גם לי מאוד קשה עם המקווה

מה שעזר אצלנו זה הסכם פרקטי - לא באופן כללי להגיד שאני צריכה יותר תשומת לב, אלא ממש החלטנו שלכל ערב של בדיקה ב7 נקיים הוא קונה לי משהו מתוק קטן ומביא לפני, ולכל בוקר של בדיקה הוא שם לי פתק חיזוק עם משפט נחמד

אולי כדאי לנסות להחליט על דברים ספציפיים שהוא יעשה כדי שיהיה לו קל יותר לזכור ולהתייחס

(גם אנחנו עם פער משמעותי ברמה הדתית אבל הפוך מאצלכם...)

אי אפשר לעשות מצווה (בטח שלא מצווה משמעותית וקשה כמו טבילה במקווה) "בשביל בן הזוג". זה פשוט לא עובד לטווח הארוך.

אני חושבת שהנושא פה הוא איך את יכולה למסגר מחדש את המקווה כשמשהו שאת עושה בשביל הזוגיות שלכם.

לתפיסתי, הציפיה שהוא יתרגש מהמקווה נראית לי לא ריאלית, אין גבר שמתרגש מהמקווה, יש גברים שמעמידים פנים. זה קשה, זה מתיש, וזה לא ממש קשור אליהם. אישה הולכת למקווה וזה שלה. נקודה. ואם לה אין אינטרס לשמור, אז צריך לבדוק למה היא בכל זאת מסכימה ללכת. לדעתי הבעל לא יכול להיות הסיבה.

יכולה לשתף שאצלנו יש כלל מאוד חד משמעי כבר מהשלב שיצאנו שאף אחד לא מתערב לשני באף נושא דתי, מלבד הדברים המשותפים שהגדרנו מראש שהם אינטרס משותף של שנינו.

מידי פעם אנחנו פותחים מחדש את הרשימה הזאת ומרעננים, איפה כל אחד נמצא, מה חשוב לנו, מה צריך לשנות ולייעל.

ממליצה ממש לפתח שיח כנה ופתוח על הנושא, כמו על כל נושא אחר. לי עוזר גם לשמוע מזוגות אחרים שמתמודדים עם פער דתי איך הם מתמודדים

לא דיברתי על זה ישירות עם גברים אחרים כמובן אבל כן עם נשים אחרות שנשואות לגברים אחרים... ומסתבר שהשקר הזה של " ההתרגשות של כל לילה טבילה הוא ליל כלולות" לא עובד אצל רוב המוחלט של הגברים.

נכון תמיד נשים מספרות על מריבות דווקא לפני הטבילה?

אפשר לקרוא לזה השטן ואפשר פשוט להודות שלאישה יש ציפיה שבעלה יהיה שם איתה בהתרגשות ובצפייה והגבר הקלאסי לא שם

המוח שלו עובד אחרת לגמרי.

אני יכולה לתת כמה פרשנויות משלי, למשל שהדרך של הגבר הממוצע להתמודד עם הריחוק הוא פשוט לשים מחיצה. באופן כללי ככה גברים מתייחסים לאיסורים. הם פשוט חוסמים את האופציה הזאת. ולכן בשביל הרבה גברים המעבר מה ל100 הוא לא טבעי בכלל. דווקא לאישה יש את ההכנה ואת ההדרגה של המקווה, מבחינת הבעל זה סתם יום.

זאת פרשנות אבל, יכול להיות 100 הסברים אחרים. מה שחשוב הוא שהאישה תבין שהמקווה הוא שלה, המצווה שלה ואם יש קושי סביב החיבור של הבעל זה בגלל ציפיות לא ריאליות מהצד של האישה והיא זאת שצריכה לעשות לעצמה סדר מחדש. 

וגם מאוד מרגיע לשמוע שהפער הזה נפוץ...

מניחה שכל אחת פה חווה את הבעל שלה ולא ערכה מחקר מקיף על יחס הגברים ליום המקווה.

מסכימה שהטבע של הגבר להתמודד עם איסור הוא לשים מחיצה ובאמת לתת יחס וחיזור מצידו ב 7 נקיים באמת מצריך הרבה דיבור זוגי להעלאת מודעות לצורך שלך  ועבודה שלו. מכירה את ההתמודדות הזו ועצם הידיעה שזה טבעי עוזרת לא לכעוס עליו בענין ולהמשיך להזכיר. אבל מהחוויה שלי ( גם אני מכירה רק גבר אחד לעומק...) בעלי כן מחכה ליום המקוה וזה יום מיוחד עבורו, ממש לא סתם יום. והאמת נראה לי הגיוני שגבר יחכה לזה. מה שמצריך עבודה זוגית זה השבוע שלפני , התשומת לב גם כשאסורים. אולי יכול לעזור לקבע דברים ספציפים. כמו יציאה לערב זוגי בשבעה נקיים. או כל דבר שעושה לך טוב.   ממש לקבע . ואם את צריכה להזכיר לא לכעוס על זה ולא חקחת קשה להבין שזה לא בגלל שלא חשוב לו . 

במה שכתבת זה "וזה די מובן מאליו שאני אעשה את הויתור". בעיני אין כזה דבר בזוגיות שנקרא ויתור, בטח שלא בנושא כל כך רגיש. וההוכחה היא שאם היית עושה ויתור אמיתי באהבה גדולה לא היית מתאכזבת כל פעם מחדש ולא הייתם רבים על זה. שלא תביני אותי לא נכון, אני כן מאמינה שאת אוהבת מאוד את בעלך, זה ממש ניכר מהטקסט שלך, אבל אני פשוט מאמינה שבזוגיות אין כזה דבר ויתור מאהבה. זה פשוט לא קיים. בזוגיות כנה יש שני אנשים שמוצאים דרך לחיות אחד עם השני באופן שמתאים להם ובאופן שבו שני הצדדים מצליחים למצוא פשרה שמתאימה לשניהם.

אני לא מאמינה שצד אחד יכול להבליג ולוותר ושזה ישרוד לאורך זמן.

אני חייבת להוסיף שהציפיה שהמקווה יהיה "חוויה זוגית" היא ציפייה שכמעט כל אישה שדיברתי איתה על הנושא מתמודדת איתה ואין לה קשר לפער הדתי ביניכם, אצלך במקרה זה מתחבר לזה ולכן את יותר מתוסכלת כי את מרגישה שאת עושה את זה רק בשבילו והוא ממש לא באירוע. ניחוש שלי, רשימת מכולת של דברים שהוא יעשה כדי לגרום לך להרגיש שהוא מתאמץ להיות בעניין לא תעזור פה. קלי את זה כמחמאה שהזוגיות שלכם כנה ואמיתית ובלי זיופים.

מה כן אפשר לעשות? לדבר איתו. שיחת עומק. לשתף אותו בקושי שלך עם הטבילה, שיתוף אמיתי ועמוק. לא לספר לו מה את צריכה ממנו אלא פשוט לשתף אותו מה את מרגישה כשאת הולכת למקווה רק בשבילו ושקשה לך ממש ולנסות לחשוב ביחד קודם כל , למה את עושה את זה, ואיך אפשר לעשות את זה פחות גרוע מבחינתך. @דיאן ד. כתבה לך פה מאוד יפה על הפרדה בין מקווה ליחסים בעיני זה ממש ממש קריטי!

חוץ מזה את יכולה ללכת לטבול במקווה אחר, אולי בלי בלנית, אולי פשוט לטבול בים? אני סתם זורקת, יש כל כך הרבה דרכים יצירתיות להפוך את זה לפחות ויתור ויותר נסבל 

מרגישה שממש הבנת את המקום שלי ועשית לי קצת סדר בראש...

כל כך מתחברת לזה שזה נטו ממקום של ויתור ושבלתי אפשרי להחזיק ככה בכיף לאורך זמן...

לצערי באמת קשה לי עם היחס של הבלנית והנקיון במקווה (ובעבר היו לי שם כמה חוויות ממש לא נעימות בעניין הנקיון והבלנית שפשוט חזרתי בוכה... זה השתפר ממש כי אני חושבת שנשים העירו על זה אבל זה עדיין הולך איתי ומרגישה שהמעמד הזה לא מכבד אותי), בעבר גרנו בעיר גדולה ובאמת החוויה הייתה אחרת לגמרי! לצערי אין מקווה נוסף באיזור ונסיעה ארוכה פחות מתאימה לי... הלוואי ואמצא פתרון... צריכה להשקיע בזה יותר מחשבה, אולי אפילו יחד עם בעלי

אבל חייבת להגיד שבעיניי אין שום קשר בין טבילה במקווה לקיום יחסים.

את יכולה ללכת לטבול בשבילו בשביל המגע והקשר הזוגי, בשביל טהרה שלך ובשביל הקב"ה (מבינה שיש לך אישיו בנושא...)

וקיום יחסים יכול לחכות בסבלנות למחר או שבוע הבא.

אולי גם יעזור לחיזור שלו אחרייך ...

מאוד קשה לשנות יחס פתאום בשבוע שלפני המקווה, זה כמו לשנות את האישיות שלך, זה כמו להגיד למישהו קר להיות חם פתאום, זה באמת לא פשוט.

לדעתי כדאי לתת נקודות מאוד ספציפיות כמו - ביום של הטבילה תקנה לי שוקולד ופרחים או תנקה את הבית ותכין ארוחה רומנטית, או מה שיעשה לך את זה.

אומרת פה בזהירות, בימים שלפני הטבילה אפשר לדבר ביניכם על מה בא לכם לעשות כשתהיו מותרים, הדיבור הזה יכול מאוד לפתוח את הלב.

חוצמיזה, בעיני, את טובלת בלי קשר למצב הזוגי שלכם, את טובלת כי זו מצווה שאת מחוייבת בה, אם אח''כ אתם מקיימים יחסים או לא, זה נושא אחר. יש לך מטרה להיות טהורה, גם אם בעלך עכשיו בחו"ל את טובלת, ככה אני רואה את המצווה הזאת. כמו הדלקת נרות שבת, יש זמן מסויים לקיים את המצווה, לא משנה מה יש מסביב. 

כל הכבוד לך

אבל למה הבעל בגלל זה צריך לעבוד שעות נוספות ?

לא יודעת לי זה נראה מעמיס לבקש ששבוע לפני פינוקים וכו

זה חמוד אבל קשה להחזיק בדבר כזה, קשה להתמיד, זה הרבה השקעה...

אם זה חד פעמי אז מילא אבל לבקש פינוקים על בסיס קבוע, אני חושבת שזה יכול ליצור אצל הבעל תחושת כבדות...

חושבת שאולי פשוט תנסי לחפש איך את מתחזקת באופן אישי לקב"ה ואז כתוצאה מכך כל מצווה תראה לך הכי יפה בעולם, גם המצווה הזאת...

ובינכם תעשו הסדר שנח לכם ולא דורש יותר מדיי השקעה ועבודה...

(אני בעד להשקיע בקשר הזוגי, פשוט בקטע כיפי וזורם) 

נשים צריכות הרבה פעמים את הקרבה הרגשית כדי לבנות חשק. אצל גברים זה יכול לעבוד גם אחרת

אם את מרגישה שזה חסר לך, אל תקיימו יחסים עד שיתמלאו לך המצברים. תנכיחי את הצורך שלך. בסוף יוצא שאת מקיימת יחסים כדי לרצות אבל תכלס זה לא אמור להיות ככה אלא הםוך - הגבר צריך לפייס ולדבר עם אשתו ולהיות שם במובן הרגשי בשבילה עד שתתרצה לקיים יחסים ולא הפוך, שאת מתכופפת לרצונו ומוחקת את שלך.

זה הרגל חדש שאפשר לבנות. שאת תפסיקי לרצות, והוא יבין את מקומו ותפקידו בליל הטבילה

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷