות בבית ספר , כן יפנו להוריו . בכלל כל המערכת הזאת של ילדים קטינים -הורים , ילדים קטינים -מורים בנויה על זה שילדים מקשיבים למבוגר.

אולי נכון לקצר את התקופה עד גיל 16 , לא יודעת אבל בינתיים זה ככה.

אני יועצת בכיתו י- יב, אני עובדת מול הורים אבל הרבה פחות מנה שהיה כשהיתי יועצת ביסודי.

זה שלב בינים ,  מצד אחד עד גיל 18 ההורים אחראים וחיבים לידע אותם בדברים חריגים, וגם הרבה פעמים זה עוזר לשתף אותם. אבל יש הרבה אמצע. ביסודי פונים להורים בכל דבר. בתיכון רוב העבודה היא מול הבנות, ופונים להורים במקרי קצה, קודם כל עובדים מול הבת, מדברים איתה, עושים איתה הסכמים וכו..

זה גיל בינים ויש מקרים שבת מבקשת שלא נפנה להורים ואם זה לא מקרים שמחויבים בחוק( אובדנות), אנחנו נכבד את בקשתה בגיל הזה, לפעמים נתייעץ אם מותר לנו , ויש הבדל בין גיל 13  ל 17.

בגיל 13 כמעט תמיד נפנה להורים, בגיל 17 , רק במקרי קצה, או אם נראה לנו שזה יעזור , אבל יש לנו שיקול דעת

אני מנסה לומר שיש אמצע, הטריד אותך שאת אחראית על ילד שאין לך שליטה עליו,  זה נכון, אין לך שליטה על ילד בן 17( ולפעמים גם קודם).

גם גורמי החוק מבינים את זה, מידעים ומשתפים הורים לא דורשים מהם שליטה בילד.

בגיל הזה אם תנסי להשיג שליטה בילד , לא תצליחי ותקבלי ההפך. ההשפעה על הילד בגיל הזה נעשית רק מתוך קשר טוב.

כנראה הוא כבר לא בשליטה , איזה היפך הוא כבר יכול לקבל?

אם בגיל גדול אתם תפנו רק במקרי קצה , מה בעצם המטרה? לא מגיעים למקרי קצה תוך דקה וחצי , זה תהליך . אז יוצא שבמסגרת לא באמת יכולים לעזור , וגם ההורים שיחררו או לא יודעים מה קורה.

אם ילד מזלזל בלימודים , עוד יש הרבה לאן להתדרדר וזה יכול לקרות אם ההורים מנסים להשיג שליטה בכח ועונשים.

לפעמים בית הספר יכול לעזור טוב יותר כשהוא בקשר עם הילד ולא רץ להורים על כל דבר( מדברת על תיכון), בגדול מבחינת העדרויות וציונים יש תוכנת משוב ואם זה חשוב להורה הוא יכול להכנס ולדעת הכל, אבל המורות לא מעדכנות בהכל  כמו בגיל צעיר יותר. ומנבות לפתור בעיות מול הילד.

כן מידעים הורים כשיש משהו קיצוני, אבל אני לא מצליחה להבהיר את הנקודה , אני מרגישה שאת מבינה אותי בשחור לבן, יש אחריות או אין, יש שליטה או אין. זה גיל של בינים, צריך הרבה אינטואיציה לפעול נכון, לתת הרגשה שהילד בוחר ואחראי על חייו ,לא לכפות אבל עדין להיות בתמונה, דרך הקשר עם הילד. זאת בעיני הדרך בגיל הזה, זה מורכב כאמא , טועים הרבה , אבל זו הדרך בעיני.

אי אפשר להתיחס לילד בן 16 כמו לילד בן 12, לא ביום אחד בגיל 18 הוא פתאום בוגר, יש שלב בינים של קשר וליווי ומתן עצמאות ומרחב והוא מורכב. .

ויש נתינת מרחב . אבל עד כמה מרחב?

אולי ילד צריך שאמא תבוא ותגיד : אתה לא הולך לגבעה , אתה נשאר בבית וחוזר הביתה בשעה נורמלית ולא הולך לעשן עם חברים... 

ובאמת תלוי באינטואיציה של ההורה לגבי מה הצורך של הילד.

כשילדה רוצה נזם כדי להראות את הנפרדות והיחודיות שלה מול ההורים, ומדברת יותר על לפני הנזם/עגיל שני/עגיל שלישי/הליקס וכדו'...

ילדה בגיל ההתבגרות (מדברת על השלב המוקדם יותר, מקסימום עד גיל 15-16) שמבקשת לעשות נזם רוצה לפעמים גם שההורים יתנגדו לפחות בשלב הראשון,

הנזם (כדוגמה) פחות "שווה" כנפרדות, אם ההורים לא התנגדו ואיפשרו אותו מיידית.

התנגדות של ההורים לפחות לתקופה עוזרת לילד לא לחפש משהו יותר בעייתי להראות נפרדות. 

לעומת זאת, אחרי שהנזם כבר נעשה תגובה כבר תיצור התנגדות ולא קשר.

בגיל המאוחר יותר (17 והלאה), עם הקשר כבר בנוי, אפשר להבהיר לילד מה דעתנו אבל בסופו של דבר ההחלטה היא שלו.

ואם  הוא מקבל ממך והכל עובר חלק, מעולה.

כשאני חושבת על בני ה15-16 שלי( יש לי 2 בגיל הזה), נראה לי שהיתי אומרת, אני מעדיפה שלא תלך... ומסבירה, ושומעת למה זה  חשוב לו ומנסה להגיע לאמצע כלשהו שיתן מענה לצורך שלי וגם לצורך שלו.

לא היתי פשוט אומרת - אתה לא הולך וזהו. או : אתה כאן בשעה x וזהו. זה בדרך כלל מעורר התנגדות, וגם מה תעשי אם הוא לא יחזור בשעה שקבעת? בעיני זה לא גיל לעונשים וסנקציות.

יש דברים שנוגעים להתנהלות הבית או לאחים הקטנים( כמו - אני לא מרשה לקחת אותם למעין) שבהם אהיה נחרצת, כי זה נוגע לבטיחות של האחים.

דרך אגב, ברור לילדים שאת לא מרשה לעשן, וברור שתאמרי את דעתך ותסבירי אותה. האם זה אומר שנער שיושב עם החברים שלו ואת לא שם לא ינסה? לא תמיד.

בסוף זה ניואנסים דקים שכל ילד והורה מוצאים מה מתאים להם. העקרון בעיני הוא גבולות גמישים עם הרבה קשר והקשבה.

זה נכון בעיני בערך מכיתה י. תלוי בילד. לפעמים גם קודם. ברור שמול ילד בן 17 אין עןנשים ואין הנחתה של גבולות ואיסורים. וברור שבגיל 12 ההורים עדין מחליטים, באמצע אמורים לתת בהדרגה יותר מרחב והגבולות צריכים להיות יותר מתוך קשר ודיבור . תלוי בהתבגרות והאופי של הילד. 

לי הייתה אמא נוקשה ולא התקרבתי לסיגריות . גם חמותי הייתה נוקשה ובעלי גם לא התקרב. אם הורים זרמו או לא שמו לב , ילדים עישנו כבר מגיל 13. לקראת תיכון כבר לא יכלו לשבת שיעור שלם בלי סיגריה. במצב כזה שיחה כבר לא עוזרת , חייבים תוכנית גמילה.

גם באזור שלנו יש קהילת עולים. אלו שמחזיקים ילדים חזק , ילדים שלהם יוצאים בסדר . אלא שלא , ילדים שלהם מתחילים כל הסיפור של וויפ, סיגריה , וודקה ...

זה לא עניין מה אני אעשה, גם בגיל שמונה אין לי הרבה מה לעשות , מה אפשר לעשות ? לא להביא קינוח? גם בגיל שלוש בעצם .

יש מלאי של סיגריות כי בעלי מעשן

למרות שהסיגריות נגישות

בן ה 15 שלי לא מנסה לעשן

ילד אחר מעל 18 מעשן פה ושם אבל לא קבוע

יום אחד הוא הגיע עם נרגילה

לא אמרתי כלום

אחרי כמה שבועות עבר לו והוא הפסיק

אולי יש ילדים שמצייתים לנוקשות

אני גם לא מתחברת לנוקשות וגם לא חושבת שזו דרך יעילה

ילד שנותנים לו לבחור מגיל צעיר (לפני גיל 3) ומכוונים אותו לבחור נכון

כנראה יבחר נכון גם בגילאים גדולים יותר

ילד שמחנכים אותו בנוקשות

גם אם הוא יצא לכאורה בסדר

יכולת הבחירה שלו פגועה

כי הוא לא התנסה מספיק ולא כוון לבחור נכון

בין נוקשות לזריקה וחוסר אכפתיות.

ובעיני האמצע הזה נקרא נוכחות הורית, יחד עם נתינת מרחב.

לזרוק זה לעצום עינים ושיעשו מה שבא להם.

אני לא מתכוונת לזה, אני לפעמים חופרת ( כהגדרת הילדים שלי) אומרת ומסבירה את דעתי המון ובהרבה הזדמנויות.

גם משתדלת לשמע אותם , למה חשוב להם וכו... ( לפעמים הם מדברים יותר לפעמים פחות, תלוי ילד).

אני פשוט משתדלת לא לכפות.

זו החזקה בעיני.

מה זה מחזיקים חזק? מה הם עושים בפועל מול נער בן 16?

מסכימה שלזרוק ולהתעלם זו לא דרך חינוך מומלצת.

אורי8, זה מאוד משמעותי בשבילי!!

מאד משמעותי גם לי לקרוא תובנות של מי שכבר עברה כמה פעמים את הגילאים שאני פוגשת לראשונה.

אבל למתבגרים שונים יש צורך שונה בנפרדות,

וגם באותה משפחה ועם אותו חינוך, מתבגר מסויים יעבור את הגיל בלי מרד משמעותי וימצא את מקומו ומתבגר אחר יעשה דברים שיותר מנוגדים לחינוך שקיבל.

אבל זה שמתבגר עושה דברים שיותר מנוגדים לדרך של ההורים, לא אומר שהוא עושה את זה מתוך מרד.

למשל, יכול מתבגר להחליט שהוא חילוני מתוך "דווקא", כי הוא רוצה לבעוט בחינוך ולהתריס, ומתבגר אחר יחליט שהוא עוזב את הדת כי הוא פחות מאמין או כי יש יותר פיתויים בצד השני, וכשיגיע להורים עדיין יכבד ואפילו ישמור על מה שהוא חושב שהכי מהותי להוריו.

שני התרחישים כמובן יכולים להיות מאוד כואבים להורים שגידלו ילד דתי, אבל המקום שהילד יוצא ממנו הוא שונה בעיניי, ומה שמעיד על זה זה אופי הקשר והתקשורת שנשאר בין הילד להורים.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

יכול להיות שזה יותר לילדים אבל שווה לבדוק

יש מלא בספוטיפיי ויוטיוב. תקשיבי שם ותחפשי לה. גם לי יש ילד שלא קורא והתוכן באודיו זה ממש הצלה בשבילו (גם באנגלית).

@שופטים איפה אפשר להשיג את הקלטות שלו?

@אחתפלוס הסתכלתי שם והלכתי לאיבוד מרוב מבחר🤭 אולי יש לך או למישהי אחרת המלצה ספציפית?

@דפני11 אמיתי המספר לא מיועד לילדים צעירים?

@אנוני.מית יש לך המלצה ספציפית? (היא לא יודעת אנגלית)

סיפורי תנ”ך לילדים 

יש עוד מלא. צריך רק לדעת לחפש ואולי שהיא תקשיב לפני אם חשוב לה לבחון תוכן. (יש גם תנך באווירה חילונית וזה לא מתאים לכל משפחה)

לק"י

הבן שלי בן 11 עדיין אוהב. אבל לא יודעת עד איזה גיל זה יתאים.

אני מבינה שזה חלק מגיל ההתבגרות, אבל זה לא הופך לנחמד יותר.

🫂

זה ההסבר שלך

אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'

אני לא נותנת הסברים שמצדיקים את ההחלטות שלי

גם כי אין צורך וגם כי זה פותח אפשרות דיון לא רצויה

הייתי עונה בסתמיות 'רואים' 'ככה'

או מתעלמת מהשאלה

תלוי בטון שהיא נשאלה

בדיוקכך.

הבעיה שאנחנו המון פעמים מתנצלות, ממה שאני קוראת אותך את לא חיה את חייך כך ואת צודקת לגמרי, אבל רובינו כן

רוב האנשים מצטדקים וגם מתנצלים כששואלים אותם (ובמיוחד נשים)

כדי להגיב אחרת

צריך להיות מודעים להשלכות התגובה ולהתאמן להגיב אחרת

(זו יכולת נרכשת)

בשיח הורה ילד

זה הכי משמעותי

כי ההשפעה של ההורה על השיח היא כמעט מוחלטת

(בניגוד לשיח בין מבוגרים

ששם ל2 אנשים יש השפעה על השיחה

ותגובה אחרת עוזרת

אבל השיח תלוי גם בצד השני)

משפט כזה היה מוציא אותי מדעתי, כל הכבוד שהלכת לחדר ולא צעקת עליה, אני לא הייתי מצליחה.
 

מאוד קשה לי שהמתבגרות שלי לא עוזרות בבית בכלל. ברמות שמזעזעות אותי. אצלנו שיחות הבהרה עוזרות, לצערי לזמן קצר מדי...

מציעה לשבת איתה לשיחה ולשקף את המצב מהצד שלך, למשל מה את עשית מהבוקר ומה היא. וכמה היא מקבלת מהבית ולא נותנת. (ארוחות, שימוש בכלים שמישהו צריך אח''כ לשטוף, קניות, הסעות, כביסות וכו') האמת שבעיני זה משפט כל כך חצוף, שהייתי מבהירה בהזדמנות קרובה באופן חד משמעי שלא מדברים ככה לאמא. ושלראות סרט זה הרבה פחות חמור מגאווה וחוצפה... אבל איך שאת מכירה אותה ואת הדינמיקה בבית, תעשו מה שנכון לכם

את אמא מדהימה, שהצלחת לא להגיב לה! אני בטוח הייתי מתפרצת מיד...

האמת, שאולי במצב כזה לא נכון להתאפק, וכן צריך להעמיד אותה במקום מיד - לא מתוך התנצחות, אלא פשוט כהעמדת גבולות, שלא מדברים ככה לאמא בשום אופן.

מניחה שזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת פנינים כאלה... חיבוק לך❤️ אולי אחרי המלחמה כדאי לשקול הדרכת הורים, כדי לדעת איך להתמודד מולה...

אני כן חושבת שצריך לדבר ולשתף, אם קשה בשיחה אפשר במכתב, בסוף אנחנו אחראים על החינוך ואם לא תספרי לה שנפגעת ושזה ממש לא היה במקום איך היא תלמד?

כשהיה לי מקרה דומה והייתי עצבנית ביקשתי מה AI לנסח מכתב ודייקתי אותו עד שהיה נראה לי קולע.

לא בהכרח שזה יעזור ויהפוך אותה 180 מעלות אבל אותי זה הרגיע שעשיתי את ההשתדלות שלי, כי למרות שאני טיפוס  שנמנע מויכוחים יש מצבים שזה הכרחי..

תקראי לה לחדר לשיחה ותלמדי אותה

שכדי ליצור אמא רגועה עם כוחות

אמהות צריכות לאכול אוכל איכותי גם אם זה במחיר סרט.

ושאם יש לה ביקורת שתתכבד ותשמור על האחים או שתעזור קצת כדי שלא תקרסי כשהפרינססה מסתובבת עם חברות.

סתם. לא יודנת כמה חכם להגיד את זה אבל אני מבינה אותך כל כך ושולחת חיבוק.

הייתי בהדרכת הורים ספציפית עליה, כי היא באמת ילדה שמאתגרת אותי באופן מיוחד (בעלי טוען שזה בגלל 'היא ממש דומה לי. אני לא רואה את זה, אבל כן מעריכה את הדעה שלו, אז כנראה שיש בזה משהו).

אולי אני צריכה לחזור, כי זה כן הועיל לתקופה מסוימת, ועכשיו אני מרגישה ששוב אנחנו מתרחקות.

וכמובן שהחופש הזה שלה, מול כמות העבודה שלי, לא מוסיף רוגע. זה מתסכל ברמות.

אבא שלה באמת מצליח לגרום לה לעשות דברים.

אבל כשהוא לא כאן, אני לא.

היה לה בעקרון תפקיד מוגדר, היא פשוט לא היתה עושה אותו. כשהיינו מתעקשים, היתה עושה עקום בצורה שיותר פוגעת ממועילה.

הקטע שבעלי מצליח להוציא ממנה קצת עזרה (עם תלונות, אבל לפחות משהו), לכן ברור לי שהנקודה היא הדינמיקה ביני לבינה.

אנחנו כהורים אשמים בזה.

אנחנו כל הזמן משדרים להם כמה דברים בעייתיים

1) הורה צריך להכיל כל הזמן

2) הורה הביא ילדים לעולם כך שכל התחזוקה היא בעייה שלו והוא צריך להתמודד עם זה

3) מותר להשתגע בגיל ההתבגרות

4) הורה צריך להיות תמיד חינוכי, נחמד וכספומט

5) אין ילד רע, יש ילד שרע לו

6) הורה צריך להיראות טוב ,לשדר שמחה ולהיות מוכן לכל תרחיש

7) העיקר שילד ישתף אותנו

8) מערכת החינוך לא טובה

9) מורה צריך למצוא גישה לכל ילד ולתת יחס אישי

10) צריך לאהוב את הילד בלי תנאי

יוצא שילדים מקבלים מסר שהם לא אשמים בכלום אף פעם , לא אחראים על שום דבר והורה צריך לשמוח כשבכלל משתפים אותו. וגם אם הם עושים בעיות , הורה עדיין חייב להם כי הוליד אותם.

ומה טוב בכלל בחינוך ביתי או חיתול רב-פעמי? 

אבל פחות אהבתי את הקביעה של "אנחנו ההורים אשמים בזה"...

אשמה עצמית לא תוביל לשום מקום בשום מצב.

יש דברים שאפשר לשנות בהתנהלות ובדינמיקה כדי לנסות לשנות, אבל יש גם אופי מולד של ילד, שההורה לא אשם בו... (וגם הילד לא, כמובן, וצריך לעזור לו ולכוון אותו לטוב - ככל האפשר)

נכון זה לא אשמת ההורים זה אשמת התרבות

ההורים שלי לא שידרו לי את רוב הדברים שהיא כתבה, בכל זאת איכשהו קיבלתי את זה מהסביבה

והתפיסות האלו יצרו לי ביקורות שונות על ההורים שלי (מודה בצער)

אין ספק שאם גם ההורים מושפעים מהחשיבה הזאת זה יותר רציני

סליחה על הפלישה, תגובה גאונית. ומאד מעוררת מחשבה

קודם כל כואב לקרוא את זה , ואין ספק שאת חשובה קודם כל ורק שתשקיעי בעצמך יהיה לך את הסבלנות להשקיע באחר(:

אז לא להזניח את עצמך תמיד לחשוב עליך , גם בנקיונות גם בבאלגן .

5 דק קפה לפני עם עוגה .. לשבת בחוץ לשמוע רגע שיר שאת אוהבת .. זה לא חייב להיות הפסקות של חצי יום. ( וגם זה מותר )

לגבי הבת שלך 2 דברים

1. היא מנסה לדבר איתך ( גם אם עקום , היא רוצה תשומת לב , לפעמים ילדים עוקצים דווקא במקום שכואב , כי כואב לה משהו , בדרך כלל זה שלא רואים אותה מספיק .. תנסי מתי שאת נינוחה ואין לך עומס לדבר איתה ככה בכיף. . ובלי מגננות .

2. יש פה גם חוסר כבוד , זה לא אומר שהיא רעה זה בדרך כלל אומר שעובר עליה משהו , אבל זה לא צריך לצאת עליך .

תגידי לה אני מבינה שחשוב לך החינוך שלהם ( באמת ולא בציניות) עם זאת תביני שאת מתנהגת בחוסר כבוד את קודם כל מזלזלת בעצמך ובי כאמא 

( גילוי נאות אמא אני לא , אבל עבדתי מלא עם ילדים ונוער עם בעיות התנהגות)
 

באמת אחרי שנת לילה אני מבינה שהיא רצתה לקבל קצת זמן של קשר ויחס.

אולי היא קיוותה ששמתי לאחים שלה סרט כדי שאוכל לדבר איתה רגוע, והתאכזבה שלא זו היתה הסיבה...

האמת שמהחוצפה עצמה אני כבר לא מתרגשת.

מבחינתי זה כמו שלקטן בורח לפעמים פיפי- מתחלקות לה אמירות פוגעניות, אני הולכת עד יעבור זעם.

היא יודעת מה מותר להגיד ומה לא, ובדרך כלל אני לא כזה מתרגשת מפליטות פה שלה (אבל, כמו שכתבתי למעלה, זה גם היה משהו קיצוני, וגם היא תפסה אותי בזמן שגם ככה הייתי על הקצה).

לפחות עברנו את השלב שהיא אומרת את זה בצרחות...

בטח בזמן הזה. היו לנו לא מעט פיצוצים קולניים עם המתבגרים (בעיקר אחת מהם) כולל בדיוק בשנייה שאחותי הגיעה לקחת משהו ושמעה צרחות הדדיות, זה לא ממקום שאומר שזה בסדר, רק לנרמל שזה קורה ולכולם, כולנו על הקצה

אני חושבת שטוב שאת דואגת לעצמך, וזה גם אולי לא סבבה שהיא קמה מאוחר, אבל הרבה נוער בגילה קם סופר מאוחר.

 צריך למצוא זמן רגוע לדבר איתה לשמוע מה יושב עליה ולמסות למצוא דרך להציב דרישה וגם לראות אותה.

בהצלחה יקרה!!!

יש כל כך הרבה דברים הישרדותיים, sos שחייבים לעשות בדחיפות- שאין זמן לילדים שהם לכאורה עצמאיים ומסתדרים לבד.

אולי זאת היתה קריאת השכמה לראות אותה יותר.

מצד שני, בכנות, איפה אני מכניסה גם את זה ללו''ז???

אוף.

קשה להיות הורים במלחמה.

אם תצליחי למצוא אפילו כמה דקות, רצוי בשעות הלילה שהקטנים כבר לא מסביב, לדבר איתה טיפה, ובעיקר להקשיב לה, זה מצוין. תנסי, רק אם יתאפשר.

זה באמת באמת קשוח

קודם כל נשמע מתסכל ומקומם

הקושי של הזמן הזה והעומס

זה שהגדולה מרוכזת בעצמה, וגם מבקרת, ולא מושיטה עזרה

תחושה שהאמא השניה מורידה אותך

ממש ממש קשוח.

בסוף הכל יושב על החוויה שלנו בתוך עצמנו,תחושה שאולי לא הצלחתי או לא הייתי אמא מספיק טובה היוםוהיא מכאיבה, ועוד יותר אם מישהו מגרד אותה, ופי כמה כשמסובבים את הסכין.

תחבקי את עצמך, תכאבי את התחושה,

ותזכרי שלמרות שזה מה שאת מרגישה כרגע,

הכל בע"ה יעבור ואת בוודאי אמא נהדרת ומשקיעה.

אחרי שתעבדי את מה שנגע בך וטלטל אותך, נשמע ששווה לתפוס שיחה עם הבת על הציפיה שלך ממנה, ובכללי על התחושה ואולי גם על האמירה הזאת (נשמע שגם לה יש תסכולים מסויימים, ושווה אולי לאפשר לה לשוחח על זה כשתהיי פנויה לשמוע)

עושים אולי גם שיקומיים, לא בטוחה

לרוב שיש שאלה רגשית עמוקה

עושים אבחון עם כלים רגשיים וגם מבחן אינטליגנציה 

ספציפי לאוטיזם עם כלים מותאמים.

שזה נערך ע''י התפתחותיים, קליניים של הילד וגם שיקומיים החינוכיים שעברו הכשרה 

אבל בפועל האבחון הזה לא אבחן אוטיזם (צריך אבחון אדוס בשביל זה).

כך שאם זה החשד אצלכם - עדיף ללכת ישירות לאבחון אדוס אצל פסיכולוג שמומחה בזה... (וצריך גם לאבחן אצל פסיכיאטר)

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

שלי

ואת זה אני לא אוהבת 

ולקח לי זמן להתחבר

אני שואלת האם בכלל להעיר את המתבגרים, זה בהכרח נכון?

ברור שהוא מעדיף לישון עד שעות הבוצר

מצד שני כן חשוב לי הגבולות, ולשמור על סדר יום ברור.

לקום בשעה נורמלית

מתלבטת בעניין 

ברור שצריך לשאוף לנפרדות ולהעביר אחריות לילד. אבל לפעמים זה לא מתאים.

אם הבחירה בין להעיר או להגיע למצב שילד קם מאוחר , מפסיד חלק מיום לימודים , אז ברור שעדיף להעיר.

ממה שאני רואה כאמא לכמה מתבגרים , יש היום המון נשירה מבית ספר. גם מלחמה תרמה לזה

בישיבה אני מתארת לעצמי שהוא כן קם בזמן

אני נוטה יותר להמשיך לעמוד על זה, פשוט הוא אומר לי שאת כל החברים שלו לא מכירים ומאפשרים להם לקום מתי שבא להם

אני באמת שומעת דעה כזאת פופולורית

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…

בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה 

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.