נתניהו: חמאס יפורק מנשקו ועזה תפורז

האם חמאס באמת פורק מנישקו?

האם שוב נקבל את ההבטחות ולא יהיו להם כיסוי?

לצד השמחה העצומה לקראת שחרור החטופים, הלב שלי כבד מדאגה ליום שאחרי...

אין מחלוקת שרוטמן מדייק באמירתו. מצד שני מצופה ממשפטן מכובד שיגדיר את גבולות הגזרה של בג"ץ באמצעות חקיקה בכנסת שלא תותיר לבג"ץ רשות לחרוג ממנה כהוא זה

​הליגה של הציפיות: מה אומרת לנו האובססיה סביב נתניהו?

​ישנו מושג סוציולוגי מוכר בשם "גזענות של ציפיות נמוכות" – מצב שבו פוטרים אדם מאחריות פשוט כי לא מאמינים שהוא מסוגלים ליותר. זה תופס אותנו בהרבה תחומים בחיים, וזה מרגיז, אבל יש לזה גם צד שני, חושף במיוחד: דרך רף הציפיות, אנחנו יכולים לדעת בדיוק מי נתפס בעיני הציבור כמשכמו ומעלה, ומי נהנה מהנחות סלב.

​הדוגמה המובהקת ביותר לכך התחדדה באירועי ה-7 באוקטובר, והיא מציגה באור אבסורדי במיוחד את הפער ביחס בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שר הביטחון דאז, יואב גלנט.

​בבוקר ההוא, שר הביטחון גלנט – שהגנת המדינה היא משרדו היחיד ואחריותו הישירה – היה ער לחלוטין ועסק ברכיבה על אופניים. באופן מדהים, כמעט אף אחד בשיח הציבורי לא שאל אותו את השאלות המתבקשות: כיצד שר ביטחון שנמצא בעירנות מלאה, לפני שהוא עולה על האופניים, לא מרים טלפון פשוט לחמ"ל כדי לוודא שהגזרות שקטות? התירוץ של רכיבת הבוקר התקבל בשתיקה. הציפיות ממנו, כך נראה, היו נמוכות מלכתחילה.

​

מנגד, ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאותן שעות מוקדמות בכלל ישן. על כתפיו של נתניהו מונחת אחריות על ניהול המדינה כולה, על עשרות משרדיה, ומשרד הביטחון אינו נמצא תחת סמכותו הישירה. למרות זאת, החיצים כולם הופנו וממשיכים להיות מופנים אליו.

​וכאן נחשף האבסורד במלוא עוצומו: הציבור והתקשורת באים בטענות לנתניהו על הזמן שבו הוא ישן, בעוד שהם פוטרים מאחריות את שר הביטחון שהיה ער לחלוטין ורכב על אופניים.

​

הסטנדרט הכפול הזה אולי מתסכל, אך הוא טומן בחובו הודאה מרומזת של המבקרים: כולם מבינים שנתניהו משחק בליגה אחרת. הציפייה מנתניהו בזמן שינה גבוהה יותר מהציפייה מגלנט בזמן עירנות. האובססיה הזו מוכיחה שגם מתנגדיו הגדולים ביותר רואים רק בו את המנהיג הריבוני והאמיתי של המדינה.

נתניהו: בידי איראן כבר היו פצצות אטום. איזנקוט: הוא ממציא מציאות. בנט: זה שקר 

איזה אינטרס יש לו?

המשרד לביטחון לאומי?

הקישור מוביל לאתר הממשלתי הרשמי. לא לאיזה גורם אמצע. אז מה האינטרס אם לא כלכלי?

הגולם שקם על יוצרו: כשהנסיגה הפכה מאמצעי למטרה

​בעבר, מובילי הדרך במחנה השמאל הציגו קו רעיוני ברור: נסיגה טריטוריאלית היא מחיר כואב, אמצעי הכרחי כדי להשיג את המטרה העליונה — שלום וביטחון. אלא שעם השנים חלה התדרדרות תפיסתית עמוקה. האמצעי הפך למטרה בפני עצמה. הנסיגות והכניעות כבר לא נבחנו בכלי של תועלת אסטרטגית או שיפור מצבה של מדינת ישראל; עצם הפינוי והנסיגה הפכו לאידיאולוגיה המקודשת. ממש כמו הגולם שקם על יוצרו.

​

מעת שהנסיגה הפכה למטרה עליונה, כל האמצעים הפכו כשרים, וכל הסתירות הרעיוניות יושרו בדרך:

​1. עם הסכמים או בלעדיהם — העיקר לצאת

* ​שלב א' (אוסלו): כשהיו על הפרק הסכמי אוסלו, הם תמכו בהם בכל כוחם תחת הסיסמה של "שלום תמורת שטחים".

​

* שלב ב' (ההתנתקות): לאחר שההסכמים הללו קרסו אל תוך מציאות מדממת של טרור ומלחמות, התפיסה לא השתנתה — היא פשוט החליפה תירוץ. במקום להבין שהקונספציה נכשלה, הם טענו: "הסכמים לא עובדים כי המחבלים לא מקיימים אותם, לכן נעשה זאת חד-צדדית". ללא היסוס, הם אימצו בכל לבם את ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון.

​

הפרדוקס: בין אם מדובר בהסכם חתום ובין אם בבריחה חד-צדדית, התירוץ תמיד מתגמש כדי לשרת שורה תחתונה אחת: נסיגה.

​2. ימין או שמאל — זהות המבצע אינה משנה

* ​כשהשמאל הוביל את אוסלו, הם דהרו איתו קדימה.

* כשאריאל שרון — מי שנחשב עד אז לאבי אבות ההתיישבות ואיש ימין מובהק — החליט לבצע את ההתנתקות, "העבר הפוליטי" שלו נמחק ברגע. הם הצטרפו אליו בכל הכוח, כי כשהמטרה היא נסיגה, לא משנה מי אוחז בהגה.

הוא איש נחמד שחושב שהוא עושה רק טוב,

מה שמראה על עומק החדירה של הפרוגרס לתודעה של הדתיים הלאומיים

המהלך השקט לשינוי הזהות היהודית בחינוך הדתי-לאומי - ערוץ 14 | C14

משל היתוש ומדרש הגרזן: מי באמת אחראי לעקירת יישובים?

הטענה הקבועה של תועמלני השמאל היא: "השמאל אף פעם לא עקר יישובים, תמיד מנהיגי הימין עשו את זה (בגין בימית, שרון בגוש קטיף)". כדי להבין את האשליה שבטיעון הזה, ובמיוחד בימים אלו של **תקופת בין המצרים** – ימי האבל על חורבן בתי המקדש שבהם התרחשה גם עקירת גוש קטיף – צריך להסתכל על המציאות דרך שני משלים רבי-עוצמה: אחד מהביולוגיה, ואחד מהמקורות.

#### צד א': משל היתוש והגירוד הפוליטי

הטענה שהשמאל לא אשם בעקירה היא כמו הטענה שהיתוש לא אשם בזיהום של העקיצה. היתוש אכן לא מחדיר את החיידק האלים לעור, הוא "רק" מזריק את הרעל שמייצר את הגירוד הבלתי נסבל.

באותו אופן, מחנה השמאל מייצר את התנאים והלחץ – דרך הפגנות ענק ("אל תחזור בלי שלום" לבגין), השנאת המתיישבים, או חקירות מסיביות נגד מנהיגים (כמו נגד שרון, בהבנה ברורה שנסיגה תעניק לו את 'אתרוג' התקשורת והמערכת).

השיא של ה"גירוי" הזה הגיע בהסכמי אוסלו. השמאל הביא את המחבלים מטוניס ונתן להם ממשל ושליטה בשטח. המהלך הזה יצר מציאות ביטחונית קשה ומדממת שהפכה את ההגנה על היישובים למשימה מורכבת ויקרה בהרבה, והפכה את המצב הציבורי ל"מגרד" ומציק מאי פעם. המנהיג מהימין הוא אמנם זה שפתח את הפצע וביצע את העקירה, אבל השמאל הוא זה שיצר את הרעל הציבורי שאיפשר לזה לקרות.

#### צד ב': מדרש הגרזן – האשמה שבפנים

אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, פנימי וכואב. במדרש (בראשית רבה) מסופר שכאשר נברא הברזל, התחילו כל עצי היער לרעוד מפחד. הם אמרו: "עכשיו ייצרו מהברזל גרזנים ויכרתו את כולנו". ענה להם הברזל: **"מן דלכון לא יעול בי, לא יקשקש בי חד מנכון"** – כלומר, אם אף אחד מכם, העצים, לא ייתן מעצמו כדי לשמש ידית לגרזן, הברזל לבדו לא יוכל לעשות לכם דבר. בלי ידית העץ, הברזל הוא סתם חתיכת מתכת חסרת אונים.

זהו בדיוק תפקידם של אותם גורמים בימין שנכנעו או שיתפו פעולה. השמאל הקיצוני, עם כל התעמולה והלחץ שלו, הוא הברזל הקר. אבל בלי ה"ידית" – אותם פוליטיקאים ואנשי ימין שהתחנפו, התקפלו או נתנו יד למהלכים האלה – לשמאל לא הייתה שום יכולת פוליטית או מעשית לבצע עקירת יישובים.

בתוכנית ההתנתקות, מחנה הימין היה חלוק לחלוטין וחצי ממנו התנגד לה בתוקף. בעוד שהשמאל סיפק את הלהב כאיש אחד, היו אלה ה"ידיות" מתוך הימין שאיפשרו לגרזן להניף את המכה.

#### השורה התחתונה: חורבן מבית

זה לא מקרי שתוכנית ההתנתקות ועקירת גוש קטיף יצאו לפועל דווקא בימי **בין המצרים**. הימים האלו מזכירים לנו היסטורית שחורבן הבית הראשון והשני לא קרה רק בגלל האויב מבחוץ, אלא בגלל שבר פנימי עמוק.

עקירת יישובים היא לעולם לא מעשה של צד אחד. היא שילוב קטלני בין **היתוש מהשמאל** שמזריק את רעל התעמולה והלחץ הביטחוני, לבין **ידית הגרזן מהימין** שמחלישה את המחנה מבפנים, משתפת פעולה ומאפשרת לחורבן להתרחש בפועל.