התחלתי ללמוד בעיון את הספר בתשעה באב  פסוק פסוק עם פרוש  וכרגע אני לקראת הסוף ואני תמהה כיצד אפשר לחשוב אחרת מהרמב"ם.

טביעת ידו של משה רבינו גם כן מצויה בכל פינה בספר. אתה לומד כל שבוע את פרשת השבוע בספר דברים ולומד את איוב במקביל והכל מסתדר לפי הרמב"ם ולכן אני מנסה להבין את אלה שחושבים אחרת.

ראה גם יחזקאל יד: 'בן אדם ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה: והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דנאל [דניאל] ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם')

...פשוט כותב המשל קרה לדמות בשם שכנראה היה נפוץ באותה תקופה.

נאמר שאיוב היה שמו של אחד מיועצי פרעה. כנראה משה רבנו אימץ את השם

ונתן אותו לגיבור סיפורו. יש אומרים שהוא כתב את הספר כדי לנחם את בני ישראל

הנאנקים באותו זמן תחת עבודה קשה.

ישנם הרבה מילים משותפות בין שתי הספרים לדוקמא:

וְאֶל-שַׁדַּי, תִּתְחַנָּן.

וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה

 יִרְעֲפוּ, עֲלֵי אָדָם רָב.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

וְלֹא-תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם, תֻּשִׁיָּה

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי

יש עוד

מקבילות, מילוליות במיוחד, הן כלי חזק מאוד בתנך - אבל חיפוש פשוט בקונקודרנציה לא לגמרי מתאים להצעה שלך.

שורש ח.נ.ן, אפילו אם נצטמצם לבניין התפעל, מופיע במקומות נוספים.

שורש ע.ר.פ או ר.ע.פ אמנם מופיע פעמים בודדות בלבד בתנך, אבל בספרים שונים לחלוטין.

והדמיון בין תושיה לתשי הוא לגמרי מעניין ואינטואיטיבי, אבל המשמעות של המילים שונה לגמרי ומתפקדת אחרת בשתי המקומות.

ולא כביקורת הפעם: הייתי ממליץ לך, דווקא בגלל שאתה אוהב כיוונים כאלה, להשתמש בקונקורדנציה אונליין. זה ידייק אותך אל האמת. תוכל להפריך או לאשש יותר בקלות כיוונים כאלה.

זה יעשיר לך את הלימוד.

בכל מקרה פשט יחזקאל מראה שהיה אדם בשם איוב

עם 3 צדיקים לא יהודים? נח לא יהודי, ודנאל מוזכר בארכיאולוגיה כנביא אלוקים של העיר קרת ומלכה, ולכן יחזקאל אומר לנגיד צור שהוא לא חכם מדנאל. ייתכן שדנאל זה השם המלכותי של עבר , כשם שהשם המלכותי של שם זה מלכיצדק. ולכן כלאב יועצו של שלמה ואחיו כונה דניאל, כי כנראה שלמה כונה מלכיצדק כמו דוד כי הם מלכי ירושלים "אתה כהן לעולם על דברתי מלכיצדק"

משל היה חולקת על דעת ריש לקיש בבראשית רבה שרק הייסורים לא היו

הגמרא עצמה אומרת שהאיש איוב וודאי היה, - בית המדרש

(לדעתי)

הרי בפירוש שאר הדעות מלבד משל היה אומרות שהיה היסתורית, ולא אומרות משל היה.

אני אישית בדר"כ קורא גמרות כפשוטן, אבל יש שיטת גאונים שלדוגמא סוברת שכל הניסים שקרו בגמרא משל היו, כך שלפי אותה שיטה (או מי שהולך "ברוח" שיטה זו) לא רחוק שעוד גמרות מסיבות כאלו ואחרות גם נפרשן כמשל. לפי אותה שיטה אפשר להסביר שגם אותם אמוראים בעצם לא התכוונו לומר שאיוב מיוצאי מצרים היה, אלא כל הדעות באו לומר שמדובר בתקופת מעבר זהות וכו' וכו'.

אבל שני דברים: א', לי קשה באופן עקרוני עם השיטה הזאת, ואני חושב שרוב האנשים בדר"כ יותר מזדהים עם השיטה שלא מוציאה גמרות מפשוטן סתם כך, אם אין סיבה מאוד טובה. ב', אם אכן הגמרא לא כפשוטה והאמוראים לא התכוונו לטעון היסתורית ממש, אז איך יש פתאום דעה שאומרת שאיוב משל היה?! הרי כל הדעות בעצמן לא טענו שאיוב היה היסתורית לפי הטענה שהצגת. דווקא מזה שמופיע באחת מהדעות שאיוב משל היה מוכרח לומר ששאר השיטות חולקות על הדבר הזה וטוענות שאיוב משל היה. קשה לי לחשוב על תירוץ לקושייה הזאת, אבל כמובן, פתוח לשמוע תירוץ.

בכל אופן, האמוראים כנראה לא קיבלו במסורת מי הייתה אותה דמות, כי קשה לומר שנפל שיבוש כזה גדול והיו כ"כ הרבה מסורות שונות. כנראה ניסו האמוראים לדייק מלשון הפסוקים באיזו תקופה איוב חי, וכל אחד דייק אחרת מהפסוקים, והיה נראה לו שאיוב חי בתקופה זו, או בתקופה אחרת. אם זו מחלוקת שקשורה לדיוק בלשון הפסוקים, הגיוני שיהיו די הרבה דעות יחסית, ודעה אחת שדווקא תחשוב שנראה מלשון הכתוב שמדובר במשל, כמו שיר השירים, ולא שמדובר על סיפור היסתורי.

על באיזה דור הסיפור היה, זה בעצם על איזה דור הוא הכי מתאים להציג את התכנים של איוב בו. למשל השיטה שאומרת שהיה מעולי בבל ויהודי - כלומר יהודי ידון על שאלת הסבל בעולם רק כשיש גלות שכינה בבית שני. ואילו גוי יכול גם בבית ראשון.

הסבל מופיע בעולם בכל דור בצורה שונה - תרבות זרה ורחוקה המצריכה קשר עם ישראל כמו שבא, כשדים המחריבים את המקדש,  וכו' והמחלוקת איזה דור הכי מתאים לדון בו על הסבל, ואיזה סבל הכי מעורר שאלה.

הדעה שטוענת משל היה טוענת שאין דור מיוחד

בגמרא לא כתוב שזה היה הזמן שהכי מתחבר לדמות של איוב. בגמרא דנים בפשטות מי היה איוב כדמות היסתורית. להסביר שבעצם הגמרא אמרה משהו שהיא לא אמרה (ובכיוון הזה אני יכול לדחוף לה כ"כ הרבה דברים שהיא לא אמרה), זה קשה מאוד לדעתי. אגב, גם השיטת גאונים שהזכרתי, היא מוציאה גמרות מפשטן רק כשיש קושייה סברתית חזקה מאוד (איך ייתכן שאמוראים עושים ניסים כ"כ גדולים בעוד שאפילו בתנ"ך זה נחשב לנדיר). אפשר לטעון שריבוי דעות היסתורית זו קושייה סברתית. אבל לענ"ד לא, וכבר הסברתי איך זה לא קשה שיש הרבה דעות על מי היה איוב כדמות היסתורית. ממילא כל עוד אין הכרח, אין להוציא את הגמרא מפשוטה....

ובכל מקרה, לענ"ד ההסבר האגדתי שהצעת לא נכנס חלק בגמרא. ואכמ"ל.

הרב קוק בעין אי"ה פותח שהוא לא בא לפרש את הגמרא, אלא לבאר אותה, דהיינו לכתוב רעיונות אגדתיים שעולים לו כשהוא קורא את הגמרא (כותב את זה בפירוש בהקדמה לעין אי"ה, לא פרשנות שלי). הוא חלילה לא בא לטעון שזו כוונת הגמרא.

לא לעיתים, תמיד, רק במקרים יוצאי דופן וחריגים זה לא ככה

שרצה לדעת הלכה. האם זה הפשט? לא זה משל. כלומר בתוך השתוקקות דוד למים מבור בית לחם גנוז בתת מודע שלו השתוקקות לתורה, הן מצד מה המים מייצגים בעולם, הן מצד שטעם המים מבור בית לחם אשר בשער, מזכיר לו את התורה של זקני בית לחם שישבו בשער ליד הבור

בכל מקום בדברי חז"ל שהם מדברים על משהו מהתנ"ך צריך לבדוק האם הם מתכוונים לטעון ברמת פשוטו של מקרא או שבאו להביע רעיון (לפעמים כך ולפעמים כך, כל מקרה לגופו). רש"י עושה עבודה נהדרת בנושא לדעתי, ושוזר את המדרשים שלדעתו ברמת פשוטו של מקרא בפירושו.

בכל אופן, יש הבדל בין דבר שבפירוש נכתב כאירוע היסתורי בחז"ל (לפחות בפשט נכתב כתיאור היסתורי) לבין פרשנות שהרבה פעמים פרשנות באה כאלגוריה, מטאפורה וכדו'.

אחד הכנויים של התורה הוא "המשל הקדמוני"

י

"כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך"

שמואל א מג א

פרוש רש"י

"כאשר יאמר משל הקדמוני" - משל קדמונו של עולם התורה שהיא משלו של הקב"ה "מרשעים יצא רשע" - הקב"ה מזמן לרשע שנופל ביד רשע כיוצא בו והיכן אמרה תורה (שמות כא יג) "והאלהים אנה לידו" כדאיתא במסכת מכות (דף י' ע"ב)

אם יש מהלכים הסטוריים אז הם באו לתמוך במסר החינוכי של המשלים בתורה.

ולכן כמו שאמרתי:

1. נאמר במדרש שאיוב היה שמו של אחד מיועצי פרעה. כנראה משה רבנו אימץ את השם

ונתן אותו לגיבור סיפורו. יש אומרים שהוא כתב את הספר כדי לנחם את בני ישראל

הנאנקים באותו זמן תחת עבודה קשה.

2. מי שטוען לדוגמא שארץ עוץ היא ארצו של עוץ בנו של נחור שוב מנסה ליצור פזל מכל מיני שמות

שנזכרים בתורה כדי לאמץ את הסברה שאיוב היה אישיות ממש. פיזית לא מוזכרת שום ארץ עוץ בתורה.

המחבר אימץ את השם הזה ונתן אותו לארץ מדומיינת. אותו דבר לגבי שמות כמו אליפז התימני לדוגמא ועוד.

3. לא בכדי המחבר יצר מצב שאיוב יאבד את רכושו ואת משפחתו חוץ מאשתו כדי שבסוף הטוב הוא

יקים משפחה מחדש.

וגם הפירוש של רשי לא מצביע על משל במשמעות של אילוסטרציה. "והאלוהים אינה לידו" זה תיאור של עובדה סמויה.

התנך עצמו וכותביו מתייחסים לסיפורים כדבר מאוד היסטורי, וכך גם הם העבירו לנו במסורת. כדי לעקור את זה צריך טיעון יוצא דופן ומובהק שלא יושב על ההנחות השרירותיות והפריכות במיוחד של מחלני המקרא.

שאר ההיסטוריה בתנך אכן היתה, אבל גם היא בעצם התגלמות של מידות אלוקיות עליונות. כך שניתן לומר שאנו חיים בתוך משל, כי המציאות הגשמית היא משל למציאות הרוחנית והתגלמות שלה.

גם מעשה בראשית וחטא האדם הראשון זה משל

וגם אותנו.

מעשה בראשית וחטאו של אדם הם לא פשט. אין לי מושג מה זה קשור למילה "משל". משל הוא סיפור או דימוי לא אמיתי שבא להעביר מסר ותו לא. "לא פשט" לא אומר שמדובר במשל בהכרח, אלא שאין לתפוס את הדברים כפשוטם. המילים אינן נרדפות.

הרב הנזיר נדמה לי בקול הנבואה מבדיל בין תוכן סימבולי לאלגורי.

משלים שהם רק למסר יש רק בחלק מהמדרשים, וכן ברמבם וברבנים הנוטים לפילוסופיה. ועל זה אמר הרמבם שבמשל כזה לא כל פרטי המשל באמת חשובים.

כשהתכוונתי משל בתנך, התכוונתי לתוכן רוחני אמיתי שמועבר לנו בדימוי גשמי. לא למשל במובן של העברת מסר

מחלוקת האם מעשה בראשית וחטא אדם הראשון היה בפועל או לא. לרוב הדעות דווקא היה בפועל, הרמב"ם הוא דעת יחיד. הרב קוק למשל נותן פירוש בלנבוכי הדור שחטא אדם הראון היה בפועל.

ובכל מקרה, אין קשר בין חטא אדם הראשון שלגביו יש מסורות שהוא פרשייה של סוד בעיקרו, לבין שאר התורה, ועובדה שהרמב"ם וכל חכמי ישראל אחד אחרי השני מפרשים את שאר התורה כפשוטה ואף אחד לא מתיימר לטעון שהיא לא קרתה היסתורית.

מה הקשר?
כשהתנ"ך מדבר על איוב, בפשטות הוא מדבר על דמות היסתורית. להגיד שהוא מדבר רק מטאפורית ומשנה מהרגלו, צריך בשביל זה ראיה, סיבה טובה. זה שהוא היה גוי לא אומר שהוא לא היה היסתורית, ואין אף סיבה להניח שהוא לא היה.....

התנ"ך אגב מדבר על עוד דמויות היסתוריות שאינן מעם ישראל, כמו פרעה, פוטיפר, נבוכדנצר, חירם מלך צור ועוד ועוד.

איוב, משלי וקהלת ותהילים הם לא ספרים שמספרים על ההיסטוריה, למרות ש3 האחרונים מופיעים בהקשר היסטורי אמיתי

אלא שההתמקדות בנקודות ספיציפיות בהיסתוריה מראות לנו דרך הסתכלות.

מגילת אסתר לדוגמא כתובה על דברי הימים למלכי מדי ופרס (דהיינו זה אוסף של גזרי עיתונים).

התורה נקראת משל כי כמו שהמשל הוא משתלשל מהנמשל, ובא להופיע רעיון בלבוש גשמי, כך התורה באה להופיע אור א-לוהי, חכמה א-לוהית, בלבוש גשמי. תו ולא מידי, ולכן הפרשנות הרחוקה שלך למדרש חז"ל שהבאת לא מוכרחת כלל וכלל (מה שכתבתי מופיע בתניא, אגב).

1. דברי חז"ל שאיוב היה בעצה אחת הם לפי הדעה שאיוב מיוצאי מצרים היה (והאריך שנים כמו שרח).

2. אם לא הוזכר את השם עוץ זה אומר שלא הייתה ארץ כזאת? האם התורה מחוייבת להזכיר את השמות של כל הארצות? לא הבנתי את הטענה.

3. לא בכדי ה' גלגל שאיוב לא יאבד את אשתו, כדי שיקים משפחה מחדש.

הרגש והסוביקטיביות לא רואים בהנהגת ה' בייסורים שום טוב אלא רע, כי הרי סובייקטיבי לאיוב זה רק רע. כל היכולת לצידוק הדין זה רק ממסט על הפן האוסייקטיבי במציאות, שלמרות שלי רע, זה רצון ה האובייקטיבי מצד המשפיע ולא מצד המקבל, שרק רע לא. אין תביעה מהאדם שלא יצטער על הסבל, אלא שייצטער אך יצדיק. לכן הרגש תובע מהשכל "ברך אלוקים ומות". אבל מחכה לאישור השכל בכדי לעשות זאת. לא כתוב שאשת איוב ברכה אלוקים, אלא שאמרה לאיוב לעשות כן והוא סרב.  השכל אמור לגרום לרגש לא ללכת אחרי הפן הסובייקטיבי בצידוק הדין.

חזל אומרים שאשת איוב היתה דינה, כי דינה היתה אמורה להקים את השבט ה13 של הגרים , השבט המקשר בין האומות לישראל, יחד עם שכם שהוא באמת הזיווג שלה ונשמתו יהודיה כנשמת גר. מכיוון שהעולם היה אלילי אז זה לא היה עדיין ראוי, ונעשה עם שכם כנו שנעשה, ולכן הפן הסובייקטיבי הזה מתחבר לחסידי אומות העולם כמו איוב, ולא ליהודי כמו שכם. אצל עם ישראל בבית ראשון לא היה מקום לעיסוק בייסורים כמו אצל איוב כי ה שוכן בישראל ועוז וחדווה במקומו. אבל אצל הגויים כן. גם בעולם האלילי התמקדו בפן הסובייקטיבי ולכן איזבל פיתתה את אחאב לאליליות. לכן אשת איטב כתוב כדבר אחד הנבלית תדברי. נבל כמו נבלה או לנבול, משהו חי שפוספס. עך כי נבלה עשה בישראל לשכב טת בת יעקב. היה אמור להיות פה נישואים טובים בין שכם לדינה אבל זה פוספס

מניין לך שהמופתים האלו משל? אני דווקא חושב שהם היו במציאות. הם אולי באו לא סתם, הוא הביא אותם בשביל רעיון מסויים וכו', אבל אין אף סיבה להניח שלא היו במציאות. הלל ובית המרחץ היה משל? לפי דעתך, איך ניתן ללמוד ממעשה רב להלכה? הרי אולי הרב הזה לא באמת עשה כן, וסיפרו שעשה כן רק כי זה התאים לדמותו ההיסתורית?

אתה פשוט מניח את המבוקש שהכל משל. אבל הפשט הוא שזה לא משל, וכל המשנה ידו על התחתונה, וכל המוציא עליו הראיה.

כן

(אין לי סיבה לחשוב שזה לא היסתורי)

(לא אומר שחייבים להזדהות עם הכיוון הזה, אבל אולי הרמבם חשב כך)

אין ספק שהארי פוטר הוא דמות אמיתית, הרי יש קבר של חייל בריטי בשם הארי פוטר. וגם וולדמורט, כי אנשים כתבו שטראמפ יותר גרוע ממנו
 

(ציטטתי את יחזקאל בתגובה השניה שלי בשרשור)

איוב הוא לא סיפור על עם ישראל אז ייתכן שהוא משל, כשם שאין פשט בסיפור על הכוזרי בכוזרי

במצב ייאוש.

לפי המהרש"א סוטה יא ע"א עונש ששתק בעצת פרעה.

למה שלא יהיה סיפור על גוי בתנ"ך, יש כאלה.

ותאמין לי, נראה לי כל אחד היה מעדיף לא לזכות לנס כזה....

אבל בכל אופן, איוב בוודאי מייצג את הדמות של "חסיד אומות העולם"- "איש תם וישר ירא א-לוהים וסר מרע", ברור למה הוא זוכה לנס כזה. וכבר אמר התנא דבי אליהו שגם נכרי יכול לזכות לנבואה, כך שברור שיש חשיבות לאדם צדיק, גם אם הוא גוי.

… אבל לכל דיעה יש גרסה אחרת וזה הטיעון שמחזק את הסברה שכל הסיפור הוא משל.

שכל הסיפור משל?

…שזה סיפור אמיתי. ולכן מכוון שרוב הספר הוא דו שיח רעיוני בין הדוברים לבין איוב ולא עלילה של מאורעות לי נוח להתיחס לכל הספר כמשל.

גם חז"ל לוקחים מהספר לימוד כמו דיני אבלות , שכר ועונש, ועוד. אי אפשר להתיחס לספר גם כמשל וגם כמעשה ממש ביחד . התיחסות לסיפור כמעשה מציג את השם חלילה כגומל רע לצדיקים  ללא סיבה בעוד שאם מתיחסים לספר כמשל מקבלים שעור הגון על שכר ועונש, צדיק ורע לו רשע וטוב לו ועוד מבלי חלילה להטיל ספק בהנהגתו של בורא עולם.

מה הקושי בלומר שאיוב קרה היסתורית?

חז"ל לומדים הלכות גם מיחזקאל ומאברהם, אף שוודאי היו היסתורית.

נכון, אפשר ללמוד את המסרים הנפלאים וגם לומר שזה קרה היסתורית, פלא גדול

הצחקת אותי, גם בלי איוב המציאות של צדיק ורע לו היא עובדה. כבר משה שאל על זה

אבל ה' לא גומל רע, עיין שיעורי הרב שרקי על איוב

… אובייקטיבית אם הסיפור אמיתי מדוע שהשם סתם כך יתן רשות לשטן להתעלל באיש תם וישר וירא אלוהים.

נוהגים להשוות את תגובתו של איוב לצרותיו לתגובת אהרון על מות בניו.

לבני אהרון היתה סיבה לקבל עונש על שום ששמו אש זרה ולכן וידום אהרון.

אבל תגובתו של איוב אם הספור היה אמיתי היתה אנושית. הוא לא ידע שיש שטן בתמונה ולכן הוא התלונן ובקש דין וחשבון מהשם.

אבל מכוון שהסיפור הוא משל כל הגבורים ממלאים כראוי את המסר החינוכי.

נכון להרבה צדיקים היה רע חלו במחלות שונות, עברו יסורים מתו בגיל צעיר אבל לקבל צרות בצרורות בפעם אחת זה יותר מידי.

לסיכום זה מה שנראה לי לאחר שלמדתי את הספר בעיון.

מחילה ממש שאני מציין את זה, אבל התאפקתי מלא לשלוח סמיילי צוחק.....

מה זאת אומרת יש גבול?

הראשונים דנים בסוגייה של איוב בהקשר של צדיק ורע לו ומסבירים מדוע ה' שולח ייסורים לצדיק אף שלא מגיע לו. לפי הרמב"ן כמדומני זה כדי להראות את צדקותו לאחרים. יש עוד הסברים, לדוגמא ההסבר של הרב שרקי שזה בא כדי ללמד אותו להתפלל. מה לדוגמא תגיד על השואה? האם היא הייתה משל? מה ההבדל בין השואה לבין איוב לדעתך?

התיאור של הדיבור עם השטן הוא כמובן ציורי, השטן מייצג את הפעולות ה"רעות" שה' עושה בעולם (מלאך לשון שליח, גם כוחות הטבע לפי הרמב"ם יכולים להיקרא על דרך ההשאלה מלאך, אבל בדר"כ מלאך הכוונה היא לכוחות רוחניים שהם הסיבות לדברים שקורים בעולם, או בקיצור, הכלים בהם ה' פועל בעולם ומגלגל דברים). הדו-שיח עם השטן מייצג כביכול את המחשבות של הקב"ה בעצמו.

עד כמה שידוע לי בכל מקום שמישהו מת מגיע השטן (או ליתר דיוק מלאך המוות, אבל לפי חז"ל מלאך המוות והשטן זה היינו הך), כך שגם בסיפור של בני אהרן היה מעורב השטן....וברור שכדי שימותו השטן "בא לה'" ואמר לו מדוע הם צריכים למות (שוב, הכוונה היא לדו-שיח ציורי, לא באמת שהשטן מגיע לה' ואומר לו כך וכך).

למה כוונת בשאלתך:

" מה זאת אומרת יש גבול?"

האם אנחנו מאמינים בה' שהוא עושה טוב רק כשזה מסתדר לנו חלק?

כן, גם דברים שקשה לנו להבין בשכל האנושי איך הם טובים, צריך להאמין שה' עושה אותם לטובה, כמו לדוגמא השואה.

ולצורך העניין, עשרת הרוגי מלכות די סבלו אף שהיו צדיקים, מה תעשה איתם? האם תאמר שגם רבי עקיבא משל? רבי חוצפית המתורגמן? כל קדושי העליון שנרצחו באכזריות בשואה? מה תעשה איתם?

ואגב, תסתכל ברש"י בשם חז"ל, החטא של נדב ואביהוא שעליו חז"ל מדברים (שיש מלא דעות מה היה אותו חטא עלום בכלל) הוא רק סיבה כלפי חוץ, רש"י מביא שהם נהרגו דווקא כי היו צדיקים, יותר אפילו ממשה ואהרן (בקרוביי אקדש). בדומה לכך חז"ל מפרשים על משה ואהרן שלא נכנסו לארץ לא בגלל חטא באמת, אלא בגלל סיבה יותר עמוקה (קברניט, מדרש תנחומא ואכמ"ל). הרב שרקי מדבר על הנקודה הזאת הרבה פעמים, אגב.

… חז"ל דורשים שיש הקבלה בין נסיונו של אברהם אבינו בסיפור העקדה לבין נסיונו של איוב. הם לוקחים משפטים מספר איוב כדו שיח אברהם לשטן.

משה רבינו בכותבו את ספר איוב כנראה קבל השראה מהאירוע של עקידת יצחק.

יש הקבלה בין איוב לאברהם כמו שיש הקבלה במדרשים בין נח לאברהם. זה לא קשור.

משה כתב ברוח הקודש גם את רגע מותו, הוא כתב את העתיד.

או שהדעה הזאת היא לפי מי שאומר שאיוב משל.

בכל מקרה דברי הגמרא ברורים שמי שחולק על מי שאמר שאיוב משל היה סובר שאיוב היה דמות היסתורית.

אבל אכן דברי התורה מעניינים אותי.

ובכל מקרה, הגמרא במפורש שם אמרה את מה שאמרתי:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא: מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם: ובמה יודע אפוא. 

זאת אומרת, דברי חז"ל אלו שמשה כתב את איוב הם רק לדעה שאיוב בימי משה היה, וזה לא מסתדר עם השיטות האחרות.

אפילו אחרי שאני מביא הוכחות די טובות לדעתי, אנשים עדיין ממשיכים לטעון כאילו דברי חז"ל הם רק משל. עכשיו אני מבין איך הנצרות יכולה להתפתח (שהיא טוענת שכל התנ"ך הוא בעצם אלגוריה ואין באמת מצוות).

התנך בא לספר היסטוריה , חזל לא.

אלישע באמת החיה מתים, בעוד שקמצא ובר קמצא לא היו באמת. ועוג לא באמת זרק הר על ישראל

מניין לך שחז"ל לא באו לספר היסתוריה?

כשחז"ל אומרים היסתוריה, אז הם באו לספר היסתוריה.

שוב, הנחת המבוקש.

חז"ל מספרים לנו היסתורית מה קרה, ומהסיפור אנו למדים גם את העקרון.

זו הנחת המבוקש קלאסית. חז"ל מספרים סיפור. אתה אומר: זה לא היסתורי. איך אתה יודע? כי חז"ל באים ללמד עקרון. אבל איך אתה יודע שזה לא היה היסתורית? גם מסיפור היסתורי ניתן ללמוד עקרון, אולי אפילו העקרון יותר מומחש כשמספרים סיפור היסתורי. אתה: כי חז"ל באים ללמד עקרון. בקיצור, הנחת המבוקש.

או משל יותם, כבשת הרש וכדומה, דברים שנכתבו במפורש כמשל. הדוגמא שהרמב"ם מביא שם זה מספר משלי. הוא לא מדבר על סיפורים היסתוריים שנכתבו בתורה, שהם אינם משל, כי אם סיפורים....

...שאיוב הוא דמות ממש מסתמכת על כך שרוב חז"ל סוברים כך ושסיפור איוב הוא משל

הוא בדעת מיעוט.

דווקא משום כך סובר הרמב"ם כדעת המיעוט והנה דבריו:

"וכבר ידעת מאמר אחד מהם בפירוש: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה

ואשר חשב שהוא היה ונברא, ושהוא מעשה שהיה, לא ידע לו לא זמן ולא מקום.

אלא אחד החכמים אמר שהיה בימי האבות,

ואחד אמר שהיה בימי משה,

ואחד  אמר שהיה בימי דוד ,

ואחד אמר שהוא היה מעולי בבל,

וזה ממה שמחזק דברי מי שאמר שהוא לא היה ולא נברא."

כלומר עצם העובדה שלדעת הרוב יש מספר גרסאות מחזקת את

טענת דעת המיעוט.

השבת נכנסת כאן בקרוב ולכן בקרוב אצטרך לסגור את המחשב.

שבת שלום

אני לא זכיתי להבין דבריו.

ובכל מקרה, רק לגבי איוב שאכן יש דעה בחז"ל שזה משל הרמב"ם אוחז שזה משל הרמב"ם טוען שזה משל, ח"ו הוא לא אומר את זה על שאר התנ"ך.

שבת שלום ומבורך

אגב, חשבתי על זה בשבת, ונראה לי הבנתי את הרמב"ם.

הרמב"ם בפירוש כותב שהדעות האחרות בחז"ל אומרות שאיוב היה ונברא. אלא מה? כשהוא שואל את עצמו לפי איזו דעה ללכת, הוא אומר שיותר מסתבר ללכת לפי הדעה שמשל היה. למה? כי לפי הרמב"ם חז"ל מספיק קרובים לאיוב כדי לדעת אזכורים היסתוריים בכתבי ההיסתוריה בזמנם לדמות זאת, או סיפורים ומסורות עליו. מזה שחז"ל לא הסתמכו על מסורת בנושא כנראה (כמו שכבר אמרתי בשרשור), ורק דנו מצד הפסוקים באיזו תקופה כנראה מדובר, והמקור היחיד לסיפור של איוב בזמן חז"ל היה רק ספר איוב בתנ"ך, לפי הרמב"ם דבר זה מחזק את הדעה שמשל היה. אבל כמובן, זה לא מוכרח ואפשר להתווכח עם זה, שהרי יכול להיות שהיה היסתורית אבל בזמן חז"ל לא ידעו על זה כיוון שמדובר בסופו של דבר על דמות פרטית ושולית יחסית מבחינה היסתורית, הוא לא כמו נגיד אברהם אבינו שעשה מלחמות עולם וכדו'. בקיצור, טענה יפה, אבל לא מוכרחת.

"עוד יאמרו באזניך בנייך שיכוליך צר לי המקום גשה ואשבה. ואמרת מי ילד לי את כל אלה? שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו ובאו לך בניך מרחוק יבואו"

הכרתי את איוב שחי בימי יעקב והתרעם על אובדן בניו ועל הסבל מאחיו שרדף אותו.

הכרתי את איוב שחי בגלות, שעבר את השואה והרגו את כל משפחתו.

הכרתי את איוב שעבר את 7.10.

ואתה רוצה להגיד לי "לא היה ולא נברא משל היה"?

המילה "שטן" בתורה ובספרים ההיסטוריים של נ"ך היא מכשול או יריב. בהשפעת גלות בבל אימצנו אמונה בשטן בתור דמות נפרדת ומסתורית שמקטרגת על עם ישראל. אותה אמונה מומצאת באה לידי ביטוי בספר איוב (שאינו אלא יצירה ספרותית).

ספר שמואל: אם ה הסיתך בי (כלומר שלח את השטן).

זכריה: יגער ה בך השטן.

הסיבה שהשטן מוזכר רק בבית שני, זה כי בבית ראשון לא הוזכרו שמות מלאכים, מחשש לעבודה זרה, למה זה תשאל לשמי והוא פלאי.

בבית שני כבר לא היה רצוו לעבודה זרה, לכן מיכאל גבריאל בדניאל והשטן.

עם כבר הפרסים הושפעו מאיתנו על טוב ורע בעולם, כאשר לפני זה האלילות לא בחנה את המציאות לפי טוב ורע אלא חזק וחלש

ולכן שם השטן צץ לפתע פתאום במלוא הדרו. כנ"ל זכריה הנביא שפעל בתקופה שאחרי שיבת ציון.

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).