מועדים לשמחה,
הילדים שלנו חכמים ומקסימים,
לפעמים מרגישה שתכונת הדעתנות והחוכמה עולות על הקשבה והתנהגות נאותה וזה מעסיק אותי ומבאס אותי-רוצה לשנות את זה.
1.
הייתי רוצה שיהיו יותר חמים, מאירי פנים, אומרים בוקר טוב, שלום וגם נענים בכללי. אבא שלהם חכם (מחונן) וזוכר פרטים וחשוב לו דיוק, אבל בעיני יותר חשוב שיהיו חמים ונעימים יותר ממדויקים.
מרגישה שלפעמים מול משפחה וחברים הם נחבאים אל הכלים, הולכים הצידה, לא יודעים לומר תודה על פירות שחותכים להם\מתנות שנותנים להם. אפילו להבדיל כשרוצים להצטלם משפחתית הם לא מעוניינים. מן סרבנים\נמנעים לדברים של זרימה וכיף של פשטות שכל ילד יודע. רוצה שיהיו חברתיים ולא "פרופסורים מנותקים".
2.
הם מאד דעתניים ולא (תמיד) מקשיבים. כל הזמן יש להם אג'נדות אחרות. רעיונות ויוזמות. והם דורשים, דורשים. סוחטים אותנו רגשית.
בוכים ודרמטיים ומפונקים ועקשניים אם הדברים לא נעשים בדרכם או לא נענים לבקשותיהם מיד. אנחנו באמת נענים להרבה בקשות, ברמה של לשים טלויזיה, להחליף פרק בסדרה אם רוצים ועוד אבל לכאורה אמורים לזרום עם הילדים אלא אם כן זה ממש לא לעניין או נוגד ערך שלנו. אני מרגישה שכל דבר הופך למאבק וזה גוזל מלאאאא אנרגיות.
בגלל שאין הקשבה פשוטה וברורה אנחנו מרגישים שהדבר היחיד שעוזר לנו זה "איומים".
נניח שהבן שלי רוצה להיכנס לחדר שינה שלנו כשאבא ישן -לומר לו "אל תפריע לאבא\אל תכנס לחדר" לא מזיז להם, אז התחלנו לדבר בשפה של:
"אין בעיה, אם תכנס לחדר של אבא, אין מצב שהוא ירד איתך לסיבוב על האופניים" ורק אז הם נרתעים. הם מרשים לעצמם המון. כולל להוציא חטיפים ועוגיות לבד בלי לבקש רשות.
איך הופכים ילדים למקשיבים?
סתם למשל-בטיול לספארי, הם שתו המון וחבשו כובע ושם דווקא כן שאלו אותי וברגע שאמרתי אין מצב להיות בלי כובע מייד חבשו ושם הרגשתי שהצלחתי.
אני יכולה להבין שכשאני סגורה על הכלל ומשקפת שאני מתחברת לזה ורצינית הם לא ינסו אותי. אבל כנראה שמשמעת מים ביום חם וכובע נגד שמש יותר מדברים אליי מאשר דברים של שגרה.
3.
אחד התאומים נהיה קצת "בריון" בבית-מרביץ, נתן בעיטה לסבא, חוטף לאחיו צעצועים, כוחני וגם עושה לי מבט עצבני וכשאני מעירה לו אין לו כוח לשמוע ביקורת ואומר לי "את אומרת שטויות". הוא רגיל שאני מעירה לו המון אבל אין ברירה, הוא מעצבן ועושה המון שטויות, דוחף את אחיו, צובט, חוטף ועוד. וזה מכעיס אותי ולוחץ לי על הכפתורים המוסריים ואני מתרגזת.
איזה עונש אני אמורה לתת אחרי שאפילו כשאני אומרת לו "אצלנו לא מכים, לא משתמשים בידיים, לא חוטפים, אפשר לבקש, ה' ברא לנו פה לדבר, אתה יכול לבקש ממני ואני אעזור. ועדיין- הוא חוזר ועושה דברים שאסור ואני בטוחה שזה גלגל כי אני מסתכלת לראות איך הוא וכו. התאום השני בוכה כשלוקחים לו ואני מודעת לזה שאני גם לא מחזקת אצלו את היכולת "להתמודד". אבל קשה לי להבין מה עושים כשהתאום הזה שוב דוחף\מרביץ\אומר איכסה\ או אמא את חצופה\ וחוטף לאחיו המסכן וגורם לו לבכות. מה לומר? איך להעניש?
אשמח לקבל עצות לשלושת הסעיפים מנסיונכן.
תודה וחוה"מ שמח.
זה נכון שאם אין משהו מהותי לאסור בגללו אז חבל סתם למנוע, אבל אם אתם מרגישים שזה מתיש אתכם אז כנראה שזה מיושם בצורה לא מדויקת. כלומר, אני חושבת שלא למנוע סתם זה אם באמת סתם האוטומט שלכם היה על לא אבל אין סיבה ולא אכפת לכם. אם זה מתיש אתכם כנראה שאכפת לכם, ואם אכפת לכם, לפעמים באמת אפשר לוותר, אבל לאורך זמן ההתשה נובעת מזה שאתם מרגישים שאתם מאבדים את האחיזה בזה שיהיה לכם אכפת. כאילו אסור לכם שתהיה לכם שום סיבה שהיא לא ממש ממש עקרונית. לדוגמא, לפעמים הבן שלי ירצה קוביית שוקולד סתם בלי סיבה ואני אגיד לו לא, ואז הוא יבקש שוב ואני אגיד לעצמי "למה לא בעצם?" ואז אתן לו. אבל אם הוא מתחיל לבכות, לתזז אותי, להיות דרמטי או משהו כזה, אז אני מבינה שהגענו למקום שהוא לא סתם מבקש, הוא בודק גבול ורוצה לדעת איפה הגבול עובר. זה הזמן לעצור, ולהגיד, נכון זה מבאס ולפעמים אנחנו מרשים, אבל עכשיו לא. אני לא נכנסת להסברים כי זה לא משא ומתן. יודעת שהרבה פה יחלקו עליי אבל הילדים שלי שמעו בעבר הרבה את המשפט "כי אמא מחליטה וילדים מקשיבים" למרות שזה משפט מאד דיקטטורי כי אני חושבת שאם לילד אין גבולות הוא מסכן, ובעיני היררכיה משפחתית זה דבר סופר משמעותי לגבולות. כמו שבגן ברור לו שהוא מקשיב לגננת, אבל לא עושה כל מה שילד אחר יגיד, אז גם בבית צריך להיות ברור מה ההיררכיה. בתוך הברור מאליו הזה - אנחנו נותנים לילדים שלנו ממש המון חופש בחירה, מגיל אפס. אנחנו קשובים אליהם מאד, משנים את דעתנו אם אנחנו רואים שיש לילד צורך מסוים גם במשהו שעל פניו הוא קטן ולא מהותי, וכן ננסה להבין מה עומד מאחורי הבקשות שלהם. אבל כל ההקשבה הזאת לילדים חייבת לדעתי לבוא מתוך מקום ברור של המילה האחרונה היא של אבא ואמא.
תודה על התגובה!