ממשיך לחיות, לנשום.
הכל דופק.
לכאורה אמור להיות מאושר, חי את החלום.
אמנם יש קשיים ואתגרים, אבל זה רק שולי.
ואומר אחד בפינת קפה איזו שמחה שאנחנו לומדים תורה.
ובשכל מזדהה, באמת.
ממש נכון.
אבל משהו חסר.
הלב הפך דיקט. הכל יבש, אפרורי. מבחוץ מחייך הרבה, אומר שלום לאנשים במאור פנים, דואג לאנשים, פועל בפרוייקטים.
אח שלי מתארס. אחות שלי במצב הרבה יותר טוב מפעם. אחות אחרת שלי גדלה להיות צדיקה ממש, ורק צריך לחזק איתה את הקשר.
בקשר די טוב עם המשפחה המורחבת, מנסה לקדש שם שמים ולהיות הכי מצחיק וטבעי, להיות אדם שכיף להיות בחברתו, לזרוק בדיחות, ומנגד גם להשחיל דברי-תורה או דברים עמוקים.
כותב דברי תורה עם פאתוס והרבה מחשבה. יש לי מה שאני צריך. אפילו יותר ממה שאני צריך.
מנסה להיות דמות חינוכית, ולקדם אנשים.
והכל חיצוני. כמו אדם שרואה רכבת שחולפת מול עיניו אבל לא נמצא בה, כך אני והחיים המלאים והעשירים שלי חולפים מול עיניי. דוחה הרבה דברים, כי פשוט לא מעניין אותי כ"כ, זורם, כי מה כבר יכול להיות, בכל מקרה הכל יבש.
מדי כמה חודשים יש איזו הארה. תפילה באביתר, שירי אלייצור שנגעו בי, שירים אחרים שנגעו בי.
אבל פשוט הכל אפרורי. קורא דברים שכתבתי פעם ומתמלא נוסטלגיה ברגעים שחייתי את החיים, גם אם היום בחלק מהדברים מרגיש חכם הרבה יותר ובעל דרך אמונית ברורה יותר, ובעל חברים אמיתיים יותר.
לומד תורה. מעניין, יפה. מתחבר. אבל ממש לא אותו הדבר.
ואני לא יודע מה נדפק אצלי.
אני כאילו יודע מה מרגש אותי, מה אני רוצה, מה התחביבים שלי. אבל פשוט הכל חיצוני, כאילו מישהו אחר נהנה בלימוד, בספורט, בכתיבה, בדיבור עם חברים.
מרגיש כאילו הפכתי גוש של שכל והלב שלי נמחץ ונעלם. הפכתי להיות מוח מהלך שאמנם הוא ב"ה גדול יחסית, אבל הלב איננו. וזה העיקר. זה אני, זה מה שמגדיר אותי, וזה מה שה' רוצה ממני. לא שכל הוא רוצה, כי אם לב.
ואני מדבר בחשיבות הלב. ואני אומר, אם היה בית מקדש היה את הלב. וכמה שזה נכון בשבילי. כי אין לי לב.
ליבי חלל בקרבי.
