אני סה"כ באמצע חודש שני, והיינו שבת אצל ההורים של בעלי.
חמותי הגיע אליי באמצע שבת כשעמדתי (רק אני בעלי והתינוקת היינו שם) ושאלה איך אני מרגישה. אמרתי שבסדר, ואז היא חייכה ואמרה שכבר יצאה לי הבטן, קצת אבל היא רואה שהבטן התעגלה, ובהריון שני הבטן יוצאת יותר מהר, וגם נגעה לי בבטן. חייכתי ולא אמרתי כלום מההלם. היא יצאה מהחדר והתחלתי לבכות.
בחיי שלא רואים כלום כרגע. והיה לי קשה עם זה, כי לפני זה הייתי עושה תרגילי בטן וספורט ובגלל החולשה הפסקתי. מה שהיא ראתה זה כנראה האוכל של הסעודה קודם... וגם הנגיעה בבטן. וגם השאלות גם מצד חמי של איך אני מרגישה.
קשה לי עם זה ממש.
אני לא רוצה שישאלו אותי, לא רציתי לספר בכלל. זה היה דחוף לבעלי לספר להורים שלו כשהיינו במיון ואז גם עירויים ושלא יכולנו להגיע אליהם בתקופה הזאת כי הם גרים רחוק.
בכלל כל המשפחה שלי יודעת למרות שלא אמרתי במפורש כי לא הצלחתי לתפקד, וזה אותו סרט של ההריון הקודם ועכשיו כולם יודעים.
וזהו, המשפט הזה של חמותי על זה שהבטן יצאה לי קשה לי ממש לעכל. מרגיש שחדרו לי לפרטיות, לגוף שלי. זה שלי, רגע, רק התחלתי.
הם מדהימים ומהממים, באמת. דואגים, אבל קשה לי.
זהו סוף פריקה. מישהי חוותה משהו דומה? איך לשחרר את זה? אני לא רוצה לשמור כעס או פגיעה ממנה
