יום הדין, עזה, מחלקת בייניש בקומה התחתונה של האיתור. הצלחנו לגרד את כולם למטה למניין תוך כדי יצירת איזון עם המחלקה השנייה בעניין עמדות השמירה ותיאום זמנים עם הסגל לפשיטה אחר-הצהרים. אשכנזי אחד מן המחלקה, ששמו הולך לפניו, נטל טלית מאחד הספרדים שבחר להסתפק בטלית קטן מצמר, ניגש לפני הקהל והניח את מחזורו על גרם המדרגות הלולייני במרכז האיתור. נסיונו לנגן את מנגינות התפילה נענה בקול ענות חלושה מחבר המתפללים, מה שהוביל להחלשות קולו עצמו ובטחונו ביכולותיו המוסיקליות.
משום מה היתה התמקחות בין העדות על התפילות - למי יבושם בנוסח ומנגינות בית אבא ומי ימלמל בשקט ובמהירות או לחילופין יבהה באוויר במהלך פיוטים ארוכים ומנגינות שאינן תואמות את סדרה הטוב של המוסיקה - אך בעניין התקיעות הורגשה השלכה מן האחד לשני, אתה יודע, אתה בעל נסיון, אתה בעל יכולות נגינה נשיפתיות וכהנה.
היראים שבינינו, אותם שחרדים לתפילה כתקנה אך לא שוקעים בה לחלוטין, נתפלאו לגלות שגם כאן, בקהילת בואכה העיר שאטי, נוצרים מעגלי שיח של החלק האחורי של בית הכנסת בזמן התפילה, ואיך בכלל יוצרים כמה מעגלים כאלו כאשר המניין כולו כולל שנים עשר מתפללים?
מפסיקים בין שחרית למוסף בקידוש וביצוע חילוף זריז של עמדות, מי מוכן למסור נפשו להתפלל בעמדה ולהשלים התקיעות אחר כך, או לחלופין - למי לא כל כך אכפת.
ולפתע משהו מדגדג, מן אווירה אחרת ננסכת באנשים, הולכת ומתעצמת. התוקע הספרדי שנדחף לתפקיד ממלמל 'יהי רצונים' ארוכים ותחושה של חוסר-ראיוּת נמתחת בינו לבין חזן המוסף האשכנזי, שמתחיל לתהות על הסכמתו למינוי.
לאט לאט המתח שבאוויר מתחדד, כאילו הוא מתקרב לפתרונו. כולם מצטרפים למנגינה היוונית העתיקה של 'שערי רצון', נכנסים בה יחד עם כל שבטי ישראל, ובבית האחד והמיוחד זה בוקע, הנקודה הפנימית שמצרפת את כולם, מושכת באוזן את השומר הפלוגתי המסורתי עמדתו למעלה...
צר לי על אֵם תבכה ותתיפח. עוקד והנעקד והמזבח.
* * *
יורדים מההאמרים, האווירה טובה, אפילו מרוממת, וכולם מחויכים. איזה כיף להיות בחוץ. "סוף סוף אנחנו בארץ", אחד אומר. "לא בארץ", מתקן אותו האחר, "במדינה. בארץ היינו כל הזמן". האחד מביט בו במבט מוזר, מי שהקשיב מן הסתם היה מצטרף אליו לתמוה על הדקדוקים של האחר. טוב, זה די מובן. אחרת, אם זה לא היה מוטמע בו כל כך עמוק, הוא לא היה האחר. הוא היה האחד.
* * *
קור רוחו של לילה צורב את עיני הלחות משינה. גופי מסרב בו ושוקע עמוק אל תוך הכר שתחתי. משיכת אף מגלה קפאון בקצהו כשכפור ניגר במורד הגרון. היד משוטטת בלי משים אל השכבות התחתונות ומתמקמת מתחת לירך, שואבת חום ממעיינהּ. האוזניים נוקשות כגלידי קרח, שואפות אל כף יד שתכסם ותחמם. אצבעות הרגליים ניטשו בנעליהן, אוושת תנועה קלה מעורר בהן חיים. פיהוק ודמעה (עד יעלה השחר קמעא לשמירה של שעה).
