גם לא מפורט מי הנביא שאמר לרבקה, ותמיד שיש נביא אז אומרים את שמו או את הכינוי איש האלוקים.

אפשר גם לומר שהלכה פיסית למזבח בחברון/בית אל כדי לקבל נבואה, ואז "ותלך" זה הליכה פיסית

אבל דברתי על הפשט.

העיקר זה צורת הפניה שלה לדעתי.

בנוגע ל-"ויאמר ה' לה" שיכול להיות על ידי נביא, הרס"ג מביא כדוגמא את הפסוק 'וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו' (דברי הימים ב לג י)

דור.

כאן זה סיפור על דיבור לאדם פרטי.

דחוק לדעתי לומר ש"ויאמר ה לה" זה על ידי שליח. כשם ש"וידבר ה אל משה" הכוונה כפשוטו.

יש הבדל בין "ויאמר דוד ליהונתן" שזה ללא שליח, לבין "ויאמר חזקיהו לסנחריב" או "ויאמר פרעה לנוגשים בעם" שזה וודאי עם שליח. יש הבדל בין תיאור סיפורי פרטי לתיאור סיפורי מקיף.

כשם ש"אז יבנה שלמה" זה על ידי שליח, לבין "ויקח יעקב אבן וישמיה מצבה" שזה לא על ידי שליח

אז אין צורך לפרט שה דיבר אל אחז על ידי שליח.

אבל איפה מצינו שסתם כך כתוב ש"ויאמר ה לפלוני" באופן פרטי וללא הקדמה זה על ידי שליח?

גם "וידבר ה אל אהרון" נשמע בפשט שה' אמר בנבואה  ישירה לאהרון בהוראת שעה, ואחר כך ה' אמר למשה לכתוב זאת בתורה (כמו מצוות מילה לאברהם) ואז זה עדיין תורת משה.

ואולי יש הבדל בין "וידבר לפלוני" לבין "ויאמר לפלוני"

אז אפשר ללמוד מזה גם לאיפה שלא חייבים, אם רוצים ויש סיבה (רבקה, אהרון בויקרא, "ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך", "ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך")

סיפורי כללי ולא פרטני (כי בתיאור כללי מדלגים על השליח כמו באז יבנה שלמה), או שהיתה כבר הקדמה לפני שזה היה בידי נביא ואין צורך לחזור על זה. וגם *אולי* יש לחלק בין ויאמר לוידבר.

אני לא אומר שמחויב המציאות שרבקה קיבלה נבואה ישירה, אבל כך הכי מסתבר מהפדט.

ה אמר אלי בני אתה זה בכלל תיאור שירי פיוטי בתהילים (ואגב אין לדלול נבואה ישירה לדוד, שמשמע במלכים שאכן היה כך "ברוך ה אשר דיבר *בפיו* אל דוד אבי *ובידו מילא* לאמר" וגם "רוח ה דיבר בי ומילתו על לשוני. אמר ה לי דיבר צדיק באדם צדיק מושל יראת אלוקים...כי לא כן בריתי עם אל , ערוכה בכל ושמורה" וכן מצינו שה כרת ברית עם דוד ואילו בדברי נתן לא מצינו ברית או שבועה, לכן משמע שה' אמר ישירות לדוד על הברית). ואין ללמוד מתיאור שירי לתיאור פרוזאי. אחרת נאמר שהשמים מספרים כבוד א-ל זה כפשוטו.

בשלמה זה לא היה נבואה ישירה "ה הנראה אליו פעמיים"?

לגבי אהרון, למה לא כתוב "וידבר ה אל משה אמור אל אהרון"? כמו בפסוקים אחרים כאלה?

אם בהקדמה כבר הובהר שזה דיבור בידי מתווך כמו אצל אחז, אז כמעט בטוח שכם השני הוא בידי המתווך.

בתיאור פרטני פרוזאי ללא הקדמה, כמעט כל הסיכויים שזה דיבור ישיר, אבל לא 100 אחוז

ההבדל גם בין אחז לרבקה ששם מפורש את שם הנביא, בעוד שכאן אי אזכור שם הנביא תמוה. (ואין להשוות למנשה ועמו, שם מדובר כנראה על תקופה ארוכה בה ה שלח הרבה נביאים למנשה ודורו אז אין מה לציין את שם הנביא, כדוגמת "ויעד ה בישראל ביד נביא כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם").

2 האפשרויות לפשט, אבל נראה שהאפשרות הסבירה היא נבואה ישירה. 

פה לא כתוב "ויבוא איש האלוקים לרבקה".

מה גם שאיזה נביאים היו בדורם חוץ מהם? אברהם אמר לה? אז למה לא מוזכר במפורש?

לא סתם האבות מוזכרים כנביאים "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא" "אל תגעו במשיחיי ולנביאי אל תרעו". ייתכן שהיו הנביאים היחידים כמעט בדורם.

אולי היה איוב ואבימלך ושם ועבר חיו אז, אבל עדיין נשמע דחוק.

וגם למה שרבקה תלך לדרוש בנביא אחר? היא לא מספיק גדולה שתהיה נביאה בעצמה? הרי בעלה נביא. ומצינו ששרה גדולה בנבואה מאברהם

של אברהם הם נביאים.

הם מכונים מלאכים, ונכון שהנביאים מכונים פעם אחת "מלאכי האלוקים" בצורה פיוטית. אבל ראה חריפות דברי הראב"ע על מי שסובר,שהנה אנכי שולח מלאך הכוונה לאדם.

לא אכפת לי שיש נביאים אחרים, ואני סובר,שגם לגוים יש נבואה. וגם הכוזרי סובר,שלשם ועבר היתה נבואה כי הם מהשושלת. אבל פשוט בפשט זה נשמע דחוק

"לא אכפת לי שיש נביאים אחרים, ואני סובר,שגם לגוים יש נבואה. וגם הכוזרי סובר,שלשם ועבר היתה נבואה כי הם מהשושלת. אבל פשוט בפשט זה נשמע דחוק"

לעוות את הפשט כדי שיתאים לכוזרי🙂

זו קריאה שפותחת לנו הסתכלות חדשה על ספר בראשית. היא מתארת עולם שבו יש הרבה נביאים שמתנבאים בשם ה', ויש חזון נפרץ, וזה אכן מציג את האבות בצורה שונה מזאת שאתה מעלה בשרשורים שלך

למה שבימי האבות המצב יהיה שונה? וחוץ מזה רוב העולם עובד ע"ז. כמה נביאים כבר יהיו?

אני לא זוכר מי כותב על הנביאים בימי האבות. אבל לזכרוני אלו ראשונים פילוסופים כמו הרמבם שחשבו שגם בימי האבות כל האליטה האנטלקטואלית בעולם האמינו באל אחד או הסתפקו בכך (כמו אריסטו) והיו פילוסופים אלא טעו בטעותו של אנוש להלל את הגלגלים והשכלים. המקובלים לעומת זאת טוענים על גדולי האומות שהיו מכשפים כדוגמת בלעם ולבן, לא פילוסופים.   הארכיאולוגיה מוכיחה כדעת המקובלים לא כדעת הרמבם וסיעתו. שלא היה כזה מונותאיזם נפוץ בגויים לפני אריסטו, והרעש באתונה על סוקרטס מוכיח שלפניו לא היו פילוסופים (למעט מבשרי הפילוסופיה מאה שנה לפני סוקרטס). אלא שהרמבם וסיעתו לא הכירו את הארכאילוגיה אז חשבו לתומם שהפילוסופיה המעין יוונית היתה מאז ומתמיד באנושות, ומכאן הנחתם המוטעת לריבוי עצום של נביאים בעולם מאז ומתמיד(כדוגמת נבואת עומר וזייד שהרמבם מביא)

לדעתי אתה ממש חייב להפרד מהדיכוטומיה "פילוסופים/מקובלים" שלך. מההיכרות שלי היא לא תואמת למציאות, מבוססת על משאלת לב, לא תופסת את העושר של ההגות היהודית שכוללת הרבה מאוד מגירות, ובעיקר מאפשרת לשייך כל רעיון שאתה לא אוהב להשפעה של יריבים מדויימנים

המקובלים )וכן עולה מחסל והפשט( טוענים למכשפים אצל הגויים שראו בכוח המדמה שלהם דברים אבל מעוותים.

הרמבם כותב מפורש במשנה תורה שבימי אנוש טעה אנוש להלל את הגלגלים והשכלים, ושאחריו כל כהני האומות ידעו שיש רק אל אחד אבל אמרו לפשוטי העם שיש הרבה אלילים. אנוש מוצג לפי הרמבם כפילוסוף מעיין אריסטוטלי.

המקובלים מדברים על גלות השכינה ועל ביטול יצרא דע"ז בבית שני. והרב קוק מרחיב על השינוי שהיה מעולם שבו היתה נבואה לביןתקופה פוסט נבואית בלמהלך האידאות וחכם עדיף מנביא ובעוד מקומות.

גם ההיסטוריה מסכימה איתו )ראה ערך "עידן הציר").

מי שלא  היה מודע לקבלה חשב שתפיסת עולמינו היתה זהה מאז ומעולם, או כלשון הרב קוק "על ידי שכחת הרזים תשכח ההכרה של ארץ ישראל וכו').

בוודאי שניתן לחלק את הוגי הראשונים למקובלים ופילוסופים. נכון שזו חלוקה גסה, אבל היא קיימת ומאפשר לזהות מגמות דומות ב2 הקבוצות (ייתכן שהיו גם כאלה שאינם מקובלים אך סברו כמותם, אולי הכוזרי). גם הרב קוק מדבר על 2 תחומי ההגות ביהדות כ"קבלה ומחקר(פילוסופיה)"

החלוקה הזאת לא רק בישראל אלא גם באומות, בין מיסטיקה לפילוסופיה. ובהערכה גסה מאוד - בין פלטוניזם לאריסטוטליזם. בין חשיבה שכלית לבין חשיבה מיסטית המתארת דברים באמצעות הדימיון יותר מאשר הגדרות שכליות.

אני לא טוען שהפילוסופים הם "יריבים". כבר הסברתי למה צריך את שניהם אבל למה לקבלה יש בכורה.  מה גם שרוב המקובלים צל הראשונים היו גם פילוסופים ובעלי הגדרות שכליות (הרמבן, החלק ה5 של הכוזרי, וגם אצל האחרונים המהרל והרמחל ועוד)

בעיניי זה בדיוק כמו להגיד "הרב קוק היה הגליאני". אני לא רואה שום טעם להתייחס לדברים שכתבת, סליחה

להשערתי המקובלים יטענו שהיו כמויות מסיביות של קוסמים בימי האבות (אני יודע שהמקובלים אומרים שאיזבל היתה מכשפה ומכוח זה ידעה על שורש נשמתו של אליהו הנביא) שרואים בכוח מדמה דברין גדולים אך מעוותים. וודאי רבקה לא תדרוש במכשפים שנחשבים טמאים לפי התנך. אבל המקובלים לא טוענים על פילוסופים שהיו אז.

יש הבדל בין לומר על הרב קוק שהיה הגלייני, לבין לומר על הרמב"ם, הרלבג ורבינו בחיי שהיו פילוסופים ולא מקובלים ולא אחזו בשום צוקה של מיסטיקה. שזה די ברור (למעט החבדניקים שבצורה מגוכחת טוענים שהרמבם היה מקובל(

אבל אם אכפת לך מהאמת, תעצור רגע ובמקום לנסות לדחות, תחשוב כמה ימים עם עצמך על ההשוואה. תחשוב לעצמך על כל הדחיות שאתה יכול להעלות לטענה "הרב קוק הוא בסך הכל הוגה הגליאני", ותחשוב איזה מהן יכולות להיות רלוונטיות לשאר ההוגים ביהדות

לטעון על אדם שהוא הגלייני זה הכנסתו לתחום צר מאוד.

לטעו על אדם שהוא פילוסוף או מיסטיקן זה תחום רחב מאוד, כי גם לפילוסופיה וגם למיסטיקה יש אינספור זרמים ושיטות והלכי מחשבה.

מי שפילוסוף תופש את העולם בעיקר בהגדרות שכליות, מי שמיסטיקן תופס את העולם בעיקר בדימויים של הכוח המדמה. זה ההבדל. כמובן יש מי שמשחב בין שניהם.

החלוקה הזאת חורזת כחוט השני את כל הגות האנושות מאז לפני 2500 שנה ועד ימינו.

לא טענתי "הרמבם הוא סך הכל פילוסוף" ולא הקטנתי. פשוט שייכתי אותו למשבצת שלו בעולם ההגות.

(נ.ב : לא מפריע לי אם תנצלש את השרשור🙂 אתה יכול לפצל אותו אם אתה רוצה)

כך שמעולם לא טענתי שמה שמייחד את האבות מהותית זה שהם נביאים.

כן טענתי שמהפשט נראה שהם היו בין הבודדים מהנביאים בדורם, אבל זה פשט לא מחייב (ומהארכאלוגיה והקבלה עולה שלא היו הרבה נביאי אמת בדורם, אבל לא מחייב דווקא בודדים)

הרי הם היו אמורים להיות אלו שמתנבאים ואומרים לה.

כמובן שה' לא סתם העלים מאברהם ומיצחק

חזל אומרים ששרה גדולה מאברהם בנבואה. ושהאמהות נביאות היו

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.