בוכה כבר שעה
בהריון מתקדם עם כאבים חזקים וצירים מוקדמים. עבדתי היום מהבית , הכנתי זריז ארוחצ ויצאתי להביא את הילדים כשהאוטו נמצא הרחק ליד אחד הגנים. שכחתי את המפתחות בבית עקב היציאה המהירה ומצאתי את עצמי באמצע הסיבוב כבר אחרי הליכה ארוכה ועם שני ילדים בוכים ורבים ובלי רכב כדי להמשיך לגן האחרון והרחוק ביותר כשהליכה לוקחת לשם 30 דקות בהליכה מהירה בלי הריון ובלי שתי ילדים בוכים צורחים רבים בעגלה. בעלי בדרך באוטובוס מנסה לצמצם את הפער ולהמשיך במקביל אלי מהעבודה לגן המרוחק.
רצתי!!!!! טסתי כל הדרך, עליות ירידות שמש צירים וצרחנים שלא מפסיקים לריב בעגלה ורק רוצים ידיים! מודה שהתעצבנתי והרגשתי שעושה חילול השם למי ששמע אותי מתעקשת עם הילד הבוכה לא לרדת מהעגלה .
הגעתי תוך 15 דקות בקושי! עם קוצר נשימה, ותחושה של מכת חום. הייתי כל כך גאה בעצמי והרגשתי שמגיעה לי לפחות מדליה על שלא איחרתי ואפילו על שהקדמתי ב10 דקות שלמות!! מיד התקשרתי לבעלי לספר לו שהגעתי ושהוא יכול להגיע בנחת יותר. מלמלתי אחרי זה ש"כמו שאתה שומע (צרחות אימים ברקע) כיף פה" אלו המילים.
מפה לשם הוא בהתקף עצבים עלי על זה שאני לא מתפקדת עם הילדים וכדומה. ניתקתי והמשכתי עם לב בוכה לגן.
איך שהגיע העיר שלא מתנסחת כמו שצריך ושכשאני מדברת "ככה" זה ממש קשה לו (אמר את זה אפילו ביותר חוסר נעימות).
רואה אותי עם פנים בצבע בורדו אחרי ששטפתי אותן עשרות פעמים וזה כל מה שהיה לו להגיד לי. היה צריך להעיר שזו אשמתי (נכון! פדיחה שלי ! הודיתי בזה מיד!) אבל למה אי אפשר לראות בצורה ניטרלית את המאמצים הכבירים שלי??? את ההצלחה שלי!??? את כמה שאני אלופה ???????
וזהו אני ממררת בבכי על שבעלי בחיים לא מסוגל להעריך אותי
להיכנס לראש שלי
לראות ולו במעט את המאמצים הכבירים שאני עושה.
מציינת שהוא מודע לחלוטין לצורך שלי בהערכה ממנו. כבר שלושה ימים שאנחנו לא ישנים ביחד בגלל אירועים דומים כי אני לא מסוגלת. הרחקתי את המיטות וגם אחרי בכי ארוך אתמול כשהוא ניסה להגיד שאוהב אותי אמרתי לו במפורש שאני צריכה פיוס. כבר שבוע חופרת לו שאני צריכה שבעלי יעריך אותי.
מרגישה כל כך בודדה שבא לי שהשם פשוט יקח אותי!
