הוא מעלה השערה ומבסס אותה על כלום, זה מקסים אבל לא.

הוא מראה שם (מה שטוענים גם חוקרי ביקורת המקרא) שיש הוכחה נוספת: הלשון בספר קהלת לא מתאימה לימי בית ראשון, אלא לימי בית שני לכל הפחות.

ממילא זה פוסל גם את אבשלום.

לא מופרך בכלל שהספרים נכתבו בצורה קצת שונה, על פי זיכרון וכדו'. יש אינספור מקומות בתורה שיש גרסאות שונות מה כתוב שם, והתורה הייתה ספר הרבה יותר נלמד מקהלת, וללא ספק הועברה במסורת בצורה שלמה יותר. ואף על פי כן אינספור גרסאות. אז קהלת? כמה אנשים למדו קהלת?

ההבדלים של השפה בקהלת הם בעיקר במבנה המשפט ומילת הזיקה (דברים שלא מופיעים בחרסי שומרון, כי אין שם משפטים, ודאי שלא משפטים מורכבים)

שהיה, במקום אשר היה. פעם חשבו ש ש הייחוס היא מבית שני ולכן אפיינו את קהלת לבית שני, אבל בחרסי דומרון יש כבר ש הייחוס

תוכל לצטט?

בכל מקרה, ודאי יש ש' גם בתקופות קדומות. למשל בשירת דבורה "עד שקמתי אני דבורה".

הכוונה היא שיש תהליך מתפתח. בתקופות הקדומות אמרו "אשר". לאט לאט התחילו פה ושם לקצר ל"ש", וככל שהזמן נמשך אמרו יותר "ש" מאשר "אשר". עד שבמשנה כבר לא תמצא כלל "אשר", הכול "ש".

ירושלים היתה עיר ממלכה חשובה כבר בימי אברהם ודלטה על אזור נרחב וממש לא עיר זניחה. יש את מלכיצדק , ואדניצדק מלך ירושלים מימי יהושע שעומד בראש קואליציית מלכים.

גם מלכי בית דוד נשאו בתואר "מלכיצדק" שהוא המקבילה ל"פרעה" לכל מלך ירושלים. "נשבע ה לדוד, אתה כהן לעולם, על דברתי - מלכיצדק". (ויש גם רמז אפשרי ששלמה כונה מלכיצדק, מכיוון שאחיו יועצו כלאב כונה דנאל. ועם נלך לפי המדרש שתמר היתה בתו של שם שהוא מלכיצדק, מכיוון שאינה כנענית כבת שוע, אז מלכי דוד ירשו את התואר גם מתמר). כך שהם נחשבים ל"מלך ירושלים" נוסף על היותם מלכי ישראל או יהודה. 

דוד הרחיב את הבניה והחומה שבנו היבוסים, ושלמה אומר שבימיו ירושלים היתה בשיא בנייתה מכל אלו שלפניו.

אבל גם אם זה מלך בית דוד אחר, הרי שכל מלך בית דוד יושב על כסא דוד והוא דוד של דורו "ועבדי דוד נשיא להם לעולם", כך שכל חכמת מלך בית דוד, זה בחינת שלמה ממש, כדוגמת בן כרעא דאביו כשם שהכהנים מקודשים בקדושת אהרון.

ולכן זה לא משנה, בית דוד כתב הן את שיר השירים והן את קהלת. אותה שושלת עם אותן תכונות.

אגב שלמה השתמש בהרבה שמות ספרותיים. למשל המלך "למואל מלך" שמוזכר בסוף משלי שאמרה לו אמו "אל למלכים שתות יין"

כך מלך ירושלים מכונה באופן מליצי "מלכיצדק". באותו אופן נקרא אכיש מלך גת בספר תהלים (ודווקא בתהלים, שם זה שירה ולא פרוזה) "אבימלך", כשם מלך פלישתים הקדמון (למרות שבתקופתו אלה כבר אינם אותם הפלשתים הקדמונים, העוים החושבים בחצרים עד עזה, אלא הם כפתורים היוצאים מכפתור שהשמידום וישבו תחתם, ככתוב בפרשת דברים. ומבנה השלטון שלהם שונה, יש להם חמש סרנים ולא מלך כללי).

בקיאות במחקר.

הסגנון של קהלת לא דומה לסגנון תנכי, אבל דומה לסגנון הלשון בחרסי שומרון מבית ראשון (למשל התחילית "ש" במקום אשר, ועוד דברים). כך שלא מדובר כאן בתקופה אחרת, אלא במשלב ספרותי אחר, משלב עממי ולא גבוה בניגוד לשאר התנך 

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, מִפְּנֵי שֶׁחׇכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הִיא. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ בִּלְבַד אָמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל", וְאוֹמֵר: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו". מַאי "וְאוֹמֵר"? וְכִי תֵּימָא: מֵימָר טוּבָא אֲמַר, דְּאִי בָּעֵי — אִיכְּתִיב, וּדְאִי בָּעֵי — לָא אִיכְּתִיב. תָּא שְׁמַע: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו". (מגילה ז)

וּמִי כְּתָבָן? מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב. יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה. שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת. דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים – עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים: עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, עַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק, וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם, וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְעַל יְדֵי הֵימָן, וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן, וְעַל יְדֵי אָסָף, וְעַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי קֹרַח. יִרְמְיָה כָּתַב סִפְרוֹ וְסֵפֶר מְלָכִים וְקִינוֹת. חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ כָּתְבוּ (יִמְשָׁק סִימָן יְשַׁעְיָה, מִשְׁלֵי, שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת. אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה כָּתְבוּ (קַנְדָּג סִימָן יְחֶזְקֵאל וּשְׁנֵים עָשָׂר, דָּנִיֵּאל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר. עֶזְרָא כָּתַב סִפְרוֹ, וְיַחַס שֶׁל דִּבְרֵי הַיָּמִים עַד לוֹ. (ב"ב יד טו)

אתה יכול לחפש מקורות אחרים, אבל אלו דברי התנאים\אמוראים

כשרוצים ללמוד הלכה או מוסר,

דברי התנאים והאמוראים הם קודש קודשים.

כשרוצים ללמוד מדע או היסטוריה,

עדיף לבדוק במקומות אחרים.

יש כ"כ הרבה טעויות שאנחנו יודעים להגיד בוודאות שהן טעויות (בבקשה אל תבקשו ממני לתת דוגמאות, אין לי עניין להיכנס לזה), עד שגם כאשר אנחנו לא יודעים בוודאות, כבר אין ביטחון שמה שנכתב שם נכון.

למעשה, הטעויות האלה גרמו לאורך ההיסטוריה לאנשים שונים לצאת בשאלה (או להמיר דת, תלוי בתקופה), כי הם אמרו "אם התנאים והאמוראים שיש להם רוח הקודש, כתבו דברים שהם בהכרח לא נכונים - סימן שכל מה שהם כתבו זה שטויות, וכל התורה שלהם היא שטויות, וכל המסורת שלהם מומצאת" וכו'.

לכן חשוב מאוד לשים דגש על ההבדל: ההלכה עברה מדור לדור מהקב"ה למשה וכן הלאה, שיטות הפסיקה עברו מדור לדור. 

לעומת זאת סיפורים היסטוריים, עובדות מדעיות, אגדתות וכו' - לא עברו מדור לדור, והם מייצגים את הידע שהיה להם בזמנו בהתאם לתקופה ולמקום שבו הם חיו. לכן כאשר יש טעות בדבריהם, זה לא מעיד שגם חכמתם התורנית אינה נכונה חלילה.

חז"ל עצמם לא טענו בשום מקום שיש להם מסורת ממשה רבנו או נבואה או רוח הקודש וכו' בנוגע לעובדות מדעיות או היסטוריות, ולכן ממילא כאשר הם טועים בדברים האלה זה לא מוכיח כלום על הידע התורני שלהם. 

באותו הקשר,

יש אנשים שטוענים שעדיף להקשיב לעצות הרפואיות של הרמב"ם ולא לעצות הרפואיות של רופאים בני זמננו, כאשר יש סתירה ביניהם.

אך אין דבר מגוחך מזה: הרמב"ם בעצמו היה תולש את שערותיו אם היה יודע ש-800 שנה אחרי שהוא חי, אנשים יבחרו להקשיב לו גם במקום שבו הוכח לחלוטין שהוא טעה.

הרי הוא עצמו לא סמך בדברי הרפואה שלו על התורה או המשנה או הגמרא, אלא על הידע הכי מעודכן והכי חכם שהיה בזמן שבו הוא היה חי.

ומהעולה מהכתוב כמעט על הסיכויים שקהלת זה שלמה, מלך אחר לא יכול לומר שגדל יותר מאשר לפניו בירושלים, כי שלמה היה הכי גדול במפעליו.

כמובן גם אם תיאורטית שלמה לא כתב את קהלת, דברי חזל תקפים, כי המלך שכתב הוא בחינת שלמה

אתה קורא לזה מדע או היסטוריה? הרי לומדים מזה הלכה למעשה ואם לא זה התחום של חז"ל אז מה כן..

חוץ מזה, חכם יהודי מלפני 2000 שנה+ אומר לך על ספר קודש יהודי שהוא חכמתו של שלמה. מה אתה צריך יותר מזה? וכנראה לא על פי ממצאים אלא על פי מסורת. (הוא כ700 שנה אחרי חזקיה) למה לך לתעדף אמינות של חוקרים בני זמננו? (שלא לדבר על המאמר שהבאת שהטיעונים שלו חלשים מאוד מאוד) כמובן יבוא יום וימצאו פפירוס ישן שיהיה כתוב עליו בכתב עברי עתיק "ה?לך שלמ? בן דוד הוא קה?ת", ואז בטח העולם הארכיאולוגי ירעש ויגעש כמובן..

לעיתים ערך מכתבי הנביאים שלפניו. חוץ ממשה.

למשל ירמיהו כתב מלכים, אבל כתוב במפורש בדברי הימים שכל דברי מלך מסוים נכתבו על ידי נביא אחר, ובסוף הועלו על ספר מלכים, למשל "ויתר דברי יהושפט כתובים על דברי יהוא בן חנני הנביא, אשר הועלו על ספר מלכי יהודה וישראל".

ביהושע מוזכר ששבט דן כבש את העיר דן, אז זה אחרי ימי יהושע לפחות פסוק זה.

בשופטים מוזכר שיהונתן בן גרשם הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני על גלות הארץ. כלומר לפחות פרשה זו נכתבה אחרי גלות 10 השבטים.

בשמואל כתוב "על כן היתה צקלג למלכי יהודה" משמע שזה נכתב אחרי פילוג הממלכה, אבל יכול להיות שנתן או גד האריכו ימים עד הפילוג

כתוב במלכים על שלמה "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". כלומר: שלמה דיבר ושורר, אבל לא העלה על הכתב. הדברים עברו בעל פה מדור לדור, ובימי חזקיה - הוא כנראה כינס ועדה מיוחדת של סופרים להעלות ספרים על הכתב, ובמסגרת הפרויקט הזה הועלו על הכתב דברי שלמה.

מטבע הדברים, מה שעבר מדור לדור הוא התוכן של דברי שלמה, אך לא המילים המדויקות. ולכן דברי שלמה מוגשים בשפה המאוחרת של ימי חזקיה.

אבל אפשר להמשיך להתעקש על "מאי דקאמרה הגננת"...

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור