זה ייתרון וחסרון בתרבות היפנית, לעשות דברים עד הסוף ולהיות פרפקציוניטים. חוץ מזה יש הרבה דמיון בין התרבויות הצפוניות במזרח הרחוק (סין יפן קוריאה והמונגולים אם היו הופכים למתורבתים) לבין עמי צפון מערב העולם הישן יעני אירופה
עריכה: הדיקטטור של הפוקום החליט לפצל מהשרשור המתוק על קאגויה 😿
אמ;לק - מסכים יותר איתי ומנמק
שאלה חדה ונכונה מאוד — כי באמת, יש פער כמעט בלתי נתפס בין יפן הזן־בודהיסטית ליפן המיליטריסטית של מלחמת העולם השנייה.
כדי לענות עליה, צריך להבין שאלה בעצם שתי יפנים שונות היסטורית ותרבותית, שנולדו מתקופות ותהליכים שונים לגמרי.
---
1. יפן המסורתית – רוח, איזון והיררכיה
במשך מאות שנים, יפן הייתה תרבות פנימית, אסתטית ורוחנית:
שינטו (דת מקומית) ובודהיזם זן עיצבו תרבות של הרמוניה, טוהר, קבלה והשתלמות עצמית.
מרכז הכובד התרבותי היה באמנות, בטקסיות, במשמעת ובתפיסת הטבע כחלק מהשלמות האנושית.
הסמוראים עצמם, עם כל האלימות שבהם, חיו לפי בושידו — קוד מוסרי שמדגיש נאמנות, שליטה עצמית, כבוד ומוות בכבוד.
זוהי יפן של הארה פנימית, של משמעת מוסרית עמוקה ושל יחס פיוטי לחיים ולמוות.
---
2. יפן המודרנית – טראומה של פיגור והפיכה מיליטריסטית
במאה ה־19, אחרי מאות שנים של הסתגרות, יפן נאלצה “להיפתח למערב” (תקופת מייג'י, 1868).
ההכרה בכך שהיא “נחותה טכנולוגית” מול המערב יצרה טראומה לאומית — וממנה נולדה אידיאולוגיה חדשה:
ציטוט > “נוכיח שאנחנו שווים, או טובים מהם, בכוח.”
תוך דור אחד, יפן הפכה מממלכה פיאודלית למסורתית למעצמה מודרנית מיליטריסטית, ששילבה בין המשמעת הרוחנית העתיקה ובין טכנולוגיה ויעילות מערבית.
ההיבט הרוחני (הקרבה, נאמנות, שליטה עצמית) הוסט לכיוון לאומני – במקום הארה פנימית, נוצרה הקרבה טוטאלית לקיסר.
במילים אחרות – אותם עקרונות של משמעת, היררכיה ונאמנות, שביום רגיל ייצרו אמנות וזן, הופנו בזמן המלחמה למכונת הרג.
---
3. מלחמת העולם השנייה – לא “טירוף זר”, אלא עיוות פנימי של אותה תרבות
הזוועות שביצעה יפן (מנצ’וריה, ננקינג, מחלקה 731, קמיקזים) לא נבעו מהתפרצות פתאומית של טירוף, אלא מעיוות של יסודות יפניים קיימים:
ההערצה לקיסר הפכה לדת טוטליטרית.
משמעת והקרבה הפכו לצייתנות עיוורת.
תחושת עליונות תרבותית הפכה לגזענות ולבוז כלפי סינים וקוריאנים.
כלומר, מלחמת העולם השנייה היא לא “תאונה היסטורית”, אלא היפוך של אותה רוח יפנית – כשהאיזון, ההרמוניה והעידון הרוחני הומרו באובססיה לשלמות, טוהר ונאמנות מוחלטת.
---
4. אחרי המלחמה – שיבה לחיפוש הפנימי
לאחר ההרס, הכיבוש האמריקאי והבושה הלאומית, יפן עברה תהליך עמוק של חזרה לרוח האזרחית והאסתטית.
הבודהיזם והזן שבו להיות גורם תרבותי, לא פוליטי.
יפן הפכה למדינה שוחרת שלום, בעלת זהות של עבודה, סדר, יופי ומוסר עבודה גבוה — אך לא שוב לאומנית.
---
⚖️ סיכום
הזן והאסתטיקה הם אכן הלב ההיסטורי של התרבות היפנית.
המלחמה והזוועות היו פרק חריג, אבל לא מנותק — הן תוצר של אותה אנרגיה תרבותית כשהיא מתועלת בכיוון הרסני.
אפשר לומר שיפן היא דוגמה מובהקת לכך שתרבות של שלמות עצמית יכולה להפוך בקלות לתרבות של שלמות טוטליטרית, אם מאבדים את הממד המוסרי והאנושי.
הוא הסיבה שהם אימצו דת כמו הבודהיזם. להכנס לקודש בלי נקיפות מצפון אך להמשיך להלחם, כמו כל דתות המופשטות של אומות העולם , במיוחד הנצרות, שכולאות את הקודש בכנסיה או במנזר וממשיכות להמשיך טת חיי החול בטומאתם וכל אפשר לרקוד על 2 החתונות על החול והקודש. האסלאם הוא הכי פחות בעייתי בתחום זה מבין שאר הדתות המופשטות.
הרב קוק מדבר על זה הרבה, במיוחד באורות ישראל ותחייתו, ובמיוחד על המינות הנצרות.
הדוגמא הכי קרובה של זה בעם ישראל זה ההשפיה הנוצרית של "היה יהודי בהיתך ואדם בצאתך" או בלשון העכשווית "צריך להפריד דת ממדינה"
מכיר את הפרשנות ומסכים יחסית על הדמיון בין נצרות ובודהיזם.
חולק, מכיוון שבודהיזם עדיפה עשרות מונים על הנצרות, שכן בבודהיזם **באמת** יש הארה ועומק, והנצרות שטחית ומתה (ומסכים ומודה מראש, שתיהן דתות פסימיות ואנטי-ארציות).
ספציפית ביפן הבודהיזם ההודי עבר טרנספורמציה והפך לzen היפני, הילד של הבודהיזם והטאואיזם (אנחנו היהודים אוהבים את הטאואיזם).
לדעתי היסטורית הפרשנות שלך לא נכונה, והחריג הוא הוריאציה שהופיעה במלחה"ע ה2.
הרב קוק נראה שהנצרות עדיפה על הבודהיזם, כי הוא כותב שבעוד,שהנצרות מתייאשת מלתקן את החול אך וטענת שניתן להציל את הנשמה, הבודאיות מיואשת מלתקן שום דבר, ותקוותה הוא בכליון מוחלט של העולם והשאבות אל האין הנירווני.
מצד שני נראה שהרב קוק טוען שהנצרות מסוכנת יותר.
עוד עדיפות שנראה שיש לנצרות, שנובעת מעצם היותה תלמידה של עם ישראל בניגוד לבודהיזם, שהנצרות רואה בראש ובראשונה את תקוות האדם בגאולה מהחטא, כלומר עניין מוסרי. בעטד שהבוזהיזם מטרתו הוא האושר, שאם כל הכבוד לו זו לא שאיםה מוסרית-אידאליסטית אלא אגואיזם קולקטיבי שכל בני האדם יהיו מאושרים ותו לא.
תבדוק כמה מלחמות היו אצל עמי הבודהיזם בהיסטוריה כשהבודהיזם היה, כולל יפן.
זה בעיה של כל הדתות דל אומןת העולם, גם ההינדואיזם יוצר פיצול שחלקו הדתי מופשט מנותק מהעולם הזה בצורה נזירית, ובכל מפקיר את חיי החול לטומאה ורשע כמו הנצרות. וחלקו הפגאני-יצרי מלא בתועבות חומריות לא שונה הרבה מהמיתולוגיות הקדומות.
כנ"ל הדתות הסיניות מתנתרות מהעולם הזה ומםקירות אותו כמו הנצרות, כנ"ל זרתוסטרא. גם האסחאם בעייתי בזה אבל יחסית בעניין הזה הוא הכי פחות. רק באסלאם הונהגה מחמת הדת גביית צדקה על ידי הפוליטקאים כמו ביהדות, במטרה לעשות צדק ומשפט בארץ ולא רק חסד נוצרי מדומה שלא מועיל בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה" אבל גם באסחאח זה היה חלקי מאוד דלא לדבר על שאר בעיותיהם
ואני מתעקש שאנשים מערביים (אנחנו) שדנים בדתות המזרח עושים פשע אנתרופולוגי, כי אנחנו מתרגמים את ההארה הגדולה של הנירוונה לכיף בלי סבל. כל דתות המזרח מלאות בהארה.
אתה יודע שנזירי זן שהיו הולכים בדרכים לא היו ניזוקים משודדים? אף אחד לא היה מספיק גס בשביל לפספס את האיכות הרוחנית שזהרה מהם.
זה מאוד מאוד משמעותי...
אנחנו חולקים על הבודהיזם בגלל היאוש שלו מהעולמיות, אבל צמאים להארה שהם השיגו (ויודעים שהמגמה שלנו להתחבר לקודש שבחול יותר קשה ודורשת מגמה היסטוריץ בת אלפי שנים לחשוף את זה).
כל דתות המזרח מתעסרות בעיקר באושר האדם, ולא בשאיפה להיות צדיק בעיני האלוה ולעשות מעשה איסאליסטי. לשאוף לאושר זה מצוין אבל לא מספיק. הבעיה דל המזרח שהוא לא הושפע מישראל באופן ישיר.
ההארה שהבודהיסטים השיגו דומה להארה של בלעם. בסוף הם המיתו את כוחות הנפש שלהם, ולמוות הם קראו בשם שלווה.
היא היא שאיפה אידיאלית
ומטבע הדברים, בשביל שהאנושות כולה תהיה מאושרת אתה צריך להביא תוכן שייתן קשר לכל כוחות החיים כדי שלא יהיו ניגודים
כלומר להתענג על ה'. זה מצוין.
אבל:
זהו? זה מטרת העולם?
לא נשמע לך אגאיסטי קצת שכל מטרת העולם זה אושר ולא עניין אידטליסטי מוחלט כמו כבוד ה'?
אגב גם אני מזדהה יותר עם השלימות כפן סובייקטיבי כאושר, כמו הרמחל והחסידות.
אבל הרמבם והמהרל מדגישים את השלימות בפן האובייקטיבי שלה של האמת לשם האמת, של לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס
מה שמצטייר ברגש שלי או אפילו בשכל כשלימות.
כבוד ה' זה שלימות אוביירטיבית,השלימות כשלעצמה ולא מצד המקבל.
אברהם בעקידת יצחק נתבע להקריב את אושרו הסוביקטיבי הן הרגשי והן השכלי (שהרי זה נראה כמעשה לא מוסרי , שגם ישמיד את התכנית לתקן את העולם) לטובת ציווי ה' האובייקטיבי. כמובן בסוף הוא חא הצטווה לעשות זאת והתברר שהאושר והאמת חד הם, אבל בניסוי הוברר שבעימות האושר מול האידאל, עבד ה' יבחר באידאל. כמובן שלעתיד לבוא הם ייתאחדו.
אני לא טוען שהאושר לא אידאלי, אבל רק האושר לבד לא מספיק אידאלי. נראה שאתה מזדהה עם הרמחל והחסידות לעומת הרמבם והמהרל וזה בסדר
אורות הקודש ג' קסז' – כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האגואיסמוס, ואהבת התענוג, שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובת הנאה. אמנם זהו גורל העולם והאדם, שירד כבר בראשית יצירתו מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות העליונה, והושבתה אצלו הטהרה האצילית, ומלמטה הוא צריך לטפס למעלה למעלה. יתברר לו אמנם אחר כך שמושג תענוג זה של התענגות על ד', הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים אותו, וזהו רק צל של צל צללה של השאיפה העליונה, הנקיה מכל עירוב גס.
בשורש, השאיפה לעונג והעבודה "לשמה" מתאחדות
כמו פצוע שקיבל מורפיום וכעת הוא מטושטש. הוא יכול לקרוא לזה שיא העונג אבל זה דטויות. הוא פשוט נמלט מהסבל במחיר כבד מאוד.
אגב גם לבודהיזם יש שאיפה להפיץ את הבודהיזם בכל העןלם ולגאול את כח הנשמות לנירוונה. כמובן אתה צודק שזה חא מתקן את חיי החול, כבל זה החסרון המשותף לכל דתות האומות. אני דיברתי על החסרון הצספציםי של הבודהיזם
כיבו את הרגשות השליליים שבהם, ואת התאוות המפריעות. יש הרבה תופעות לוואי צדדיות טובות שיצאו מהבודהיזם ואין סםק שהוא עידן מוסרית את התרבות האלילית שהיתה לפניו.
אבל שלא יעבדו עליך - הרוגע שהם משרים הוא רוגע שאדם מורדם ומונשם משרה. אדם שחי כל חייו ללא אשה וילדים לא באמת זוכה להארה, הכל בדמיונות. מאחורי החזות השלווה, מסתתר מוות שחור דומם וקר
אי אפשר לדעת. אבל אל תנסה.מי שכל חייו לא מתחתן וללא ילדים מבחירה, הוא אדם אומלל.
כמובן לא טענתי שהם צבןעים ועובדים עלינו. הם כנים לגמרי, הם פשוט מדחיקים ועובדים על עצמם ומכנים את המוות בשם אושר. כי המוות לפחות לא סובל
מי שהולך לפי דברי חובת הלבבות שעובד ה' אמיתי לא מחפש רגע אחר להיות בו מאשר הרגע הנוכחי של הכאן ועכשיו, והולך לפי איזהו עשיר השמח בחלקו,לא צריך את המזרח.
אגב בהודו זה הינדואיזם לא בודהיזם, ועש ביניהם מחלורות תיאולוגיות עמוקות. ההינגואיסטים שואפים לדבקות באלוהות כלשהי שמופיעה כ"יש" הרבה יותר דומה לבני המערב,בעוד שהבודהיזם שואף לברוח מהעולם אל האין.
העובדה שחובות הלבבות אומר את זה מהליטה את הדמיון בין התדרחם, ןאת ההתאמה של ישראל לשניהם (וכמובן שיותר לתורה מאשר לתורות המזרח).
מסויימת שהם לא חוו כחילונים, או שחווה בהארה משהו ללא צד בעייתי שהם חשבו שיש בתורה גם כדתיים.
בסוף החוויות של הודו הם אור וחושך מעורבבות. כמו אדם דכאוני שייקח סמים ואז זה יעורר אצלו רצון ללמוד תורה כדי לחוות את העונג הזה מהתורה.
עם ישראל הוא לא מערבי ולא מזרחי, אבל המערב הושפע ישירות מעם ישראל. הרב שרקי ממשיל את המזרח ל3 ימי הבריאה הראשונים שבהם נבראו דברים סטטים , ואת המערב ל3 ימים האחרונים שאז,נבראו דברים דינמיים. עם ישראל הוא השבת. היא בחצי השני של השבוע, כלומר המערב, אבל היא יום מנוחה פסיבי כמו המזרח. כי עם ישראל הוא המנוחה שבתוך הדימניות המערבית.
מעניין שלקחנו את המשפט הפסימיסטי-בודהיסטי של איוב "ושם ינוחו יגיעי כוח" וגיירנו אותו למנוחת עונג על ה' בשבת. שהיא ההפך מהאיון הבודהיסטי, אלא חווית נגיעה בשלימות האלוקית .
בסוף מדיטציה היא כמו מורפיום לאדם כואב, אבל מורפיום מטשטש וממית.
אצלינו אין מדיציה, אלא תפילה. תפילה היא פעולה אקטיבית של העלת הרצון שלנו להרמוניה עם רצון ה', בניגטד לכיבוי הרצון הםסיבי במדיציה
אני עדיין חושב שמתוך פוזיציה אתה שופט יותר מדי לחומרה את האור שבבודהיזם.
גם אני מודה ומסכים שבודהיזם זה רע בתמונה הכוללת, אבל יש בזה הארה אמיתית ואיכות יקרה...
אחד הסימנים לכך זה שהבודהיסטים, עם כל הייאוש שלהם מהעולמיות, רואים בהתאבדות חטא.
אבל כששפונהאואר ייבא מהמזרח את הרעיונות הבודהיסטיים בלי ההארה האותנטית שבבודהיזם, הוא הביא רק פסימיזם וייאוש, וגם הכשר להתאבדות. זה היה ייבוא גס ולא אותנטי של תורה עם אור. במערב הם לא הבינו את התדר
יש רצף פסקאות ארוך באורות התחיה שמדבר על הנושאים האלה בדיוק.
מסכים ולא רואה בכך סתירה
ההתאבדות זה חטא בבודהיזם כי תחזור בגלגול הבא בדיוק במצב שהיית בו כשהתאבדת. ואילו אם תחיה אז צוכל להמשיך להצקדם לנרוונה. אבל בסוך השאיםה היא כיליון מוחלט והתאיינות מהעולם.
הרב קוק מתייחס לשופנאוור בנפרד ולבודאיות בנפרד, אני מעריך שהוא נחשף לרעיונות לא רק דרל שופנאוור. בסוף אובייקטיבית בלתי אפשרי לכבות את הרצון. מי שאמר שהצליח בזה עובד על עצמו ומה שקרה זה שהוא אלחש את הנפש שלו למוות
מז"א "איזו הארה יש לו"? העובדה היא שיש לו...
אמרתי כבר מקודם שאצלו זו קדושה שלא מופיעה בתוך היומיום, שלא כמו אצלנו ש"קדושים *בכל יום* יהללוך".
אני מסכים שהאור שלהם חסר וששלנו עדיף, אבל יש שם אור גדול... הוא פשוט דורש היפרדות מהנורמליות והטבעיות וזה החטא שעליו הנזיר מביא חטאת.
לגבי מה שאמרת שהחטא הוא רק כי זה ידפוק אותך בגלגול הבא, לא הכרתי ולא מסתדר לי. אבדוק.
אני מכיר שתאולוגית יש להם תפיסה פנאנאתאיסטית (אני יודע שהם "אתאיסטיים" ולא מאמינים באל מונותאיסטי)
לגבי מה שאמרת בסוף - מי שהקדיש את כל ימיו להארה זכה. ואני מסכים שזה אסון לזהות את הרצון כדבר רע, אבל מי שעושה מדיטצייה ימים רבים מצליח, ובוא חווה דברים שאנחנו לא.
לא אמרתי כלום על החשיפה של הרב לשופנהאואר ולבודהיזם אלא לחוסר היכולת לייבא את הרעיונות הבודהיסטיים באותנטיות לתוך המערב הגס והשכלי.
מלאה בחושך ועצבות מעורבבת בקדושה, ולכן היא מסוכנת יותר ומושכת מפני המוסר והקדושה המעורבבים בה, למרות החזות השלווה. הוא פשוט שכח מה זה להיות שמח וחי והוא מכנה שלוות מוות ודממה בשם אושר.
הנזיר בודד, מעולם לא ידע מה זה נישואים ומשפחה. הליכת שולל אחרי ההארה שלו (שהוא לא אשם בה) היא דמיונות שווא. גם עם ישראל הלך שבי אחרי העבודה זרה ומכשפיהם שהיתה להם הארה אמיתית אבל מעורבבת בטומאה.
זה לא רק שזה לא ביום יום, גם את הנפש של עצמם הנזירים הרגו.
הנזיר מביא חטאת על אי שתיית יין. אבל מי שלא עוסק בפריה ורביה כאילו דופך דמים וממעט את הצלם. אין כאן חיים אלא מוות.
תיאולוגית הם לא פאנתאיסטים ולא פאנאנאנתאיסטים ולא תאיסטים ולא אתאיסטים ולא מונתאיסטים. כל התפיסות האלו מניחות שאלוקים הוא "יש" או מתגלה בתור יש, ואילו הבודהיסטים תופסים את אלוקים בתור אין, כלומר חא לדבוק בו אלא לברוח מהעולם ולהגיע לשלימות ונרוונה באין. תפיסה שיש בה ניצוץ אמת רק אחרי שתזכך מסיגיה בידי המלך המשיח. וגם אז פחות מתאימה לעם ישראל.
גם בלעם חווה דברים שאנו לא, וידע דעת עליון, ודווקא בגלל זה אין לו חלק לעולם הבא, בעוד שלהמן הרשע יש. ככל שהעצמה הרוחנית גדולה יוצר, הטומאה שמתלווה אליה כשאין זיכוך גדולה יותר. מכיר את משל הסכל והתרופות בכוזרי?
רק לא מסכים לגבי הטענה שאין שם אור. פשוט ע"י עזחבת העולם. כשאתה שופט אותו כל כך לדעתי אתה מפספס את עומק החידוש הבלתי מובן של הארת התורה בעולם, שזה חידוש שיש קדושה בטבע ובנורמליות.
בדקתי בgpt. ברור שיש הבדל מובהק, שמתבטא בכך שהבודהיזם לא מאמין באל קיים או רוצה (הדגשתי את זה בעצמי) ויחד עם זאת יש בו תפיסות שמתכתבות עם פנאנאתאיזם.
אני שוב אומר שעם ישראל צמא לאור וכרגע זה התדר שהוא הכי מחבב. אא"כ אתה מתעלם מהנהירה להודו או מבטל את המשמעותיות שלה.
מה הקשר למשל הסכל באוצר התרופות? (שאגב, לאחר כמה פעמים שלמדתי אותו + למידה בפירוש של הרב אלי ב"שערי אמונה" שזה הפירוש הכי טוב בפער רב שמצאתי לספר הכוזרי - בקושי הבנתי את המשל.
זה לא תיקון הנפש במחיר עזיבת העולם. זה הרס הנפש והמתתה במסווה של שלווה.
יש נקודות אמת בבודהיזם, אבל הוא צריך זיכוך מהותי לפני שיוכל לבוא בקהל.
הבודהיזם כהצהרה לא מאמין באל קיים. בפועל הוא מאמין באל, אלא מכנה אותו נירוונה. מצב שלימות מוחלטת החיצונית לעולם ששואפים לדבוק בה. זה מילה נרדפת לאלוקים. רק שהם תופסים אותו בתור אין ולא יש.
הנהירה חהודו זה רק בדור האחרון וכל הצערב כולל ארהב נוהרים לתורות המזרח זה לא מיוחד בעם ישראל. לא מצינו בהיסטוריה שעם ישראל נהר. טולי עכשיו אנחנו צריכים לתקן גם את המזרח ולא רק את נמערב.
משל הסכל הוא אדם שמשתמש בקדושה אדירה אבל לא במינון הנכון ובמידות הנכונות ובאופן הנכון וכמו רוקח תרוםה לא במידותיה שיוצר רעל, כך בדתות האומות ככל שיש יוצר קגושה יש גם יוצר טומאה. בלעם יודע דעת עליון איבד את העולם הבא שלו דווקא בגלל גדולתו, המן לא
..
האם אתה לא שואל את עצמך:
כל עוד הם ממשיכים לשאוף, להתפתח ולגדול
מה רע בזה? מה אתה מגדיר אגואיזם?
עניין לעשות את האמת לשם האמת, בנוסף לשאיפה לאושר. אחרת אנו מצמצמים את השלימות רק לצד הסובייקטיבי המצוצמם, ומגבילים את אינסופיותה.
אציג את זה מזווית אחרת -
נגיד כולם מחר מאושרים בשיא האושר. האם לא תראה ערך עצמי הלעשות טוב לזולת,בלי קשר לתוצאה שתגרום לו אושר? האם כשכולם יהיו מאושרים בשיא האושר, לא יהיה ערך עצמי בלעשות טוב לזולת? בלי קשר להשתלמות וההצקדמות האינסופית (נגיד שכולם מתקדמים בצורה אינסופית ללא עזרה מהזולת)
זו תפיסה דתית.
אני חושב שהשאיפה לאושר היא אחת השאיפות הכי נשגבות, ואם היתה עוד אומה שזה החלום שלה הייתי עורק אליה, אבל מי כעמך ישראל שאלו הם חלומותיו.
לדעתי "האושר הסובייקטיבי המצומצם" זו סיסמה שמקדמת ערך רע. אני ואתה יצורים סובייקטיביים. אנחנו שמחים ומאושרים כשאנחנו מקיימים את חובתנו בעולם. כשבני האדם מאושרים זו עדות שהם חיים נכון.
סבל וייסורים הם דברים נוראיים. אנחנו רוצים גילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה שלום ורעות. כל אלו דברים יקרים שהלוואי והעולם יזכה להם.
אם התכוונת לציור כזה שבו נכין תרופת פלא קלה להכנה וזולה שהופכת את כולם למאושרים מיידית הייתי רואה בזה ניוול, כי הפאר של האדם שהאושר מגיע לו מהצדדים הגבוהים שבו, האהבה וההרמוניה עם הטבע.
אבל אני חושב שהשאיפה לאושר היא מפוארת ואידיאלית
-
לגבי הסיפא -
אני לא רואה בכך חילוק. תחשוב על כל קהילה שמחה בעולם. תמיד יהיה שם עשיית טוב וערבות הדדית. אתה מצייר ציור תאורטי בשביל לעודד מגמה דתית של עשיית הערך המוחלט והרצון האובייקטיבי. אני לא מבין למה
ישראל שואפים הן להטיב לכל הברואים, והן לעשות למען כבוד ה'.
סבל זה דבר נוראי,אבל באופן *זמני* כשהברירה תהיה סבל מול עשיית רצון ה, כבניו ןתלמידיו של אברהם נבחר בעשיית רצון ה.
האם תהיה שמח בזה שגרמת לו אושר כי עצם ההטבה לאותו אדם היא דבר בעל ערך עצמי , הנובע מאהבתך אותו?
יש מקרים מאוד מאוד חריגים שבהם אתה סובל כשאתה עושה טוב.
אתה בטח מכיר את העין אי"ה על גדול המלווה מהצדקה וגדול הנוטל בכיס מהם. אסור לצייר הפרדה בין הטוב האידיאלי לבין הנועם.
קונקרטית לגבי הדוגמה שלך - אם יש אדם שזו עיקר החוויה שלו בעשיית טוב אני אשלח אותו מהר לפסיכולוג, כי הוא לא אוהב את עצמו.
כשאני עושה טוב זה תמיד מאהבה ושותפות. מי שעושה טוב וסובל הוא דתי...
נכון שגם פה אנו נדרשים לחוות כמה שיותר איחוד אידאל ואושר.
מעולם לא התכוונתי לקדש את הסבל כשלעצמו. או לטעוןשאנו לא שואפים לאושר כאידאל.
2. עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה - אצל אברהם מעולם לא היתה חוויה של הפרדה בין רצון ה' לבין הטוב. כל הסיפור של אברהם עד העקידה מבטא את האינטואיציה הבהירה שלו לגבי טוב ורע. אברהם מעצמו חיפש את אלוהים, שתי כליותיו לימדו אותו את כל ההלכות, עד הלכות עירוב תבשילין, מעצמו היה אב המון גויים ותיקן את כולם וחיבר אותם לאל עולם. אבל מעולם הוא לא חווה את הרצון האלוהי כנפרד מהטוב איתו הוא מזדהה. עקידת יצחק היא לא מעשה טוב, ואילולי עצר ה' את אברהם מלשחוט את יצחק זה היה סיפור נוראי וטראגי מאין כמוהו. אבל כשאברהם הלך שלושת ימים בשקט ובסבלנות בלי ליסוג אחור ובלי שכנוע חיצוני של תופים ואש (כנעשה בטקסי המולך) הוא הלך והתחבר למופע החדש הזה של רצון אלוקי הגבוה מהאינטואיציה שלו לגבי טוב ורע.
הערך שנחשף בעקידה זה היראה, החוויה שיש יותר ממה שאני מבין, שאפשר לגדול עד אינסוף, שהטוב האלוקי גדול בהרבה מההזדהות האינטואיטיבית הראשונית שלי (עיין מה שכתבתי למעלה - כל עוד ימשיכו לשאוף ולהתפתח).
בתורת הרב קוק. להרחבה עיין בספר "חסד ומשפט אשירה" .
כמובן שגם עניין האושר מופיע אצל הרב קוק.
נראה זרמים מסויימים אצל תלמידי הרב קוק לקחו את ההתמקדות בעונג, והאחרים את ההתמקדות בעעבודת ה' לשמה. כמובן זה כם מופיע במהרל ובנפש החיים וברמבם.
או שפשוט לא הבנת אותי טוב.
ואגב , עיין בפיוט עוקד הנעקד : שיחו לאימי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה. אנה אמצה לה מנחם אנה. עין במר בוכה ולב שמח
לא מסכימים לגבי עבודת ה' לשמה מהי
לגבי הפיוט - מה הוכחת משם? העקידה היא מעשה נורא ומאוד לא מוסרי, אסור להרוג את הבן שלך אף פעם.
ולגבי השורה האחרונה, "עין במר בוכה ולב שמח" זו חוויה יהודית מאוד מוכרת. חצי מאורות התשובה עומד במתח הזה
לכן הדגשתי *תיאורטית*.
העקידה היה ניסוי תיאורטי להראות שרצון ה' *תיאורטית* גובר על כל דבר, הן על האושר והן על המוסר והן על השכל.
האינסופיות המוחלטת של העצמות האלוקית גוברת על כל דבר נברא.
מפני שהוא עומד בסתירה הכי גבוהה לאברהמיות.
אילו הניסיון היה מגיע מוקדם יותר אברהם היה מסרב, וטוב שכך, כי הוא אדם טוב ולהרוג את בנך זה תמיד רע.
לקירקגור סיפור העקדה הוא היומיום כאדם מאמין. אצלנו זה סיפור קיצוני, שלא היה ולא יהיה שוב כדוגמתו.
ליצחקיות זה מאוד מסתדר, ולכן יצחק מתואר במדרשים בעיקר דרך הפריזמה של היותו עקוד. החוויה של ההיעקדות זה שהציורים שלי קטנים יותר ממה שאני מכיר בפועל, ושקל לי ללכת אל תוך הערפל מבלי להבין או לאחוז במה בדיוק יקרה שם.
אנחנו לא מסכימים לגבי מהו רצון ה'. אתה מצייר את רצון ה' בתור רצון שלו ולא שלי, אני מצייר אותו בתור מגמה ושאיפה אצילית יותר מהציורים שלי. התפיסה שלך מובילה לכניעה והתבטלות, התפיסה שלי מובילה להיפתחות לגודל חדש ממה שתפסתי.
תזכור שאברהם היה יכול להחליט שלא לעשות את זה. הוא עשה את זה לא ץמבחירה, לא כי האינסופיות כפפה אותו.
האברהמיות ונותן מקום ליצחקיות.
אברהם הופך רק מאוהב ה' לירא ה'.
וודאי שאברהם לא היה מסרב חלילה לרצון ה',מקסימום מתווכח, אבל אם הויכוח לא היה מועיל היה מקיים אותו. אבל מוקדם יותר ה' לא היה מצווה אותו.
זה סיפור קיצוני אבל יש נוהגים לומר את העקידה על יום. נכון, אנחנו לא הולכים עם מאכלת על הצוואר בניגוד לצלב הנוצרי, והעקידה היא לא העיקר, אבל היא יסוד מאוד ישוב.
בסוף ציירת את ה' כאינסוף כמותי, נראה שחא הבנת נכון את הוד הקרח הנורא. בסוף מאחורי ההשתלמות האינסופית מסתתרת העצמות של ה'. היא אינסוף איכותי שלעולם לא נוכל לחוות מצדינו כנבראים, ודווקא ההבנה הזאת (השוללת פאנתאיזם) יוצרת מעין זוגיות של בורא-נברא, שללא היא לא תהיה זוגיות ואינטרקציה.
התפיסה שלי לא מביאה לכניעה, אלא לעונג הכי גדול שיש. כי בסוף מי שאני דבק בו הוא אינסוף ברצינות, ולא רק על דרך ההשאלה
נראה לי שהרב קלנר שם דגש על עשיית רצון ה' כעבודה לשמה, לעומת הדבקות לשם עונג שגם היא חשובה אבל פחות מודגשת.
אבל ייתכן שאתה מכנה הזדהות עם האידאל האלוקי בשם "עונג" ואז אנחנו לא חולקים.
את העניין של הזוגיות והמפגש בין הבורא לנברא לקחתי מהרב שרקי (שנראה לי אמר שהוא טיפונת חולק קצת על חלקים מסויימים בהדגשות מעיין-פאנתאיסטיות דקדושא כמו "אמונה זה חיים" של הרב צוקרמן, ואולי הרב קלנר סובר כמו הרב צוקרמן). אבל לזכרוני האמירה שמאחורי האידאלחם האינסופיים יש את עצמות ה' אליה אנו שואפים (שלעולם לא נגיע אליה אלא אנו מתענגים על האידאלים הנובעים ממנה), ולא שואפים לאידאלים אלא לעצמות, לזכרוני הרב קלנר אומר. והרב קוק אומר בנםורש
אתאיסטים לעיתים יטענו שהם עושים את המוסר (או את האידאל לשם האידאל) לשם המוסר ולא לשם האושר של בני האדם.
בשורש אתה נבראת מאותו רצון. אז עשיית רצון שלא שלך פותחת אותך לאינסוף שמעל העולם. אפילו ניתן לתאר זאת בבין אדם לחבירו - עשיית רצון הזולת פותחת את האדם מהכלא ה"אני" שלו לעבר הזולת. בסוף בשורש רצוני ורצון הזולת ורצון ה' חד הם וכך יהיה לעתיד לבוא. בנתיים בעולם הזה זה לא תמיד כך. אבל אדם כן מלא בהרמוניה עם עשיית רצון ה' או עשיית טוב לאהוביו, גם אם זה סותר את רצונו. כי האהבה גוברת על הרצון לשמחה.
פעם שאלתי רב איך מגיעים לשמחה מפני עשיית רצון ה'. הוא שאל אותי "אתה נשוי?" אז עניתי שלא. אז הוא אמר - תחשוב על השמחה בלעשות טוב למישהו אהוב מהמשפחה שלך גם אם זה סותר את רצונך האישי. ומשם תקח לעבודת ה'.
אז בקיצור המתכון לזה הוא: אהבה
אני לא טוען שאין מקום גם לעונג הסובייקטיבי, אבל ללא העונג של השמיה עם עצם עשיית רצון ה' אז השלימות חסרה את הפן אובייקטיבי-זכרי שלה, ונשארת רק בפן הסובייקטיבי-נקבי. חצי זוג.
דתי = חובה חיצונית
עבודה מאהבה = הזדהות עם תוכן המעשה שבשמו אני פועל. כשאני עושה מאהבה לא קשה לי כי זה *שלי*
אהבה היא עצם הרגשת הקשר המהותי למישהו חיצוני לי, הזולת זה לא אני. וגם אם איש ואשה זה חצי של אותה נשמה, בסוף אחרי הנסירה כדי שתהיה זוגיות פנים אל פנים הם שני אנשים שונים.
העונג נובע מהאהבה, אבל הוא לא עצמותה
למה אתה מתכוון הזדהות? הזדהות אינטלקטןאלית?
אבל אם אדם למד להתפלל, מבין מה המשמעות במילה "ברוך", "אתה", ה', מי הם שלושת האבות ומה הקשר האמיתי והחי שלו אליהם, ואיך שיום בלי תפילה בכוונה זה יום חלול, ואם אדם יודע מהי גבורה, מה משמעות המשפט "אתה גיבור לעולם אדני", מהי ברכת מחייה מתים בשבילו - זו ברכה קריטית שנותנת המון כוח למי שמכוון בה *בפועל*. וכן הלאה על זה הדרך על כל חלקי התפילה...
שעוזר להבין את ההבדלה מרצון חיצוני. טכנית, מכיוון שבתפילה אני דבק באלוהים - אז לא יכול להיות שאוכל להתפלל אם אין אלוהים.
אבל זה עוזר להבין את שלילת הרצון החיצוני. אני מתפלל רק כי זה נותן לי דבקות, מרומם את המבט שלי, מחבר אותי לאידיאלים הגדולים של עם ישראל ולמעשה הופך אותי ליהודי. אילו התפילה היתה *שלו* ולא שלי, הייתי או מדתל"ש או עושה הצדקה דתית לעשות דברים שאין לי בהם הזדהות.
בפרקים על הגזירה.
הגזירה היא רק במצוות לא מובנות, וגם שם המהר"ל מדגיש שזה מצד שהן מביאות דבקות
אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל - שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה - מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו - הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב (ר' דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלהינו לעשות החקים האלה לטוב לנו", אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך. רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו. ומה שאמר (מכות כג ב) 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם [תורה ומצות] וכו, פירושו כי בשביל שיש להם הרבה גזירות, בשביל כך יש הרבה זכות. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות. שאמרו במקומות הרבה 'מצות התורה לאו ליהנות נתנו', אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו (ר"ה כח א) המודר הנאה מן השופר, מותר לתקוע בו. והמודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו (שם). והמודר הנאה מן המעין, טובל בו טבילת מצוה (שם). וכהנה רבות בגמרא. והטעם בכולם, מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות, רק לעול על האדם. ואל תאמר כי פירוש 'לאו ליהנות' בעולם הזה, רק לטוב לנו לעולם הבא. דאם היה תחלת נתינת המצוה לישראל להטיב להם בעולם הבא, אם כן מצות ליהנות נתנו. ואם הדבר הוא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל (דברים כב, ו) שתחלת המצוה היא לטוב לנו, אם כן לא היה הדין הזה כך - שיהיה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והוא היה מודר הנאה ממנו. אבל בודאי המצוה עלינו כמלך הגוזר על עמו, וכמו שבארנו, ולכך אמר שמותר בכל אלה.
ואם נכספה נפשך לומר כי מצות השם יתברך עלינו לטוב לנו כל הימים, כפשט הכתוב (ר' דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלהינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". נוכל לומר כך, אבל באופן הזה שיהיה דבר זה גם כן בגזירה, ולא כמו מי שרוצה להטיב לאחד, ואם אינו רוצה לקבל הגזירה אז המקבל יכול להפטר, על דרך (יומא סט ב) 'כלום נתת לנו רק לקבל שכר, לא איהו בעינא, ולא שכרו בעינא'. שדבר זה אינו, רק שהטוב ההוא בעצמו גזירה על ישראל. ויהיה פירוש "ויצונו ה' אלהינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו וגו'", כי השם יתברך גזר עלינו המצות, מפני שגזר עלינו הטוב. ומכל מקום כיון שהטוב הזה הוא גזירה בעל כרחו של אדם, יאמר בזה 'מצות לאו ליהנות נתנו', כי לא נתנו על דעת המקבל, ובשביל כך המצות הם עול על האדם. ובודאי דעת הרמב"ן ז"ל תבין על ענין זה, כי המצות שלא נתאכזר. המדה הזאת גזר ה' על האדם, וכן שאר המצות, כלם הם לקבוע באדם מדות טובות, והם גזירות על האדם.
*אבל בהמשך*
...ועם כל זה שהמצות הם גזירות על ישראל, הם לטוב לנו. כי לא יבא מאתו יתברך רק הטוב הגמור, כי כל מעשיו הם הטוב הגמור. כי הטוב הזה גזר עלינו, ולא שיש כאן שום צד רחמנות, רק הכל דין. וזה בעצמו תשובת רבי יוחנן בן זכאי לבייתוסים, כדאיתא במנחות פרק רבי ישמעאל (סה א), שהיו בייתוסים אומרים עצרת אחר השבת. נטפל להם רבי יוחנן בן זכאי ואמר להם, שוטים, מנין זה לכם. ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואמר, משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד, הוא ותקנה לאחר שבת, כדי שיתענגו שני ימים. קרא עליו מקרא זה (דברים א, ב) "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר", ואם משה אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה, עד כאן.
וביאור ענין זה, כי הבייתוסי הזה היה סובר כי החגים והמועדים והשבת גם כן כולם לטובת ולעונג ישראל, ואינו גזירת דין. ואמר, כי משה היה אוהב ישראל, ועל ידו נתנה התורה לישראל שיהא לטוב להם, ולפיכך יש להם להתענג ב' ימים. וראה והבן דברי הבייתוסי, שאמר 'משה אוהב ישראל היה', ולא תלה הדבר כי הקדוש ברוך הוא אוהב ישראל, ונתן להם שיתענגו שני ימים. ואין הבייתוסים כופרים בתורה, שלא מצאנו זה, רק שהם כופרים בתורה שבעל פה. אבל גם הבייתוסים היו יודעים כי מדות השם יתברך וגזרתו - דין. רק אמר, בשביל שהתורה נתנה על ידי משה רבינו עליו השלום, ולכך נתנה על ידו כמו שהמקבל מוכן, והוא היה אוהב ישראל, ונתן על ידו שיתענגו ב' ימים.
ועל זה השיב רבי יוחנן "אחד עשר יום מחורב". ורצה בזה כי מעשה משה היה מדתו היושר, והיה אצלו הכל בדין ויושר. ולכך ניתנה תורה של דין על ידו. ואם היה מוכן משה לטובת ישראל, שתנתן תורה על ידו שהיא לטובת המקבל, ולא במדת הדין, למה הוליכן במדבר ארבעים שנה, והוא היה מנהיג שלהם. נמצא שלא היה משה מוכן לענג אותם ולהנאותם, רק משה היה מוכן אל היושר והאמת. וכאשר לא זכו בדין, היה מאחר ומנהיג אותם במדבר ארבעים שנה, כי כל הנהגתו בדין. וכן התורה שנתן השם יתברך על ידי משה, הכל במדת הדין וביושר, לא יאמר בזה שהוא להנאת המקבל. ודבר עמוק מאד השיב רבי יוחנן בן זכאי.
אמנם אין הכונה פה חס ושלום שאין עם דברי התורה הטוב והנועם, כי כל דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז), שזה דבר ברור וכמו שיתבאר. רק הכונה פה כי לא מצד הזה ניתנה תורה להנאתם, רק ניתנה תורה בדין וביושר. ועם זה, הכל לטוב לנו. כי אין ראוי אל אשר הוא הטוב האמתי, שיבוא ממנו רק טוב. ולפיכך התורה היא לטוב לנו, אך הצואה היא גזירה שגזר עליהם המצות. וזה שאמר 'שעושה מדות השם יתברך רחמים, ואינם אלא גזירות'. ועוד יתבאר.
בעולם הזה צריך לעמול בשביל האושר, לא לקבל אותו סתם ככה,
כתוב במקורות שתיאורטית,אם יוצג לצדיקאפשרות לעשות את רצון ה' אבל זה יגרום לו לסבל נצחי. (כמובן שמקרה כזה לא ייתכן). הצדיק ייבחר בלעשות את רצון ה' מאהבת הצדיק את ה'
נסעתי לפה ברכב
קר פה
איפה שיש את האומגה
ישבנו במעין "עין כאלב" נדמה לי, משהו כזה
עין אבו כלאב
An / A Book Club
נסעתי לפה ברכב
חם פה
האינטרנט היה משובש לכמה ימים, ולא יכלתי להיכנס לערוץ.
מה קרה פה בלעדי? משהו חדש? מישהו מת?חתן? (הבנתם?)
במופלא ממך אל תדרוש
אין לב יש ראש
אחת שתיים שלוש
ולפני אחד מה אתה סופר
(חחחח כן. יש כאן משמעות כפולה)
זה מדהים, כי כולם יודעים את כל זה, ועדיין מדהים להבין כל פעם מחדש כמה העולם אוהב לשקר לעצמו
זה הופך להיות קונספירטיבי, אבל אני באמת תוהה של מי האינטרס ולמה זה ככה
אבל בדברים אחרים פתאום יש להם אמונה עיוורת.
אחרי שאמרתי למישהו שאין שום דבר מזיק במונוסדיום גלוטמט, והתגובה שקיבלתי הייתה כאילו זה פשוט חילול הקודש להגיד את זה. למרות שבסוף לא הייתה לו שום סיבה הגיונית למה הוא בטוח שזה רעל, חוץ מזה ש"ככה כולם אומרים מאז ומתמיד".
נראה לכם שמשהו בדורות האחרונים גורם לאנשים יותר להאמין לקונספירציות או שזה היה ככה מאז ותמיד?
לענ"ד - הפוסטמודרניזם פגע באופן מערכתי וגלובלי בתרבות, ופגם בערך האמת. אנשים התרגלו לחיות בדיסוננס קוגנטיבי שמונע מהם לעבור דרך העובדות הברורות והשכל הישר כדי להבין את העולם.
כל הבעיה בקונספירטורים והסיבה שהשיח איתם תמיד כל כך מייגע הוא שאין להם ערך לאמת, והם כמעט אף פעם לא מתיימרים להעמיד נרטיב קוהרנטי ומבוסס. הם משגשגים איפה שיש חצאי אמיתות ובלאגן, ומקבלים תאוצה כל אימת שמתגלה פגם במסקנות המתקדמות של המדע. בקיצור - טפילים.
וע"ע הנאום של ג'ון גאלט בסוף הספר "מרד הנפילים" של איין ראנד, שם שם
אבל מנה חמה עושה לי לא טוב בגוף
מהדברים שאני מרגישה שאכלתי רעל
ושניהם לא בריאים, בסוף זה תלוי בעיקר במינון
וגם בדברים שמסביב (פעילות גופנית, שאר המאכלים, מצב נפשי ועוד)
הסויה שם נורא חזקה, הגיוני שבה יש רעלים. כלומר - אני מזדהה עם תחושת ההרעלה
כי אני לא אוהבת רטבים ועדיין יוצאת עם בחילה
לא יודעת מה שמים שם
ספציפית בהקשר הזה - לא.
מה לעשות
(בהתחשב בזה שהטענה המדעית היא כנראה שאני לא קיימת)
והאמת לא דיברתי על "מדע"
יותר על אנשי מקצוע מסוג מסוים (פחות בפגישות אחד על אחד, יותר בדף שלהם ברשת) עם תשובות מזיקות לא פחות ממה שהם מנסים למנוע
אני מבינה שאנקדוטה היא לא סטטיסטיקה
ושהדברים כנראה נכונים על רוב העולם
הקטע עם מדע הוא שברמת העיקרון - מחקרים מתפרסמים, ואף אחד אחד לא מפריע לך לשחזר אותם בעצמך, ולראות מה קורה.
אבל גם הרבה מחקרים מוטים או בעיתיים מראש
(חצי מהיום קראתי מחקרים, ואז התעצבנתי עליהם מחדש כשהבנתי שהנחת המוצא שלהם לא רלוונטית בשום צורה למה שאני מנסה למצוא)
זה לא בדיוק "בדורות האחרונים"
לפני זה לא ממש היה מדע במובן שאנחנו מכירים היום עם ביקורת עמיתים וידע נגיש ככה שכל אחד יכול לשחזר את הניסוי בעצמו
ואנשים שיוצאים נגד מה שמקובל גם היו כל הזמן, אבל האינטרנט גם מאפשר את זה הרבה יותר, וגם מציף אותם באנשים שמאמינים בדברים דומים, והם מרגישים ש"הרבה" אנשים חושבים ככה
אני חושב שהם מזימה שנועדה להפוך את כולנו לטיפשים יותר
האיכות שמע של הפסנתר שלי מעציבה אותי
כנראה המיקום של הפלאפון
אני לא זוכר את המילים של השיר וזה מורגש
הסיום בבאסים היה אילתור נחמד כי התבלבלתי בנגינה
זה בעצם מוקדש לי☺️
כי אני הכרתי למבולבלת תשיר הזהה
וכרגיל ביצוע מרשים של מאסטרו אהבתי תשינויים ממש
השיר הבא שאלמד יהיה: יומן מסע של אריק ואביב
תשמע את החישגוז:
אתה מוכשר ממש. הביצוע מהמם!
תגיד איזה שירים אתה אוהב, אולי גם אקדיש לך אחד
..
