אני מאוד משימתית בנפשי, לסמן וי על משימות מספק אותי, ודברים פתוחים מציקים לי. לכן עם כל שנאתי לעבודות הבית, אני אנסה לקדם את זה כל הזמן ויפריע לי שמבולגן/מלוכלך/יש כלים/כביסה וכו...
בעלי בסגנון נפשי שונה לגמרי, נהיה משותק מעומס משימות, הרבה יותר מפוזר ודחיין. הוא שותף בבית כמעט בהכל (תיאורטית - הוא יודע לעשות כמעט הכל, כמה הוא עושה זה משתנה). אבל מרגישה שזה בעיקר כדי לשמח אותי ולעזור לי, ופחות כי זה חשוב לו.
אני מרגישה לפעמים שיש לו איזושהי בעיית התארגנות, כי מלא פעמים אנחנו מתכננים לו"ז והוא לא קורה כמו שרצינו, או שאני מבקשת שיעשה משהו והוא אומר שכן ובפועל זה לא קורה... ברור לי שהוא באמת מתכוון לעשות, אבל בדרך זה מתפזר לו איכשהו...
זאת התמודדות שלנו בכל מיני אופנים, שאנחנו עושים איתה דרך ב"ה, אבל עדיין אני מרגישה שאני לא באמת מבינה מה עובר לו בראש ולכן לא באמת מצליחה להבין אותו.
עכשו,
בעלי רוצה עוד ילד, עלי זה גדול כרגע, בין השאר בגלל התחושה שאנחנו לא מחזיקים את העומס הקיים... אני יודעת שהוא מאוד עמוס עכשו וקשה לו מאוד ההרגשה שהוא רודף אחרי הזנב של עצמו. כשמנגד אני מרגישה שאני כמעט לבד בענייני הבית, בגלל שהוא טובע בענייניו.
כששאלתי אותו איך הוא חושב שנסתדר אם אני אשכב על הספה כל היום באפיסת כוחות, הוא אמר - אני יודע שזה ידרוש ממני יותר אבל המטרה שווה את המאמץ.
אני באמת לא מבינה איך הוא תופס את זה...
זתומרת מבינה את הרעיון במחשבה, לא איך זה יעבוד במציאות. הרי גם עכשו הוא מלא רצון טוב, אבל במעשים פחות מצליח... כבר עכשו הוא מרגיש שהוא מוצף. אז מה יקרה פתאום שיאפשר לו לעשות יותר?
אשמח לשמוע מחוויית החיים שלכן.
לא איך מחליטים שרוצים עוד ילד, או מי צודק,
אלא ממי שהיא יותר בסגנון הנפשי שלו,
מה עובר בראש.
איפה הפער בין הרצון למציאות
ומה יכול לשנות את המציאות.
באמת חשוב לי להבין.
תודה למי שקראה ולמי שתגיב.
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)