אז די מהחתונה אנחנו בתקופות לא מאוד יציבות כלכלית. שנינו בקושי עובדים ואני בהוצאות לימודים וילדים מאז החתונה. מהצד שלו יש עזרה של 2 אלף בחודש שזה מבורך מאוד ועוזר ואיכשהו בזכות זה אנחנו מסתדרים. שנינו סטודנטים ואני עובדת בעבודה קטנה ובעלי בעבודה פיצית שנסיים אותה.
מהצד שלו יש הרבה פניות ורצון לעזור לפחות מהמסרים שהם מעבירים. ההורים בסמיכות אלינו ועוזרים לאח נוסף שדווקא מבוסס מאוד עם שמירה על הילדים ברמה של לפחות יומיים בשבוע.
אני מאוד מבואסת שבעלי לא מרגיש בנוח לבקש או לשאול בעדינות על עזרה. הן כלכלית (למשל זה שלפני תקופה ההורים שלו אמרו שהם יממנו את הלימודים) והן טכנית (למרות שאמא שלו אומרת לי מידי פעם שאנחנו לא מבקשים מספיק עזרה ואתמול אביו אמר שהוא מאמין בחיים מעורבי-דורות שהנכדים גרים ליד ההורים).
הם מדהימים ממש! אני מבינה את בעלי שקשה לו לבקש עזרה או אפילו לשאול עליה בצורה מנומסת ועקיפה כדי לברר איתם. אבל אני מרגישה פספוס ענק! יש לנו את האופציה לקבל עזרה, לפחות טכנית אם לא כלכלית, אופציה שאולי לא תהיה רלוונטית בשנה הבאה. אני צריכה ללדת כל רגע אז זה עוד הוצאה שאנחנו עוד לא עליה. ויש לזה הרבה השלכות לזה שהוא לא מוכן אפילו להתייעץ איתם.
אני ניסיתי ליזום שיחה משותפת אבל זה בסוף לא יצא לפועל ואני מרגישה שהם סה"כ מעוניינים לעזור ושיש מימד של מנגנון הגנה של בעלי של צורך להוכיח שהוא מסתדר בזה שלא מתאים לו. אבל בנוסף לכך יש לזה השלכות עלינו שהוא רוצה לרשום למסגרות ארוכות כדי שאם במקרה ההורים שלו יעזרו אז הוא ירגיש יותר בנוח לבקש פחות וכולי והוצאה פתאומית של כ20 אלף בשנה על לימודים. בסוף אנחנו יוצאים מופסדים מכל הכיוונים.
כי למרות שנראה שיש נכונות מצידם אנחנו גם לא משתמשים בזה וגם מתנהגים כאילו כן בזה שמשלמים על מסגרות ארוכות, פתאום מוציאים את החסכונות שלנו על לימודים ועל היומיום כי לא נעים להזכיר להם את שהציעו, נקרעים תחת העול (הם לא חייבים לנו כלום!) כשאולי אפשר עם מעט אי נוחות חד פעמית לסדר חצי מהבעיה..
סליחה שיצא כל כך ארוך, לא התכוונתי אבל הייתי צריכה לסדר גם לי את העניינים בראש.
וזה עוד בלי משכנתא ורכב
