א. חוסר ביטחון עצמי עדיף

ב.לא להיעזר, השאלה אם זה לא מתפוצץ בסוף, עדיף

ג.להאשים ולשנוא את עצמו , עדיף

ד.להתכחש לרע, אלא אם כן אתה ראש אמ"ן. עדיף

ה. חסר טאקט עדיף. אלא אם כן האדם עם הפילטר עושה זאת מרגישות ואמפתיה לא להעליב , ולא מצביעות

אבל כמובן תמיד עדיף את מה שלא פוגע בסביבה

שאנשים עם נטייה החוצה מצליחים יותר בחיים

למשל אדם עם בעיה כרונית של כעסנות יצליח למצוא אהבה אפילו שלפעמים יכעס על אשתו, לעומת אדם שלא מעז לכעוס ורק רותח מבפנים.

מצד שני יכולים גם להגיע לקצה השני של הסקאלה...

אני כן חושבת שעדיף ברמה מסוימת לרתוח מבפנים ולא להראות את הכעס בהגזמה (כמובן תלוי במינון)

אני לא רק טוען שיש בחסרונות בפונים כלפי חוץ ייתרון מבחינת הצלחה בחיים, אלא גם מבחינת השתלבות עם החיים.

אבא מכה ואוהב עדיף על אבא צונן ומתעלם לדעתי, הגם ששניהם גרועים

לטוב ולמוטב?

כי באופן כללי לא כל מי שמתחמם ברגע גם יפייס ברגע...יש נוח לכעוס וקשה לרצות וכו'.

אני לא בטוחה שקל להשתלב בחיים עם עצבים, קללות, כעסים..

בסופו של דבר נחמד לנו יותר עם אנשים יציבים מבחינה רגשית, לי בכל אופן

סוג שני ביישן, חרד, לא בטוח בעצמו. מתקשה בתקשורת בין אישית. אין לו חברויות חזקות ולכן הוא נמנע. משחק משחקי מחשב, נתקע בחדר ומסתגר, מתלבש בצורה מוזנחת, מתבייש לדבר באירועים חברתיים ונמנע מהם באופן קבוע. בדייטים לא יצליח להביא את עצמו, ישתוק כמו דג ויגמגם, יתמוגג מחוסר ביטחון ויידחה נשים כמו הדברה.

שתי חסרונות שהוקצנו בכוונה בשביל להבליט את אופי החיסרון ואת ההפרש המובהק מהסוג השני.

קיצוני, ומשגיח כזה מרחוק ומשדר אהבה בשתיקה

ברור שאם הוא אוהב והאהבה שלו מורגשת אין בזה חיסרון

קעלעברימבאר אתה עושה דווקא בשביל לסבך על שאלה כמעט בינארית 🥲🥲🥲🥲

המופנם זה מגיע מאמפתיה לא להעליב ולפגוע

כל התכונות של אדם כלפי עצמו זה תלוי מאיזו בחינה, לא?

שיעליבו או יפגעו. או שיש להם חרדתיות או אוסידי שחש וחלילה יעליבו אז הם מופנמים

אמפתיה = בריאות

O.C.D = מחלה.

אמפתיה לא סותרת נורמליות וזרימה בריאה, OCD או חרדה או שאר מרעין בישין כן מפריעים. אמפתיה באה אצל אדם עם מידות מתוקנות, OCD וחרדה באות על פתולוגיה

יש הרבה אנשים עם אוסידי קיצוןני והם מאוד אמפתים בלי שום קשר. אלא שהאוסידי מתביית על האמפתיה ויוצר בעיות

למי אכפת מה המקור, ברור שיש מופעים תקינים של אנשים קרי מזג וחמי מזג, אדישים ואמפתיים.

בוא נדבר עלהחיסרון...

אפילו שנובע מאוסידי, זה עדיף מחוסר טאקט (שנגיד גם נובע מאוסידי).  אבל אם זה מופנמות שנובעת מצביעות, אז חוסר טאקט עדיף

זה גורם לאחד בפה ואחד בלב או לשמור בבטן או חוסר שיח ושיתוף

שיש לו אמפתיה עם אוסידי והוא כל הזמן פוחד שהוא  העליב בטעות מישהו

יותר. אבל רק בתחום המשפחתי-חברתי, ושאר המטרות ה"פשוטות" של החיים.

לעומת זאת בתחום הכלכלי-פוליטי הם אנשים שנוטים להצליח פחות..

אנשים אדומים מול אנשים צהובים אם תרצה

גם הוא מסכן וגם האחרים שסביבו

לעומת מקרה קצה יש פשוט יצירת טיפוס חדגוני. אנחנו אנשים מורכבים שלפעמים פתוחים ולפעמים סגורים, אבל בשביל לבודד תיאורטית אפשר לגלם טיפוס שהוא רק סגור. זה לא "מקרה קצה" כי כולנו מכירים את הטיפוס הזה, אבל זה גם לא אמיתי כי זה תיאורטי ו"תנאי מעבדה"

אמרת שהמדד זה השמחה. ואז שאלתי, שמחה עדיפה גם במחיר פגם רציני באמפתיה?

כמובן שאם זה במידה אז צריך לשקול

איפה שיש את האומגה

ישבנו במעין "עין כאלב" נדמה לי, משהו כזה

עין אבו כלאב

An / A Book Club

נסעתי לפה ברכב

חם פה

במופלא ממך אל תדרוש

אין לב יש ראש

אחת שתיים שלוש

ולפני אחד מה אתה סופר

אבל בדברים אחרים פתאום יש להם אמונה עיוורת.

אחרי שאמרתי למישהו שאין שום דבר מזיק במונוסדיום גלוטמט, והתגובה שקיבלתי הייתה כאילו זה פשוט חילול הקודש להגיד את זה. למרות שבסוף לא הייתה לו שום סיבה הגיונית למה הוא בטוח שזה רעל, חוץ מזה ש"ככה כולם אומרים מאז ומתמיד".

נראה לכם שמשהו בדורות האחרונים גורם לאנשים יותר להאמין לקונספירציות או שזה היה ככה מאז ותמיד?

לענ"ד - הפוסטמודרניזם פגע באופן מערכתי וגלובלי בתרבות, ופגם בערך האמת. אנשים התרגלו לחיות בדיסוננס קוגנטיבי שמונע מהם לעבור דרך העובדות הברורות והשכל הישר כדי להבין את העולם.

כל הבעיה בקונספירטורים והסיבה שהשיח איתם תמיד כל כך מייגע הוא שאין להם ערך לאמת, והם כמעט אף פעם לא מתיימרים להעמיד נרטיב קוהרנטי ומבוסס. הם משגשגים איפה שיש חצאי אמיתות ובלאגן, ומקבלים תאוצה כל אימת שמתגלה פגם במסקנות המתקדמות של המדע. בקיצור - טפילים.

וע"ע הנאום של ג'ון גאלט בסוף הספר "מרד הנפילים" של איין ראנד, שם שם

אבל מנה חמה עושה לי לא טוב בגוף

מהדברים שאני מרגישה שאכלתי רעל

ושניהם לא בריאים, בסוף זה תלוי בעיקר במינון 

וגם בדברים שמסביב (פעילות גופנית, שאר המאכלים, מצב נפשי ועוד)

הסויה שם נורא חזקה, הגיוני שבה יש רעלים. כלומר - אני מזדהה עם תחושת ההרעלה

כי אני לא אוהבת רטבים ועדיין יוצאת עם בחילה

לא יודעת מה שמים שם

ספציפית בהקשר הזה - לא.

מה לעשות

(בהתחשב בזה שהטענה המדעית היא כנראה שאני לא קיימת)

והאמת לא דיברתי על "מדע"

יותר על אנשי מקצוע מסוג מסוים (פחות בפגישות אחד על אחד, יותר בדף שלהם ברשת) עם תשובות מזיקות לא פחות ממה שהם מנסים למנוע

אני מבינה שאנקדוטה היא לא סטטיסטיקה

ושהדברים כנראה נכונים על רוב העולם

הקטע עם מדע הוא שברמת העיקרון - מחקרים מתפרסמים, ואף אחד אחד לא מפריע לך לשחזר אותם בעצמך, ולראות מה קורה.

אבל גם הרבה מחקרים מוטים או בעיתיים מראש

(חצי מהיום קראתי מחקרים, ואז התעצבנתי עליהם מחדש כשהבנתי שהנחת המוצא שלהם לא רלוונטית בשום צורה למה שאני מנסה למצוא)

זה לא בדיוק "בדורות האחרונים"

לפני זה לא ממש היה מדע במובן שאנחנו מכירים היום עם ביקורת עמיתים וידע נגיש ככה שכל אחד יכול לשחזר את הניסוי בעצמו

ואנשים שיוצאים נגד מה שמקובל גם היו כל הזמן, אבל האינטרנט גם מאפשר את זה הרבה יותר, וגם מציף אותם באנשים שמאמינים בדברים דומים, והם מרגישים ש"הרבה" אנשים חושבים ככה

אני חושב שהם מזימה שנועדה להפוך את כולנו לטיפשים יותר

זה בעצם מוקדש לי☺️

כי אני הכרתי למבולבלת תשיר הזהה

וכרגיל ביצוע מרשים של מאסטרו אהבתי תשינויים ממש

השיר הבא שאלמד יהיה: יומן מסע של אריק ואביב

תשמע את החישגוז:

אתה מוכשר ממש. הביצוע מהמם!

תגיד איזה שירים אתה אוהב, אולי גם אקדיש לך אחד