אבל לפי מה שאני מכיר הארכיאולוגים נוטים לזהות את מגדל בבל עם אחד הזיקורתים שלא הושלם, ובראש הזיקורתים היה עבודה זרה, שזה במפתיע הפירוש של רשי על פי חזל

הרי חזל רואים את נמרוד כבונה המגדל, ומולו כאנטי-תזה אברהם שמתנגד אליו ומקים את עם ה'.

נכון שבפשט הרצון של בוני המגדל היה רק ליצור קולקטיב תמים "פן נפוץ על פני כל הארץ". אבל זה בדיוק העניין, כשאומות העולם יוצרות קולקטיב לאומי זה יהיה קולקוטיב לאומי שמיוסד על בסיס הטבע או רעיון אנושי, בניגוד לעם ה' שיוצר אברהם שהוא קולקטיב לאומי שבסיס האתוס שלו זה אלוקים.

לכן מגגל בבל זה חטא, לא חטא במובן הפשוט,אלא ביטוי לתרבות שהתכנים הלאומיים שלה הם לא אלוקיים אלא טבעיים, ובעצם כל אומה באומות העולם חוטאת בחטא הזה אוטומטית.

לכן חזל אומרים שהם רצו להלחם בה', כלומר העמידו ערך אנושי לבסיס הקולקטיב שיהווה אלטרנטיבה לערך אלוקי, שזה בעצם סוג של מלחמה בה' לא מודעת. לכן גם נמרוד מייצג את האלילןת לפי המדרש של כבשן האש, הוא טוען שצריך לסגוד לערכים טבייים או אנושיים, למים לרוח לעננים לשמש לאש וכו', בניגוד לאברהם.

שהבעיה ב'פן נפוץ' הייתה עריצות. רצון למנוע דעות אישיות, שהוביל למחיקת הפרט. ('אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים')

אם נלך לכיוון שלך, בהנחה שהעריץ עבד עבודה זרה, אנחנו שוב מתקרבים למדרש חזל

(רדק: "ובבראשית רבה: לשם עבודה זרה נתכוונו. אמרו 'לא כל הימנו שיבחור לו את העליונים, בואו ונעשה עמו מלחמה'. וזהו 'ומגדל וראשו בשמים'. וזה אינו כמשמעו, כי לא היו טפשים לעשות מלחמה ממש, אלא המלחמה הזאת באמונה היתה לעבוד זולתו, וכיון שנתפזרו בטלה הסכמתם")

שום אזכור על חטא ממשי ,לא אזכור של ע"ז, לא ויחר ה' , לא חטא ועונש. רק סיבה ותוצאה.

לגבי עריצות, זה אמנם נכון, ועדיין לא מובן למה חזל רואים עריצות כמלחמה בה' כאשר החמס במבול לא מתואר כחטא מרידה בה' או סדום או על חטא אחר.

זה נכון שאחרי שמבינים שהבעיתיות כאן היא קוחקטיב גויי טבעי שלא מבוסס על ערך אלוקי, במילא קולקטיב כזה ייצור אחידות ועריצות וביטול הפרט ומחיקתו (להרחבה ראה פרק "הכלל והפרט בישראל" באורות ישראל. אני יכול להאחיב אבל זה יאריך. אהל רק בישראל יש קשר מהותי בין הפרו לקולקטיב , כך שהקולקטיביות לא רומסת את הפרט, שברי התפיסה בישראל היא שאדם נשמתו יהודית, בניגוד לאומןת שאין בתפיסתם נשמה אנגלית יפנית או כורדית).

עריצות+ע"ז עדיין לא מתרצת, כי זה סלט של 2 דברים שונים. העריצןת לא באמת נובעת מהע"ז אלא בסיבתיות טכנית, ותיאורטית זה היה יכןל להיות עריצות לבנות מגדל לשם ה'. קשה לומר שהתורה סתם תביא מקרה טכני שלא מדבר על תופעה מהותית באנושות, ורק בגלל עניין כזה ה' יפיץ את שפתם (מה גם שכנראה זה סגנון מיתי לדבר על מאורע היסטורי. כנראה לא היתה הפצת שפות בשניה אחת, אלא זירוז מצד ה' של פיצול השפות בעולם. מה שמסתדר עם ההיסטוריונים והארכאולוגים). ובעצם הפצת השפות באורח נס נמשכת עד היום, שהרי למרות הנטיה שהיתה תמיד לעןלם גלובלי ולהליכה אחרי העדר בתכנים תרבותיים של התרבות השלטת (פרסית, יוונית רומאית או מערבית) עדיין רואים שכל עם שומר על שפתו גם כיום ולא מתבולל לשונית בניגוד לתרבות, ואין שפה אחת שמשתלטת על כל העולם בניגוד לתרבות שכן. זה בגלל קול ה' בנפש האדם האומר לו לשמור על שפה מפוצלת וזה הכוונה "הבה *נרדה* ונבלה שם שפתם".

עומק הפשט כן כרדק, שהרי כל קולקטיב גויי הוא כעין ע"ז שהרי מבוסס על מרכיב טבעי אנושי ולא על ה' (ולכן בתפילה כל הגוים נקראים עובדי פסילים וערלים , גם המונותאיסטים שבהם, כמאמר חזל שהנודר מערלים אסור בכל הגויים), ובעבר כל אומה גויית היתה מבוססת על מיתולוגיה לאומית או אליל לאומי ממש.

והפשט בחר להתמקד ברובד אחד במכוון, כדי להנכיח אותו.

(כשהשאלה היא איך חזל ידעו על הרובד הלא מפורש - אולי כי הרמבן צודק ברמז שלו עם 'נעשה לנו שם', כפי שראיתי שגם ארכיאולוגים אומרים. או מסורת כלשהי. או סברה. או אפשרות אחרת)

חזל פשוט היו יכולים להסביר את רעיון הפשט, ואילו את רעיון הע"ז לשים במדרש צדדי.

העובדה שחזל בחרו להתעלם מרעיון הפשט, ובמקומו לשים רק את רעיון הדרש, מלמדת שרעיון הדרש הוא פשוט עומקו של רעיון הפשט.

דבר שמתיישב עם הכתוב, שהרי סיפור מגדל בבל מהווה רקע מיידי להופעת אברהם, והתורה מציינת לנו שעבר אבי אברהם ואבי העברים קרא לבנו דווקא פלג על שם פילוג הארץ. ואברהם מגיע מעבר הנהר, האזור שבערך התרחש מגדל בבל

מה זה משנה אם עובדים ע"ז במגדל או בלי מגדל?

ולמה זה לא מוזכר בכתוב "ויאמרו הבה נעשה לנו מקדש. הבה נעשה לנו אלוהים" וכו'

לכן נראה לומר שאם היה כאן חטא , הוא חטא מעצם הדרישה לא לפוץ על פני כל הארץ. החטא של ספורנו שמסביר שהם התנגדו לציווי מחאו את הארץ לא מסםיק כדי להסביר למה חזל רואים זאת כחטא של מרידה ומלחמה בה' ולמה זה חטא שמשווה למבול, ולמה נמרוד מייצג אותו לעומת אברהם שמתנגד. גם ההסבר של הרב אשכנזי מניטו לא מספק, שהרי אין מרידה ומלחמה בה' בלטעון לאחידות.

גם בפשט שעצם זה שהחטא מגיע שניה לפני סיפור אברהם ולך לך, שזה בעצם העניין העיקרי שרוב התורה מספרת על עם ישראל והאבות, לא על כל האנושות, מראה שזה חטא שמהווה רקע להווצרות עם ישראל, וכן לפי המדרש שכוכבו של אברהם דורך על רקע התנגדותו לנמרוד בונה המגדל.

לכן נראה שההסבר הכי הגיוני לחזל ופשט גם יחד, זה שעצם החטא קשור ליצירת קולקטיב גויי. זה לא "חטא" במובן הפשוט אלא ביטוי לבעיתיות מובנת אצל אומןת העולם עד שיתוקנו, שבסוף מהווה כעין "מרידה" בה', והיא מוצגת כרקע ליצירת קולקטיב אלוקי "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך" "אשר חלק ה לכל הגוים, ואתכם לקח ה להיות לו לעם נחלה כיום הזה" "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם...כי חלק ה עמו יעקב חבל נחלתו".  

הדרש של חזל לא מחייב התרחשות בפשט, אבל כן יציג את הלך הרוח של הדברים ועומקם. ואם כן מה הכוונה שהם מרדו בה' ורצו לעלןת השמימה ולהלחם בו? ולמה נמרוד מייצג זאת ומייצג את האלילית כאויב אברהם?

אחרי זה נכנס בתוך חטא זה ההסבר של ספורנו ומניטו, כי בעצם קולקטיב טבעי ייצור או אחידות או מלחמה, ואילו קולקטיב אלוקי יכול להוות לב באברים, וליצור אחדות שלא מחייבת אחידות באנושות ומאפשרת לפוץ על פני כל הארץ.

את ההסבר הזה ראיתי ב"למהלך הפרשיות בראשית" של הרב בלייכר, אני מעריך שזה על פי הרצי"ה, אבל לא בדקתי בשיחות הרצי"ה בראשית.

(אני מבין שבעיקר רצית לחלוק את המהלך שראית, וזה בסדר גמור

במקום להתווכח אני אגיב את התחושות שלי: אני לא חושב שהתורה חשבה במונחים כאלו של מהויות מטאפיסיות, ולא חושב שהם אמיתיים

אולי שימוש במושגים אחרים היה מיישב את הדברים על ליבי. לרב זקס לדעתי יש פירוש כזה - התנך רואה בכוח הפוליטי בעיה. הוא מוביל לעריצות, נוסח משפט המלך. האלטרנטיבה היא ברית בין עם לאלוקים, כשהמלך אם ישנו משרת את העם ולא להיפך, ובאמת ההוגים שיצרו את הדמוקרטיה המודרנית שאבו במוצהר את הרעיונות שלהם מהתנך. וכו')

השאלה האם קולקטיב כלשהו מבוסס באתוס הסוציולוגי שלו בעולם הזה על אלוקים או לא, והשאלה האם מבחינה *סוציולוגית* אותו קולקטיב מדבר על שיוך בנשמה לאותו העם (או בתנ"ך זה פשוט ההבדל המהותי בין עברי בנו של ה' לבין בן נכר (במקום עיסוק בנשמה), הבדל מהותי שלא קיים באתוס של עמים אחרים.

ייתכן שהבנת את דבריי מטפיסית בטעות ולא סוציולוגית.

גם התנך מדבר על ההבדל הסוציוחוגי בין ישראל לעמים, שבעוד ישראל הם עם ה' הגויים לא.

הפוליטיקה היא סדר טכני של סידור חברתי , אבל סגנון הפוליטיקה ומשטר מדינה בדרך כלל מושפע הרבה גם מסוציולוגיה, כלומר מאופי תרבותי ואתוס של עם נתון.   הבקשה של בוני המגדל לא היה רק ליצור רק מדינה אחת, אלא גם עם אחד. לעם יש זהות רגשית קולקטיבית, ואילו למדינה שאין בה עם (נגיד בימינו קניה למשל) אין את זה, אלא רק סדר משטרי טכני.

הסוציולוגיה עוסקת באתוס ורגש קולקטיבי השייך לתחום הנפש והתודעה והרגשות, אך לאו דווקא למטפיסיקה

וכשאני ברוב המקרים כותב מהלך. זה לא כי הוא יפה או מוצא חן בעיני, אלא כי לפי בירור ההיגיון הוא נראה כמתיישב הגיונית עם הפשט (בתנך) או רוח חזל (אם זה מדרש מרכזי וחא צדדי).

הקושיות שכתבתי הן רציניות, לא משאלת לב שרעיון יפה ששמעתי יהיה האמת

ברית פוליטית חייבת לבוא על רקע אומה עם רגש קולקטיבי נתון נכון.

גם האיסלאם ניסה לחקות את עם ישראל ביצירת משטר פוליטי. אבל בגלל שלא היתה אומה נתונה עם אופי נכון, זה מעולם לא הצליח לצאת לפועל (עיין מושג הראשידון או 4 החליפים ישרי הדרך באסלאם).

באופן כללי מהתרשמות קטנה שלי משיטת הרב זקס זצ"ל (ואולי אני טועה כי לא קראתי מספיק את כתביו), אני עפר לרגליו. אמנם זחלתי ואירא, אבל האמת אהובה מכל.  הכל אצלו מושלם, חוץ משיטת האבחונים הסוציולוגים-לאומיים שלו, שלוקה בחוסר מהותי (בניגוד לתורת הרב קוק) ומשדרת ריח חריף של תורה גלותית שמציאות לאומית יהודית לא טבעית לה ולא מסוגלת להתעלות מעל "מדעי המדינה" לעבר הסוציולוגיה, במחילה ממש מכבוד תורתו זצ"ל.

אבל האבחון הפוליטי עצמו מושלם אצלו, אלא שחסר את המימד הסוציולוגי שמאחוריו (למשל הטעות שאומה זה קבוצת אנשים שיש להם חזון משותף ותו לא, או על אמנה חברתית ותו לא).

לחטא המבול שהמלכים שהכריזו על עצמם כבני אלילים חמסו.     בדור המבול היה רק מלכים ללא עמים.

מגדל בבל הוא ניסיון ליצור עם, לא רק מדינה

בוני המגדל שאפו לאחד את האנושות סביב ערך אנושי ולא אלוקי (ולכן חזל אומרים שאמרפל זה נמרוד בונה המגדל, ובעצם 4 המלכים הם אב טיפוס למלכויות אומות העולם האימפריות).

בעוד אברהם ועם ישראל הם אנטי-תזה, של איחוד האנושות סביב ערך אלוקי, כאשר במרכז יש את עם ה' שמהווה לב לכל העמים המאוגדים כל אחד לעצמו על ידי ערך טבעי-אנושי.

(מהזכרון אז לא מדויק)

אגב, בפשט, בספר בראשית אין בכלל עבודה זרה. אולי רק התרפים של לבן, שדווקא שם אחת הפרשנויות היא שהם רק למזל או ניחוש.

כמובן, בדרש יש עבודה זרה כל הזמן. אבל בפשט - עבודה זרה מופיעה לראשונה אלוהי מצרים בספר שמות.

לפני שיעקב חוזר לבית אל, הוא מבקש מאנשי ביתו להסיר את אלילי הנכר שבידם וקובר אותם מתחת לאלה

לא סתם ע"ז, אלא רצון לעלות השמימה ולהלחם בה'.

הרי לפי חזל אנוש הוא ממציא האלילות, לא בוני המגדל.

וחוץ מזה חזל לא אומרים שבמבול ובסדום היו עבודה זרה, רק במגדל בבל.

ובאמת גם זה דורשני למה נמרוד הוא גם בונה המגדל וגם מייצג האלילות וזורק את אברהם לכבשן ודורש ממנו לסגוד לאלילים במדרש.

(אגב יש בבראשית ע"ז - הסירו את אלוהי הנכר. יעקב אחרי הריגת שכם).

בפשט נראה שהמסר העיקרי של אברהם הוא לא מלחמה ישירה בע"ז, אלא המסר שהאל העליון בורא העולם יורד ארצה לשכון בעם שהוא יצר ומתערב בעולם (וממילא הע"ז נשללת מאליה) "הרימותי ידי ל*ה'* אל עליון קונה שמים וארץ" בניגוד למלכיצדק שלא מזכיר את שם ה' אלוקי ישראל (או אלוקי אברהם), אלא רק טוען שאברהם ברוך לאל עליון.

לכן אברהם מיוצג כמנפץ הפסלים. עצם האמירה להקים עם שבורא העולם שוכן בתוכו ומתערב בעולם, זה עצמו ניפוץ סגידה לכוחות חלקיים.

בעוד שמלכיצדק אמנם מעודד לעבוד אל עליון שבורא העולם, אבל לאו דווקא אנשים עובדים אותו כאל שמתערב בעולם שוכן בו ומקים לעצמו עם, אלא כאל רחוק מהעולם שלא מתערב. לכן הגיוני שנראה לי הראבד אומר שבניגוד לאברהם, לשם ועבר לא הזדמן לשבור פסלים. כלומר מלכיצדק הוא שם עודד עבודה לבורא העולם, אבל לא לבורא עולם מתערב ונוכח , ובמילא עיקר העבודה והאמונה הופנתה אצל בני האדם לכוחות הטבע האליליים עד ימי אברהם.

בכל מקרה אצל אברהם זה די ברור למה חזל הכניסו את מלחמת אברהם בע"ז. כי אם מקימים עם שיהיה עם ה', זה עצמו שקול אוטומטית למלחמה בע"ז. בעוד שסירוב לפוץ על פני כל הארץ לא מקושר אןטומטית לע"ז, ולכן צריך חייב להיות הסבר למה חזל ראו בחטא המגדל עליה השמימה להלחם בה'

בדרש אתה צודק לחלוטין, חז"ל מוצאים רמזים לע"ז מיבל ויובל ודור אנוש ובעוד אין ספור מקומות.

אלא בנביאים. בעבר הנהר ישבו אבותיכם ויעבדו אלוהים אחרים. ואקח את אברהם.

זה מעניין שהתורה בכוונה לא מזכירה את עניין הע"ז. בדיוק כמו שאין הזכרה לעבודת אלוהי מצרים בידי ישראל במצרים , בתורה. למרות שביחזקאל זה מוזכר

(אני חושב שזה בשם הקאור החיים' אבל אני לא בטוח)

הם אמרו "פן נפןץ",

הם רצו להשאר בייחד ולא להתפזר בעולם

אבל הקב"ה צווה את נח ובניו בצאתם מהתיבה לרבות בארץ, לישב את העולם

הם לא רצו לקיים את הצווי אלא העדיפו להשאר באותו מקום אז ה' אמר שאם זה לא הולך לבד אני אעזור להם,

ואז ה' בלבל את השפות - וזהו. אי אפשר לחיות ביחד כשלא מבינים אחד את השני.

והם נפוצו בארץ

(אפילו לא חיייב לומר שזה חטא ועונש אלא סיבה ותוצאה, הקב"ה אמר להם להתפזה בעולם, הם לא רצו אז הקב"ה עזר להם / הכריח אותם לעשות את זה

אפשר להציג את זה גם כחטא ועונש,

מצידם:

הקב"ה אמר לנו לפוץ על פני הארץ, ואנחנו נלחמים בו ומוצאים לנו בקעה ומתיישבים שם ואם חלילה מישהו ילך לאיבוד ועלול לא למצוא אותנו ולהתישב במקום אחר (לפוץ בארץ) אז נעשה מגדל גדול וכך נלחם בקב"ה שככה לא יהיה אפשר להאבד, רואים את זה מכל האיזור

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).