הוא מעלה השערה ומבסס אותה על כלום, זה מקסים אבל לא.

הוא מראה שם (מה שטוענים גם חוקרי ביקורת המקרא) שיש הוכחה נוספת: הלשון בספר קהלת לא מתאימה לימי בית ראשון, אלא לימי בית שני לכל הפחות.

ממילא זה פוסל גם את אבשלום.

לא מופרך בכלל שהספרים נכתבו בצורה קצת שונה, על פי זיכרון וכדו'. יש אינספור מקומות בתורה שיש גרסאות שונות מה כתוב שם, והתורה הייתה ספר הרבה יותר נלמד מקהלת, וללא ספק הועברה במסורת בצורה שלמה יותר. ואף על פי כן אינספור גרסאות. אז קהלת? כמה אנשים למדו קהלת?

ההבדלים של השפה בקהלת הם בעיקר במבנה המשפט ומילת הזיקה (דברים שלא מופיעים בחרסי שומרון, כי אין שם משפטים, ודאי שלא משפטים מורכבים)

שהיה, במקום אשר היה. פעם חשבו ש ש הייחוס היא מבית שני ולכן אפיינו את קהלת לבית שני, אבל בחרסי דומרון יש כבר ש הייחוס

תוכל לצטט?

בכל מקרה, ודאי יש ש' גם בתקופות קדומות. למשל בשירת דבורה "עד שקמתי אני דבורה".

הכוונה היא שיש תהליך מתפתח. בתקופות הקדומות אמרו "אשר". לאט לאט התחילו פה ושם לקצר ל"ש", וככל שהזמן נמשך אמרו יותר "ש" מאשר "אשר". עד שבמשנה כבר לא תמצא כלל "אשר", הכול "ש".

ירושלים היתה עיר ממלכה חשובה כבר בימי אברהם ודלטה על אזור נרחב וממש לא עיר זניחה. יש את מלכיצדק , ואדניצדק מלך ירושלים מימי יהושע שעומד בראש קואליציית מלכים.

גם מלכי בית דוד נשאו בתואר "מלכיצדק" שהוא המקבילה ל"פרעה" לכל מלך ירושלים. "נשבע ה לדוד, אתה כהן לעולם, על דברתי - מלכיצדק". (ויש גם רמז אפשרי ששלמה כונה מלכיצדק, מכיוון שאחיו יועצו כלאב כונה דנאל. ועם נלך לפי המדרש שתמר היתה בתו של שם שהוא מלכיצדק, מכיוון שאינה כנענית כבת שוע, אז מלכי דוד ירשו את התואר גם מתמר). כך שהם נחשבים ל"מלך ירושלים" נוסף על היותם מלכי ישראל או יהודה. 

דוד הרחיב את הבניה והחומה שבנו היבוסים, ושלמה אומר שבימיו ירושלים היתה בשיא בנייתה מכל אלו שלפניו.

אבל גם אם זה מלך בית דוד אחר, הרי שכל מלך בית דוד יושב על כסא דוד והוא דוד של דורו "ועבדי דוד נשיא להם לעולם", כך שכל חכמת מלך בית דוד, זה בחינת שלמה ממש, כדוגמת בן כרעא דאביו כשם שהכהנים מקודשים בקדושת אהרון.

ולכן זה לא משנה, בית דוד כתב הן את שיר השירים והן את קהלת. אותה שושלת עם אותן תכונות.

אגב שלמה השתמש בהרבה שמות ספרותיים. למשל המלך "למואל מלך" שמוזכר בסוף משלי שאמרה לו אמו "אל למלכים שתות יין"

כך מלך ירושלים מכונה באופן מליצי "מלכיצדק". באותו אופן נקרא אכיש מלך גת בספר תהלים (ודווקא בתהלים, שם זה שירה ולא פרוזה) "אבימלך", כשם מלך פלישתים הקדמון (למרות שבתקופתו אלה כבר אינם אותם הפלשתים הקדמונים, העוים החושבים בחצרים עד עזה, אלא הם כפתורים היוצאים מכפתור שהשמידום וישבו תחתם, ככתוב בפרשת דברים. ומבנה השלטון שלהם שונה, יש להם חמש סרנים ולא מלך כללי).

בקיאות במחקר.

הסגנון של קהלת לא דומה לסגנון תנכי, אבל דומה לסגנון הלשון בחרסי שומרון מבית ראשון (למשל התחילית "ש" במקום אשר, ועוד דברים). כך שלא מדובר כאן בתקופה אחרת, אלא במשלב ספרותי אחר, משלב עממי ולא גבוה בניגוד לשאר התנך 

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, מִפְּנֵי שֶׁחׇכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הִיא. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ בִּלְבַד אָמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל", וְאוֹמֵר: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו". מַאי "וְאוֹמֵר"? וְכִי תֵּימָא: מֵימָר טוּבָא אֲמַר, דְּאִי בָּעֵי — אִיכְּתִיב, וּדְאִי בָּעֵי — לָא אִיכְּתִיב. תָּא שְׁמַע: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו". (מגילה ז)

וּמִי כְּתָבָן? מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב. יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה. שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת. דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים – עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים: עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, עַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק, וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם, וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְעַל יְדֵי הֵימָן, וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן, וְעַל יְדֵי אָסָף, וְעַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי קֹרַח. יִרְמְיָה כָּתַב סִפְרוֹ וְסֵפֶר מְלָכִים וְקִינוֹת. חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ כָּתְבוּ (יִמְשָׁק סִימָן יְשַׁעְיָה, מִשְׁלֵי, שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת. אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה כָּתְבוּ (קַנְדָּג סִימָן יְחֶזְקֵאל וּשְׁנֵים עָשָׂר, דָּנִיֵּאל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר. עֶזְרָא כָּתַב סִפְרוֹ, וְיַחַס שֶׁל דִּבְרֵי הַיָּמִים עַד לוֹ. (ב"ב יד טו)

אתה יכול לחפש מקורות אחרים, אבל אלו דברי התנאים\אמוראים

כשרוצים ללמוד הלכה או מוסר,

דברי התנאים והאמוראים הם קודש קודשים.

כשרוצים ללמוד מדע או היסטוריה,

עדיף לבדוק במקומות אחרים.

יש כ"כ הרבה טעויות שאנחנו יודעים להגיד בוודאות שהן טעויות (בבקשה אל תבקשו ממני לתת דוגמאות, אין לי עניין להיכנס לזה), עד שגם כאשר אנחנו לא יודעים בוודאות, כבר אין ביטחון שמה שנכתב שם נכון.

למעשה, הטעויות האלה גרמו לאורך ההיסטוריה לאנשים שונים לצאת בשאלה (או להמיר דת, תלוי בתקופה), כי הם אמרו "אם התנאים והאמוראים שיש להם רוח הקודש, כתבו דברים שהם בהכרח לא נכונים - סימן שכל מה שהם כתבו זה שטויות, וכל התורה שלהם היא שטויות, וכל המסורת שלהם מומצאת" וכו'.

לכן חשוב מאוד לשים דגש על ההבדל: ההלכה עברה מדור לדור מהקב"ה למשה וכן הלאה, שיטות הפסיקה עברו מדור לדור. 

לעומת זאת סיפורים היסטוריים, עובדות מדעיות, אגדתות וכו' - לא עברו מדור לדור, והם מייצגים את הידע שהיה להם בזמנו בהתאם לתקופה ולמקום שבו הם חיו. לכן כאשר יש טעות בדבריהם, זה לא מעיד שגם חכמתם התורנית אינה נכונה חלילה.

חז"ל עצמם לא טענו בשום מקום שיש להם מסורת ממשה רבנו או נבואה או רוח הקודש וכו' בנוגע לעובדות מדעיות או היסטוריות, ולכן ממילא כאשר הם טועים בדברים האלה זה לא מוכיח כלום על הידע התורני שלהם. 

באותו הקשר,

יש אנשים שטוענים שעדיף להקשיב לעצות הרפואיות של הרמב"ם ולא לעצות הרפואיות של רופאים בני זמננו, כאשר יש סתירה ביניהם.

אך אין דבר מגוחך מזה: הרמב"ם בעצמו היה תולש את שערותיו אם היה יודע ש-800 שנה אחרי שהוא חי, אנשים יבחרו להקשיב לו גם במקום שבו הוכח לחלוטין שהוא טעה.

הרי הוא עצמו לא סמך בדברי הרפואה שלו על התורה או המשנה או הגמרא, אלא על הידע הכי מעודכן והכי חכם שהיה בזמן שבו הוא היה חי.

ומהעולה מהכתוב כמעט על הסיכויים שקהלת זה שלמה, מלך אחר לא יכול לומר שגדל יותר מאשר לפניו בירושלים, כי שלמה היה הכי גדול במפעליו.

כמובן גם אם תיאורטית שלמה לא כתב את קהלת, דברי חזל תקפים, כי המלך שכתב הוא בחינת שלמה

אתה קורא לזה מדע או היסטוריה? הרי לומדים מזה הלכה למעשה ואם לא זה התחום של חז"ל אז מה כן..

חוץ מזה, חכם יהודי מלפני 2000 שנה+ אומר לך על ספר קודש יהודי שהוא חכמתו של שלמה. מה אתה צריך יותר מזה? וכנראה לא על פי ממצאים אלא על פי מסורת. (הוא כ700 שנה אחרי חזקיה) למה לך לתעדף אמינות של חוקרים בני זמננו? (שלא לדבר על המאמר שהבאת שהטיעונים שלו חלשים מאוד מאוד) כמובן יבוא יום וימצאו פפירוס ישן שיהיה כתוב עליו בכתב עברי עתיק "ה?לך שלמ? בן דוד הוא קה?ת", ואז בטח העולם הארכיאולוגי ירעש ויגעש כמובן..

לעיתים ערך מכתבי הנביאים שלפניו. חוץ ממשה.

למשל ירמיהו כתב מלכים, אבל כתוב במפורש בדברי הימים שכל דברי מלך מסוים נכתבו על ידי נביא אחר, ובסוף הועלו על ספר מלכים, למשל "ויתר דברי יהושפט כתובים על דברי יהוא בן חנני הנביא, אשר הועלו על ספר מלכי יהודה וישראל".

ביהושע מוזכר ששבט דן כבש את העיר דן, אז זה אחרי ימי יהושע לפחות פסוק זה.

בשופטים מוזכר שיהונתן בן גרשם הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני על גלות הארץ. כלומר לפחות פרשה זו נכתבה אחרי גלות 10 השבטים.

בשמואל כתוב "על כן היתה צקלג למלכי יהודה" משמע שזה נכתב אחרי פילוג הממלכה, אבל יכול להיות שנתן או גד האריכו ימים עד הפילוג

כתוב במלכים על שלמה "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". כלומר: שלמה דיבר ושורר, אבל לא העלה על הכתב. הדברים עברו בעל פה מדור לדור, ובימי חזקיה - הוא כנראה כינס ועדה מיוחדת של סופרים להעלות ספרים על הכתב, ובמסגרת הפרויקט הזה הועלו על הכתב דברי שלמה.

מטבע הדברים, מה שעבר מדור לדור הוא התוכן של דברי שלמה, אך לא המילים המדויקות. ולכן דברי שלמה מוגשים בשפה המאוחרת של ימי חזקיה.

אבל אפשר להמשיך להתעקש על "מאי דקאמרה הגננת"...

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!