לא פשוט בכלל

להרגיש שתמיד האחריות היא עליך

אין לי עיצות רק חיבוק

ולהגיד זה קשה ממש ממש

אני יודעת שזה קשה ליישם, אבל אם את רוצה שינוי אמיתי אמיתי, את חייבת לשחרר!

הוא היה הולך בלי טיטולים, ואת לא מעירה ולא מאירה מילה!

ומגלה את זה, ומתמודד עם הסיטואציה כמו גדול! אז או שהוא היה הולך לקנות אצל ההורים במכולת או אם אין מכולת היה אוכל קש ומוריד לו את הטיול ומנקה אחריו כל שניה (או שהיה גומל אותו...חחח...) ובפעם הבאה אין סיכוי שהיה שוכח טיטולים!! אבל אם את תזכירי כל הזמן דברים, אין שום סיבה שהוא יקח אחריות.

תרפי למשל בתחום אחד, כי זה קשה מאוד לשחרר במיוחד אם את טיפוס שחשוב לו להיות תמיד בשליטה, תחשבי מה הכי יכול לשגע אותך,

אין לקטן נעליים הוא יצטרך להתמודד ולהרים אותו כל היום... בקיצור, את תלמדי לשחרר וכך ייאלץ להתמודד 

לא על חשבון הילד.

נשמע שלא מפריע לו שהילד עם טיטול מלא, אז כנראה לא רואה צורך להחליף לו.

אותו כנל לגבי נעליים. 

בסוף הוא האבא של הילד.

יש לו שיקול דעת, ובשלב מסוים הוא ילמד (ואם יהיו לילד פצעים מהטיטול המלא- צריך לשחרר גם את זה. להראות שזה מה שקרה, ולתת לו להתמודד עם ההשלכות).

לא נולדנו אמהות, והגברים שלנו לא נולדו אבות. אבל איך הגבר ילמד אם היא תדאג להכל כל הזמן?

ויותר חשוב- תראי מה זה עושה לזוגיות שלהם.

המרחב הזוגי בין ההורים זה יותר חשוב להתפתחות של הילד מהחלפת טיטול בזמן.

אחד הדברים הכי טובים שקיבלתי מהקורס של יוני אנטמן (המלצתי עליו פה בעבר), היה לשנן לעצמי את המשפט 'זכותו לגדל את הילדים כמו שהוא מאמין'. הוא אבא שלהם, בדיוק כמו שאני אמא שלהם. אז מי החליט שדווקא אני יודעת יותר טוב?

ולא צריך לשרוף לו כי האבא צריך מרחב למידה

אפשר לשלוח את האבא לקנות חבילת טיטולים וכפכפים לילד

זה גם מאפשר לילד תנאים נורמליים וגם מלמד את האבא שצריך להצטייד לפני שיוצאים או שצריך לטרוח ולקנות מה שחסר

קשה לי ממש השפה הזו שבה האמא 'מלמדת' ו'מחנכת' את האבא.

גם הבן הבכור שלי סבל כי עשיתי טעויות של אמא צעירה. נכון, זה לא נעים ולא כיף. אבל ככה זה החיים.

והאופציה השניה, של לחיות כילד לאבא שמוקטן כל הזמן על ידי אשתו- גרועה בעיניי עשרות מונים.

אם הוא לא הבין לבד

אפשר ללמד את בן הזוג לעשות דברים

זה לא חייב להיות שלילי

רוב הדברים שבעלי עושה בבית (בשמחה וביוזמתו) אני למדתי אותו

למה ללמד זה משהו שלילי?

'אתה חסר אחריות'

'אני לא יכולה לסמוך עליך'

'למה אתה לא יכול לזכור'

חיובי זה לומר

'לא נורא ששכחת אבל צריך ללכת לקנות לו טיטולים וכפכפים אחרת יהיה לו תפרחת והוא יכול לדרוך על זכוכיות'

או 'להגיד לו לקנות', את שמה את עצמך במקום שאומר לו מה לעשות.

זה מקטין את הגבר מאוד.

יש גם הורים שמבחינתם זה סבבה שהילד יהיה יחף רוב היום (בעלי בעיניהם). אז למה דווקא אני והפותחת צודקות, שילד חייב להיות עם סנדלים?

אפשר להגיד 'אני מפחדת שהוא ידרוך על זכוכית'. זה לא כמו להגיד- 'תנעל לו נעליים'.

בראשון אני מדברת על הצורך שלי, ומשאירה לו את הדרך לבחור איך למלא אותו. השני זה לחלק פקודות, ולהיות ה'צודקת' (שידוע, היא אשתו של 'הפגום').

מדברת או כותבת לבעלי (או לכל אדם אחר) אני מנסחת בקשות בצורה נעימה

נראה לי הגיוני להחליט שהילד ילך עם נעלים/ כפכפים

או שהטיטול שלו יוחלף בתדירות סבירה

ולא להשאיר לו את ההחלטה

האישו הגדול בזוגיות (ובתקשורת בכלל) זה *איך* אומרים

התוכן חשוב אבל בדר"כ לא הוא מהווה את הבעיה

(כי מי שמתעקש גם על קטנות לרוב לא יודע להתנסח בצורה נעימה

זה הולך ביחד)

בין להגיד משהו ממקום חברי לבין להגיד משהו ממקום 'אמהי',

את יכולה לעשות את אותה פעולה אבל המניע בלב הוא שונה, וזה מה שמשפיע על הקשר.

את יכולה לקנות לבעלך בגדים כי 'אם אני לא יעשה את זה הוא פשוט לא יעשה את זה, והוא כזה בלגניסט שחייבת לקנות לו!'

ואת יכולה לקנות לו בגדים ממקום של - 'פשוט רציתי לפנק אותך ולקצר לך תהליכים! '.

וזה הבדל שמיים לארץ , כנל עם הכפכפים והטיטולים ... אני אישית חושבת שהדרך הנכונה לשחרר והוא ילמד את עצמו הסרת מסקנות. 

בגדול יש אמון ואת סומכת עליו, ולכן את יכולה לבקש דברים בצורה שיתקבלו על הלב.

צריך שאני קראתי את ההודעה הפותחת (וכמובן שיש סיכוי טוב שאני טועה, אני הרי לא מכירה את הכותבת), נשמע שיש לה הרבה ביקורת על בעלה, וכיש ביקורת שומעים אותה בין המילים.

העבודה היא פנימית, לשחרר את הביקורת ולסמוך עליו שהוא יסתדר (וגם אם לא יסתדרו הקב''ה החליט שהוא האבא של הילדים האלה, אז זכותו גם לעשות איתם טעויות).

צריך ללמוד לשחרר את הביקורת

היא גם לא עוזרת לשום דבר

וגם

מפריעה לתקשר בצורה נעימה

גם לא לכל האמהות.

וכותבת בתור בת לאבא כזה שהוא מדהים אבל אין לו את זה וזה לא קשור בכלל לאם היו נותנים לו, וב"ה שלא היינו שפני הניסיונות שלו.

זה הדברים שהכי מפריעים לי בו היום.

אני טיפוס לחוץ אז חיפשתי מישהו רגוע והיום זה הדבר שהכי משגע אותי-האדישות הזו.

אולי בגלל שהתחתנתי צעירה ולא הבנתי לגמרי מזה אומר?!לא יודעת.

כמה אורך רוח יש לך לאפשר לו התנסות טבעית בלי ביקורתיות.

הוא לא לקח נעליים, לא לקח טיטולים. הוא ילד גדול הוא יתמודד עם מה שצריך.

את תקתקנית ולכן לא מבינה איך הראש שלו עובד ולא מאפשרת לו מרחב למידה.

אז או שאת בוחרת שתמיד הכל יהיה עלייך, או שתתני לו ללמוד מטעויות לאט בקצב שלו.

אני בטוחה שיש בו גם הרבה טוב חוץ מבעיות הארגון שלו. מבינה שזה תופס אותך, השאלה כמה את מצליחה לשחרר מולו.

איך את יודעת מה הוא לקח ומה הוא לא לקח?

שאלת אותו או שהוא שיתף מיוזמתו?

אם את שאלת, אז שלב ראשון לא לשאול.

אם הוא שיתף, לתמוך בו ולעודד אותו שהוא בטוח ימצא פתרון והכל בסדר והוא מקסים כמו שהוא 🙂

יכול להיות שיש קשיי קשב וריכוז?

זה באמת קשה לחיות לצד מישהו עם קשיים כגון אלה, במיוחד שאת הפוכה, אבל עצם ההבנה שיש לו קושי כבר מורידה קצת מהכעס... וחוץ מזה - אפשר לטפל בזה.

ניסיתם ללכת לייעוץ זוגי?

מבחינה כלכלית זה לא מתאפשר כרגע לצערי,אני חושבת שאם נלך זה יתן לנו המון.

וחוץ מזה, להתחיל לחפש מטפלים זה ממש סיוט, אילו היו ממליצים לי על מישהי אחת תותחית שלא לוקחת מחיר בשמיים אולי היינו עושים את הצעד הזה .

ובעלי לא כזה חושב שאנחנו צריכים ממש טיפול זוגי,אולי אנחנו פשוט לא נמצאים באותו מקום מבחינה רגשית,לא יודעת.

ובכל זאת -

אם מישהו מכם היה חולה חלילה במחלה מסוכנת, ורק אצל רופא פרטי יכולתם לקבל מענה - לא הייתם מוצאים את הכסף בשביל זה?

(אני יודעת שזה שונה, כי במקרה של מחלה אולי אפשר לשתף את המשפחה והם יעזרו כלכלית, ובמקרה של קושי בזוגיות פחות אפשר לשתף, ויש עוד שינויים - אבל זה באמת פיקוח נפש... זוגיות היא הבסיס לכל החיים...)

לגבי לחפש מטפלים - מבינה אותך מאוד❤️ אבל כאן זה מקום טוב להתחיל...

ובכל אופן, אבחון לקשב וריכוז אפשר (כנראה) לעשות דרך הקופה, אז אולי תתחילו בזה, אף שזה ייקח זמן? בעלך יסכים?

ובינתיים - תנסי להתייחס לזה כאל עובדה מוגמרת, שיש לו קושי מובנה והוא לא עושה את כל הדברים האלה בכוונה. אולי זה קצת יעזור לך לשנות את המבט עליו, ומתוך ההסתכלות השונה והחיובית שתהיה לך כלפיו - אולי גם הוא יתחיל *קצת* להשתנות ולהתאמץ יותר...

בהצלחה יקרה❤️

ממליצה על הרב מוטי הרשקופ .עושה טיפול מעמיק. משורש הענין.חושבת שלא מאוד יקר.מקבל בפתח תקווה וירושלים.נראה לי שגם בעטרת.

שיהיה שותף להישען עליו מאד מובן

אבל

אני חושבת שזו קצת פנטזיה שאפשר לסמוך על בן הזוג בכל התחומים

כי לכל אחד יש חסרונות

ולכל אחד יש דברים שהוא עושה פחות טוב או אפילו גרוע

לכן גם אם בן הזוג מושלם בלקיחת אחריות על הבית או הילדים

הוא כנראה יהיה פחות טוב בתחומים אחרים

אפשר לבחור את התחומים בהם אפשר להישען ובתחומים הבעייתיים ללמוד לשחרר/ לא להישען 

נשמע לא פשוט

כן אמרו לך פה מאד בחכמה שאם לא תשחררי אין סיכוי שזה יקרה

אגיד לך אני מהצד של מופרעת הקשב והשכחנית..

שאחרי השחרור מצד בעלי (שעלה לנו בדם ודמעות, כי הוא מסודר ופדנטי שאין דברים)

אז היום אנחנו במקום אחר

ואני גם יכולה לבקש ממנו שייקח אחריות ויזכיר לי

וזה באוירה טובה ופתוחה של שות]פות.

אבל, כל עוד תהיי אמא שלו

אז באמת, מציאות בטבע- לא תהיה ביניכם אהבה זוגית.

וכמו שאמרו הוא לא ילד קטן...

אני לא אמליץ לך על לדעת להכנע כי בעיני הוא קיצוני קצת ומייצר סתם אנטי, אבל באמת אם טיפול לא מתאים לכם כרגע

אז לעשות עבודה אישית... קשה אבל הכי שווה בעולם!

מכירה את זה מקרוב.. בעלי מאובחן ען קש"ר אבל לא מטוםל וחווינו את זה בדיוק לאחד

אבל אני חייבת להגיד שיש דרך להתקדם מזה ולפרוח. אל תתייאשי.

אני אחרי יום עבודה ארווך מדי אז קשה לי להאריך כרגע, אבל מתחברת לזה שאת צריכה לשחרר. ויותר מזלחרר, את צריכה לגלות הבמה כלפי זה שעד עכשיו את היית על הכל והוא לא התמודד באמת וזו למידה וזה לא מעיד על טיבו כבנאדם או כבנזוג. רק על קו חשיבה שונה כי זה דבר שחדש לו. ואם הוא לא יתמודד עם זה, איך ילמד?

זה בסדר לשלוח אותו לקנות טיטולים או נעליים. מטעויות לומדים. תסמכי עליו שהטא אבא אוהב זרוצה בטובת הילד ובטובתך והוא ימצא דרך להסתדר

לדעתי ומנסיוני, המחיר של הלמידה שלו קטן עשרות מונים מהמחיר של להמשיך לקחת הכל על עצמך

זה רק נראה לנו שניסינו לסמוך ולהישען הרבה פעמים. בתכלס, לא עשינו את זה באמת או עד הסוף וברגע האמת - לקחנו שוב אחריות וקלקלנו את התהליך.

וכן,  לדעץי  החלק הכי קשה זה לעמוד מנגד ולתת לדברים פשוט לקרות בלי להפריע לתהליך.

תני לו ללמוד להיות הגבר שאת רוצה שהוא יהיה. 

אני פחות מוטרדת משאלת הטיטול או הנעליים.

גם בעלי לא כמוני בכל הקטעים האלו. רחוק ממני לגמרי. אני דומה לך ובעלי חושב שאני חרדתית. אני גם לא סומכת עליו ולא משחררת. דפיקה שלי? יש מצב, אבל כרגע אני לא במצב של לשנות את זה.

אבל הוא גברי בעיניי בדברים אחרים, ולכן זה משמר את את הריקוד הזוגי.

פה זה נשמע,ותקני אותי אם אני טועה, שהוא לא גברי בעינייך במשהו מהותי יותר. וזה לא רק בגלל שאת לא יכולה לסמוך עליו עם הילדים.

נשמע שכדי שהוא יחזור להיות הגבר שלך, את צריכה לקחת צעד אחורה. אפילו כמה צעדים.

כי כרגע יש אותך, חזקה מאוד מאוד, מתפקדת, שולטת במצב, אחראית, לוחמת

והוא כזה חיוור, לא מבין עניין, לא ראוי, לא מעניין

אבל את לבד כי במרחב הזוגי יש הרבה הרבה אותך.

תני לו מקום.

תאמיני לי שזה קשה.

אצלי זה התבטא בזה שאני ישר חושבת על דברים אחרים כשהוא מדבר.

חושבת איך להתנגד למה שהוא אומר, או חושבת על דברים שצריך לתקתק, או עסוקה בתסכולים פנימיים שלי

והייתי ממש צריכה להתאפס על עצמי. להכריח את עצמי להקשיב ורק להקשיב!

לא להוציא מילה.לא לקטוע באמצע משפט. לא לחשוב איפה זה פוגש אותי...

כל אחת ואיפה שהיא צריכה ללכת אחורה בקשר.

ותאמיני לי שלנו הנשים הכי קשה זה לסתום ולהרכין את הראש ולומר שאני עוד צריכה לעבוד על עצמי, נוסף על כל העבודות שכבר יש לי

אבל- א. לתת מקום זו עבודה שנותנת לך בסוף רוגע. כי אם את הכל,

אז הכל עלייך.

וסף החרדה נמוך,והכל מתפוצץ.

ב. כשאת נותנת לו מקום את לומדת להעריך אותו מחדש.

ג. מול הילדים זה אחד הדברים הכי חזקים- באופן אוטומטי את יותר תקשיבי להם ופחות לעצמך

והם רואים שיח מכבד ביניכם. זאת מתנה עצומה עומה בשבילם

אבל כל זה תלוי בזה שאת גם תבחרי להיכנס יותר פנימה ולצמצם את עצמך.

גם אם את מאוד צודקת וגם אם הוא כלומניק

גם כלומניק יש בו מה להעריך

מצד אחד לשחרר,

אבל לא לשחרר בלי הבחנה ובלי לדבר על זה.

את לא רוצה להתמודד עם ילד ששורף לו בטיטןל יום שלם, או שנפצע כי הלך יחף.

ולאמיתו של דבר גם האבא לא רוצה שזה מה שיקרה, אם הוא היה אב יחידני, מה הוא היה עושה?

כמה הוא משחרר כי הוא כזה?

וכמה כי הוא יודע שמישהו (את) יתפסו את המושכות?

אני מציעה לדבר איתו על זה, ולהבין באופן ברור איפה את משחררת ואיפה לא.

ממש עם דוגמאות ספציפיות, ודף כתוב.

תחליטו על גבולות אדומים שלך שהם חשובים לך, ואותם את לא משחררת. אבל חשוב בעיניי שהוא ידע ויסכים לזה.

לדוג' ללכת יחפים יכול ליצור פצעים, זה גבול אדום.

לשכוח לקחת טיטולים זה סבבה.

לא להביא לילד לאכול יום שלם כי שכחת, זה גבול אדום.

להביא לו לאכול קורנפלקס זה סבבה.

ובסוף, אין מה לעשות.

איש זה איש.

שבכל מה שקשור לפערים בין בני זוג, צריך להבין שבן הזוג הזה הוא "עסקת חבילה", על שלל מעלותיו וחסרונותיו.

ועכשיו השאלה ששואלים היא - נגיד והוא ככה עד סוף כל הדורות, את מוכנה להיות נשואה לו או לא?

במידה והוא לא משתנה בכלל בכלל.

ואם לא, האם את מוכנה שהמחיר יהיה גירושין?

אם התשובה היא לא, אנחנו חוזרים בחזרה לשאלה הראשונה, אז את מוכנה לקבל אותו ככה כמו שהוא?

אין אמצע. הבחירה היא בין להמשיך ככה לבין לא להמשיך בכלל.

חשוב לי להגיד, שזה לא בשביל לייאש ולהגיד שאין מקום לשינוי. וזו גם לא בהכרח מחשבה פרקטית. אבל היא נועדה לשנות תודעה.

זה קודם כל מצב של תודעה, שבה בוחרים מחדש בבן הזוג, ורק מתוך הבחירה בבן הזוג ומתוך היכרות עם כל היתרונות והחסרונות שלו, זה פותח גם אפשרות לשינוי. אבל זה חייב להגיע מתוך אהבה ובחירה, ולא מתוך ביקורת. והמטרה היא לא שינוי שלו! אלא יכולת לחיות יחד באהבה ורצון.

לפעמים נדמה שהיכולת הזו תלויה רק בשאלה האם בן הזוג ישתנה, אבל הרבה פעמים זה קודם כל תלוי בנו ובעבודה שלנו. ביכולת שלנו לשחרר, להבין שלא נשנה את בן הזוג שלנו, ללמוד לאהוב את מה שהוא מביא לזוגיות בעצמו (ולא כי אנחנו רוצות שיביא), ללמוד להכיר בחסרונות שלו ואת מה שהוא לא יביא, להשלים עם זה שהוא לא מושלם.

ואז מתוך המקום המקבל והמכיל, אפשר לדבר על דברים הרבה יותר בנחת או למצוא פתרונות יחד. כי זה מגיע ממקום אוהב ומשלים, ולא מתוך ניסיון לחנך  

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

אבל באמת זו סוגיה ביניכם.

אם תלכו את תרגישי רע ושמתייחסים אלייך לא יפה וזה טינה שכבר נצברה ותיצבר עוד.

אם לא תלכו אז בעלך יהיה זה שיצבור טינה.

אם תעשו פעם ככה פעם ככה מתוך שמחה - זה יכול להיות פתרון, אבל אם זה יבוא מתוך מרמור ותסכול ותחושת אין ברירה - בסוף שניכם תרגישו רע.

לדעתי כדאי לכם ללכת ליעוץ זוגי ממוקד על זה, גם כי זה פער שמתרחב ביניכם ביחס למצב, וגם אם יש דפוס של ריצוי שפוגע בזוגיות אז חשוב להאיר את זה ולראות מה ניתן לעשות.

הם ישמחו אם תבואו?

אתם תשמחו להגיע?

זה נשמע שגם אתם וגם הם לא ממש שמחים להיפגש, אז למה לטרוח? 

מרחק, תינוק, להגיע מאוחר ועוד עם משהו שצריך להביא.. מה ההנאה פה בדיוק?

לא יודעת, אם לא זורם אז לא בעיניי

שבעלך ייסע לבד עם הילדים 

היה לי בעבר מצב כזה מול חמותי

לא אפליה אלא שהיא לא היתה מבינה את הקושי שלנו בלהגיע

הם גרים בחור

היינו בלי רכב

יכלה להתקשר במוצש אנחנו מתישבים למלווה מלכה אולי תגיעו? כאילו הם גרים בפינת הרחוב... ולא נעים לסרב

ואנחנו נחפזים לצאת מטרטרים ומגיעים כשמפנים את השולחן.

עברנו הרבה מים בנהר סביב זה.

בסוף הבנתי- שזה לא טוב לאף אחד.

אני לא באה כשאין בצד השני מי שמעריך את המאמץ להגיע.

להורים שלי אין מצב שלא נבוא, כי תמיד נקבל יחס טוב, יכול להיות שיש להם פחות יכולות/תנאים לאירוח, אבל אנחנו מרגישים רצויים.

אצל חמותי לפעמים החויה היא קצת מנותקת. כאילו מזמינה מלא אבל לא מדברת איתי.

גיסה אחרת אמרה לי בגילוי לב שמרגישה שבעצם היא מזמינה אותנו כדי לראות את הנכדים אבל לא רוצה להיות מחויבת לבייביסיטר.

מאז ששחררנו, וזה היה עבודה משותפת שלי ולש בעלי- אנחנו באים רק כשזה בכיף לנו.

כן זה מאמץ, אבל אנחנו באים ממקום של רצון.

הבנו את החשיבות לש זה בשבילנו ועושים צה שטוב לנו.

מה אגיד לך, עשה פלאים למערכת.

קודם כל היום היא מזמינה הרבה יורת בנעימות )מסיבת חנוכה ביום שלישי, נשמח שתבואו. זה היום שמתאים ךי ואני מבינה שיכול להיוץ זה לא יתאים לכולם( לעומת פעם שגיסה מאושפזת היא חשבה שצריכה לחתום שיוצאת ערב!!! כי איך מפספסים כזה אירוע.

וכאמור גרים בחור אף פעם לא הצעה להקפצה אפילו לצומת קרובה או משהו...

היום יש הערכה ואוירה יותר טובה כשמגיעים

ובעיקר אנחנו לא מרגישים מחוקים.

והיום רואה הרבה יותר את הטוב שבה.

היא שומרת לי על הילדים אחרי לידה

היא סבתא טובה.

נכון אני אפפעם לא אהיה ידידת נפש שלה כנראה, אבל לצאת מהמקןם המרצה עה ממש טוב.

אגב אצלינו זה כן קשור אליה כי כל הכלות עברו את התהליך הזה )אין לה בנות( כל אחת בקצב שלה...

זה באמת מאמץ מיותר להגיע רק לקינוח כשזה נסיעה רחוקה ככ

יותר הגיוני לצאת מוקדם, או להגיד מראש שלא מסתדר לכם ולחסוך את הטירחה

עם הנרות לפני שיוצאים מהבית. ואם הם מדליקים בצאת הכוכבים+נסיעה למקום רחוק זה הגיוני מאד.

@מולהבולה היקרה

כשלנו קרה שהגענו לסעודת פורים של המשפחה לקינוח, או יותר מדויק לזימון.... אחרי 3 וחצי שעות נסיעה בפקקים

וכל זה כי היו צריכים להתחיל מוקדם כי לירושלמים יש קריאת מגילה וצריכים לחזור בזמן הביתה

ודווקא לנו שזה היה מצוה לאכול סעודה לא חיכו.

אז הודעתי לבעלי שבזה נגמר הסיפור

והתחלנו לחגוג פורים בבית.

אותו דבר בחנוכה ובכל זמן אחר

יש שלב שזה כבר נהיה לא הגיוני לסחוב את כל המשפחה, במיוחד כשאת אחרי לידה.

ובמיוחד בחנוכה שהכל כ"כ פקוק ויש הדלקה

ממש לא הייתי נוסעת

הייתי מבקשת שינסו לעשות במקום קרוב יותר או מזמינה אלי את כולם

או שפשוט הייתי מתארגנת על מסיבה חילופית לילדים בבית.

חנוכה שמח ושיהיה לכם רק טוב

להדליק כשחוזרים

לכתחילה זה בצאת כוכבים, אבל לא אסור להדליק אחרי.

אישית אנחנו נוסעים להדלקה אחת אצל ההורים שלי כל חנוכה ויוצאים מוקדם. בעלי מדליק אצלנו בבית שחוזרים. לא לכתחילה,אבל זה בהחלט יגרום לנו לפספס אם לא נצא מוקדם וחשוב לנו לפגוש אותם. אפשר להתגמש כשצריך 

לק"י

להשתתף בכסף או שהם מוותרים.

או להביא חנוכיה ולהדליק שם גם (אם זה אפשרי מבחינת המנהגים. לא יודעת).

לפי מה שזכור לי, מקום הדלקת הנרות צריך להיות במקום שבו הולכים לישון.

אז אם נשארים לישון שם - אפשר להדליק שם, או לצאת ידי חובה בחנוכיה של המארח.

אבל אם חוזרים אחר כך הביתה, אז זה לא פתרון נכון הלכתית. ועדיף באמת להדליק בבית אחרי שחורים.

אפשרות נוספת זה להדליק לפני הזמן ואז לצאת - מותר להדליק החל מפלג המנחה, רק צריך לדאוג שהנרות ימשיכו לדלוק מספיק זמן שיישארו דולקים עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים (וכמובן צריך לדאוג שזה יהיה בצורה בטוחה, שלא תהיה סכנה להשאיר את החנוכיה בלי השגחה. בתוך אקווריום לדעתי צריך להיות מספיק בטיחותי).

זה בכללי גישה לתורה..

נכון לפעמים נבחר את מה 'שמותר'..אבל ראוי שלא

אבל מבחינתנו זה שייך רק למצבי אין ברירה קצת ...ולא לכל מצב

בחנוכה או שננסה לקבוע דברים לבוקר-צהרים

ואז יאפשר להפגש לפני ההדלקה

או אחרי אם זה לא רחוק

ואם לא אז בזאת חנוכה שזה בלי הדלקה

ואם לא אז לא

אז נבוא לבקר בלי קשר

לק"י

ולכן להפגש בבוקר פחות רלוונטי.

זה גם משהו שצריך לחשוב עליו.

במקרים מסויימים אולי אפשר לקחת את החנוכיה ולהדליק בבית של המארחים (כתבתי "מקרים מסויימים", כי אני לא בקיאה בהלכות של כל עמ"י).

אבל זו בהחלט אופציה בעיניי ואין שום בעיה של גישה לתורה לפי הרב ששאלתי בכל אופן

מה ראוי ומה לא הוא אינדיבידואלי לכל סיטואציה בפני עצמה ואם יש מורכבות כזו או אחרת זה יכול להיות ראוי למהדרין

על גישה לתורה

קל להסתכל מהצד ולחשוב שיש גישה כזו או אחרת לתורה ובוחרים מה שמותר.

את אף פעם לא יכולה לדעת כמה אדם מוסר נפש על מצווה כזו או אחרת ואי אפשר לדעת מה הגישה של כל אדם אז ראוי לכתוב בזהירות לענ"ד שמגיעים לנושאים כאלה

קשור לגישה לתורה.

אם ההלכה מאפשרת הדלקה מאוחרת יותר, גם אם במצב לא אידיאלי, אני אשתמש בזה כדי שאוכל ללכת למפגש משפחתי ולשמח את סבא וסבתא.

מפגשים משפחתיים זה גם מהנה, אבל לא רק.

אצלנו למשל זה מאתגר, יש חצי מהחג מפגשים ב"ה, וזה נסיעות ארוכות, מיד אחרי העבודה.

ועדיין, חשוב לנו לעשות את זה בשביל המשפחה.

בשביל סבא וסבתא שלא תמיד יש הזדמנות לפגוש ובכללי מפגש עם משפחה שלא תמיד יוצא לנו להיפגש.

יש לזה לגמרי ערך גם בפני עצמו

ואם ההלכה מאפשרת את זה, מצויין.

כן, במצב אידיאלי הייתי שמחה להדליק נרות בדיוק בזמן.

אבל נגיד אצלנו זה לא כל כך מצב שואלים כל אחד מתי נוח לו. פשוט קובעים ואין לנו יכולת להשפיע על זה.

אז אני אעשה את המאמץ שלי, גם אם זה אומר להדליק מאוחר.

והדמעות בעיניים של סבתא שרואה את כל המשפחה יחד, שוות את זה בעיניי.

המשפחה שלי מאוד כזאת, ואני רואה את זה מתבטא בדברים בכל החיים, לא רק חנוכה. אם ההלכה היא X ואפשר להקל במידת הצורך, הם לא יקלו אלא בצורך מאוד מאוד גדול וגם אז יעשו הכל בשביל להקל כמה שפחות. וכן, כשבאים בגישה כזאת יש הרבה אנשים שמפגש משפחתי הוא לא צורך גדול מספיק. ויש בזה גם משהו מאוד יפה בעיני, שלקיים מצוות הדלקת נרות בהידור ובזמן מלכתחילה חשוב לנו יותר. ההתייחסות היא לא שאם יש מצב אידיאלי אתה מדליק בזמן (ובעצם כמו שצריך. חשוב להדגיש שהאופציות של להדליק בבית המארחים או אחרי/לפני זה להקל. רוב מוחלט של הרבנים יגידו שזה מותר, אבל ההלכה היבשה היא להדליק בזמן) אלא שאתה עושה הכל בשביל להדליק כמו שההלכה קבעה מלכתחילה, בלי קולות

אז יוצאים ככה שיגיעו בערך בחמש ומדליקים בבית כשחוזרים.

ואם אין מצב לא להדליק בבית, אז מראש מודיעים שלא נגיע... לא רואה איפה החוסר התחשבות פה...

אם כבר, אז הם אלו שלא מוכנים להתגמש ולא מתחשבים. אולי יש דברים קודמים שמעכירים את האוירה וכו'. אבל ככה סתם רק המקרה הזה, לא בטוחה איפה החוסר התחשבות פה.

אגב גם במקרה שלכם של פורים

לא יודעת, נניח יש 3-4 משפחות שמחכות למשפחה אחת שנתקעה בפקקים. מה הציפיה? שלא יאכלו שעתיים שלוש וישבו סתם ויחכו עם כל הילדים?

אני הייתי מתקשרת מהדרך ואומרת אל תחכו לנו, תשמרו לנו אוכל.

ואם זה כזה טירחה באמת להבא זכותכם להחליט שיותר נח לחגוג בבית ולא להטרטר בחג בפקקים, האמת לגיטימי.

אצלנו במשפחה (כולל המורחבת מאוד) הרוב מקפידים להדליק בזמן, והפתרונות של להדליק מאוחר/מוקדם בבית המארחים תקפים רק במקרי קיצון, לא סתם ככה כי אנחנו רוצים לקבוע מפגש משפחתי בהדלקת נרות. אז מתחשבים בכולם, כולל אלו שגרים רחוק, בין אם בשעה או במיקום (זאת אומרת אם בחרנו מיקום שלמישהו יקח שעתיים נסיעה, נתחשב בו בקביעת השעה, ולא במי שגר במרחק הליכה). וכן, יש לי דודים שאומרים שלא יודעים אם יגיעו מראש או לא, כי הם גרים רחוק וקשה להם להתנייד. אבל חד משמעית לדעתי, אם אתה יודע למשפחה מסוימת יש מגבלות קבועות (הם כל שנה מגיעים באותה שעה, לא שהיה בלת"ם) צריך למצוא פיתרון כלשהוא, וגם שאר המשפחה צריכה להתחשב. כמו שאם יש משפחה אחת שאוכלת מהדרין כשכל השאר לא, לא באופן קבוע כל מפגש לא יהיה להם מה לאכול, צריך למצוא פיתרון ביניים 
אולי לאחר קצת את המפגש ואז הם יגיעו יותר באמצע, אולי לעשות במקום קרוב יותר, ברור שגם הם יצטרכו להתגמש, אבל לפעמים יש דברים שלנו אין איך לשנות

אס אם זה המצב, באמת כדאי למצוא פתרון. גם אם לא כל שנה, אז פעם בשנתיים לפחות.

ואפשר להדליק בזמנים אחרים כשיש צורך. אני מכירה הרבה אנשים (דרך אגב, לרוב זה בא בעוד תחומים בחיים, העניין הזה של מה אתה מגדיר צורך שניתן להקל בו) שלא מקלים בזה אלא אם ממש אין להם ברירה, ומפגש משפחתי לא תמיד נכנס לקטגוריה הזאת. אני מדברת על אנשים שגם הופכים עולמות בשביל להדליק נרות בזמן ומשנים תוכניות שלמות בשביל זה, שנה שעברה התארחנו בשבת חנוכה ונשארנו לישון במוצ"ש למרות שזה פחות נוח לנו, בשביל להדליק נרות בזמן ולא באיחור של כמה שעות

לק"י

לא נתקלתי בבעיה בנוגע לזה.

זכור לי שאפשר להשתתף בתשלום בשמן/ נרות.

לק"י

ולמה להשאר לישון?

אי אפשר להדליק ואז לחזור הביתה?

שאני מכירה המצווה היא להדליק בבית שלנים בו

מי שמקפיד להדליק בזמן ידאג לישון איפה שמדליקים

וגם אז לא בטוח. לי אמרו פעם שאם הבית שלי במרחק הליכה סביר ואני יכולה ללכת להדליק שם נרות, גם אם אני ישנה בבית אחר אני צריכה ללכת להדליק שם כי זה הבית שלי. כמו שכתבתי, לרוב זה סגנון מסוים של אנשים, שנוהגים לא להקל אלא אם אין ברירה (בתור נערה קבעו לי טסט רגע לפני הדלקת נרות, אז הלכתי, אבל חזרתי כמה שיותר מהר להדליק, וזאת הפעם היחידה לדעתי עד שהתחתנתי שלא הדלקתי בזמן). זה אנשים שבאמת מוכנים גם לשלם מחירים בשביל להקפיד על ההידור ההלכתי, וזה מתבטא בהמון דברים

בדיעבד.

הכי טוב להדליק בבית שלכם

להשתתף עם מישהו בתשלום זה לא לכתחילה הלכתית

תמיד מעניין אותי לקרוא איך כלות מתיחסות שונה לחמה ולאמא.ולפעמים הסיטואציות זהות..

1.לגבי ההגעה המאוחרת שלכם- זו החלטה שלכם.אפשר להדליק אצל הסבא והסבתא ואחר כך בבית.אי אפשר גם לרצות להדליק בבית לחכות חצי שעה ואחר כך להתלונן שמגיעים לקינוח.הם גרים רחוק.מה לעשות?

2.ביקשו לא להגיע ביידים ריקות- מבינה שיש הרבה אנשים.טרחה גדולה והרבה עבודה וטרחה לפני ואחרי להורים, מקובל שכל אחד מביא משו.אפשר לקנות.לא ביקשו רק מכם.

3.שינה- כאשר מארחים עם הרבה אנשים, המארחים בעיקר אם הם יחסית מבוגרים, זקוקים קצת לשקט.לינה של משפחה עם ילדים מקשה מאוד- מצעים, ארוחת בוקר, רעש.ממש לא פשוט. את אומרת שבכל אופן הציעה לך לישון, למרות הקושי- אז על מה את מתלוננת? שלבעלך אמרה שקשה? כי עם הבן שלה היא מרשה לעצמה להגיד שקשה.ובשבילך היא מתאמצת.האמת? ראוי להערכה גדולה מצידה.הכי קשוח להורים שילדים קטנים נשארים לישון אחרי ערב מורכב, בטח כמו פורים.

3.אין לה בעיה שהבת תישן? זה מעצבן אותך....כן, מה לעשות, בת זה משהו אחר מכלה.הבת גדלה בבית .מניחה שאמא לא מרגישה בנח שיש בלאגן  כאשר הכלה בבית ומרגישה נח עם הבת.טבעי.

4.ביביסיטר- הסבתא לא אמורה להיות ביביסיטר.היא אמורה להינות מהנכדים.

5.המפגש הוא לאו דווקא שהסבא והסבתא יראו אותך- זה מפגש גם שבני דודים נפגשים, אחים נפגשים.יש לזה ערך חשוב.

6.בעלך לא רוצה לרצות אותם. בעלך אוהב את המשפחה שלו ורוצה להיות במחיצתם.

סליחה אם כתבתי קצת קשה.מאוד מעצבן לראות את העין הרעה שיש לכלות על החמיות ואת התמיכה שהן מקבלות על זה מבנות הפורום.

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

אולם של בית כנסת

קיטטרינג עשו לנו 30 מנות ויש פה הרבה שעושים ככה. זה מגיע בתבניות גדולות וצריך להגיש.

קנינו שתייה וחד פעמי

צלם ממש לא ראינו צורך

יצא בין 2000-3000

והיה ממש מכובד בעיני