לפי הדרוש המפורסם של הרב קוק במדבר שור.

יצחק אבינו לא ידע אם עשו נדחה/נשלל או לא, ולכן (בין היתר) חשב לברכו.

כי אולי העובדה שה' סיבב שהוא הבכור זה סימן לכך שממנו עתיד להבנות עמ"י.

(והרב קוק מציין שם עוד 2 סיבות מה הרציונל לבחור בעשו..).

יידחה.

הרי כתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" ומעולם לא נאמר שרק חלק מזרע יצחק, ורבקה לא גלתה ליצחק את נבואתה, אחרת לא היה מברך הפך הנבואה.

לא סביר שיצחק היה מברך את עשיו ועוד מברכו שיעקב יהיה כפוף אליו "הוה גביר לאחיך" אם היה *מסתפק* שמא עשיו הוא מעם ישראל או לא. סביר שיצחק חשב שגם יעקב וגם עשיו יהיו 2 שבטים ב"עם יצחק" כאשר לשבט עשיו תהיה ההובלה והמלכות. אין סיבה ליצחק לחשוב שמישהו מבניו בכלל יישלל מעם ישראל. אנחנו חושבים זאת כי אנחנו כבר יודעים את סוף הסיפור..

גם מה שנאמר לרבקה "2 גוים בבטנך" מראה שעד אז יצחק ורבקה חשבו שיצא מהם רק עם אחד.

באופן כללי: הברכה של יצחק עם הציד לא קשורה ללמי יהיה עם ה', אלא למי תהיה שליטה גשמית בעולם. יצחק רצה לברך את זה ששבט עשיו יקבל את הברכות הגשמיות וימשול על שבט יעקוב (כדוגמת יהודה "ישתחוו לך בני אביך") ושניהם יהיו עם ה'. בסוף התברר שרק יעקב עם ה' ורק הוא יקבל את הברכות הגשמיות ואת ההגמוניה החברתית בעולם (שתהיה לעתיד לבוא) ואת השלטון על עם עשיו. (מטל השמים ומשמני הארץ - יצחק התכוון שבתוך ארץ ישראל עשיו ייטול את החלק המשובח. בסוף יצא לו שיעקב יקבל את רוב הארץ חוץ מהר שעיר שיהיה לעתיד לבוא, ורוב הארץ יותר משובחת מהר שעיר)

הברכה מכילה רק שפע גשמי ושליטה, ואין בה שום אזכור לעם ה' או לברית האבות

אני חושב שזה המהלך הכללי של הדברים:

1. בפשטות, אם עשיו ויעקב מאותה אם, הם אמורים להיות שני שבטים של אותו עם.

2. רבקה שמעה בנבואה שאלו לא יהיו שני שבטים אלא שני לאומים. ומסיבה כלשהי היא לא סיפרה זאת ליצחק (הגיוני שזה בגלל שיש לנבואה שתי אפשרויות, אז אין טעם לספר לו. והתפקיד שלה הוא להיות זו שמכריעה ביניהן).

3. יעקב (אולי לו רבקה כן סיפרה) רצה להיות הממשיך. הוא גרם לעשיו למכור את הבכורה, כי הבין שהמעשה הזה יגלגל את החלפתו משמיים.

יעקב לא ידע איך זה יקרה, אבל הוא רצה שזה יקרה. לכן לא הייתה לו כ"כ בעיה לשקר ליצחק, הוא רק חשש שיצחק יגלה זאת.

4. העניין המרכזי- יצחק חושב שאלו יהיו שני שבטים, שאחד גביר לשני, אבל הם יהיו יחד (לכן הוא גם לא ראה צורך לברך בברכת הארץ את יעקב שחשב שהוא עשיו. מבחינתו שניהם יירשו את הארץ).

הוא מניח שהבכור אמור להמשיך אותו, ולכן התורה מדגישה בתחילת פרשיית הברכות- "ויקרא את עשיו *בנו הגדול*. אח"כ כשהוא שומע על מכירת הבכורה הוא מבין שטעה כשבחר בעשיו והופך מייד כיוון (וזה מאוד מיוחד).

לפני פרשיית הברכות כתוב שעשיו נשא נשים שהיו מורת רוח ליצחק ורבקה. אז ברור שיצחק הכיר את טבעו של עשיו ובכל זאת ברכו. איך הוא לא חשש לקחת את הסיכון ולתת לו את ההובלה? לא עדיף ללכת על בטוח? ואי אפשר לומר שהוא חשב שיעקב יישר את עשיו. ואי אפשר לומר שהוא רצה לעשות חלוקת תפקידים, כי לא שייך לתת את הברכה הגשמית למישהו שלא הולך בדרכי אבותיו.

כנראה הייתה סיבה עמוקה כלשהי, או מחשבה עמוקה כלשהי, שגרמה ליצחק להעדיף את עשיו. אולי הוא חשב שבעקבות הברכות עשיו יתבגר וישתנה, אבל לא משמע ככה מתוכן הברכות.

אולי יצחק ראה שיש סגולה פנימית בעשיו, וידע שהיא תצא לפועל מתישהו. צריך גם לשים לב שיעקב היה צריך לעבור מסע מפרך בבית לבן כדי לרכוש את התכונות ה"עשוויות" הנצרכות, ככה שזה הגיוני שיצחק ראה את החסרון הזה ביעקב שלא יאפשר לו להמשיך אותו.

אבל בסופו של דבר, אחרי שאנחנו מכירים את כל הסיפור וחוזרים אחורה, ברור לנו שיעקב מראש נועד להיות הממשיך וזה לא שבאמת הייתה אפשרות אחרת. רבקה שגדלה במקום של אנשים לא משהו (אחרת לא היה צריך לומר "בתולה ואיש לא ידעה"), ולמדה ללכת נגד הזרם ולסמוך על האינטואיציה שלה, הבינה מהר מאוד שהפירוש הנכון של הנבואה הוא שיעקב הוא הממשיך. ולכן גם הנבואה שקיבלה רבקה ומכירת הבכורה כתובות יחד באותה פרשיה. 

הוספה- אני רואה עכשיו את מה שכתבת ושבחלק מהדברים כתבנו דברים דומים..

א. מי אמר שהולכים דווקא לפי האמא? ההלכה שיהודי זה לפי האמא זה רק אחרי מתן תורה, עד יציאת מצרים יהודי הוא לפי האבא לזכרוני. גם סברת אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך מראה שבן הגר בהווא המינא יכול להיות יהודי.

פשוט כמו שישמעאל לא חלק מהעם, גם עשיו לא, כי כך ה גזר.

ב. זה נכון. אבל יצחק סבר עד הברכות שיעקב ועשיו שניהם מעם ישראל. אבל עד נבואת רבקה גם היא חשבה שכל ילד שיהיה לה יהיה  חלק מעם ישראל.

ג. זה נכון. דיברתי מבחינת יצחק. מצד שני לא כתוב שנאמר לרבקה מפורשות שהקטן יהיה הממשיך, אז אולי יעקב לא ידע זאת מפורש עד חלום הסולם.

ד. אני דווקא לא חושב שהברכות קשורות לבכורה, שהרי עשיו חושב שהוא יקבל את הברכות למרות שאין לו בכורה. והרי עשיו בז לבכורה ויבז עשיו, סימן שהיא לא גשמית שהרי לא חפץ בה.

דווקא נראה לפי הפשט ולפי חזל שהבכורה היא תפקיד רוחני לעומת הברכות הגשמיות, כדוגמת בכורות ישראל, ועשיו בז לתפקיד לכן מכרו ליעקב.

הסעבה שיצחק רצה לברך את עשיו זה כי הוא איש יודע ציד איש שדה, והרי מטרת עם ישראל זה לקדש את הגשמיות (ולכן יעקב צריך ללבוש את בגדי עשיו כלומר את הגשמיות כדי לזכות בברכות , אבל קולו נשאר קול יעקב רוחני).   עשיו היה רשע נסתר אך בגלוי היה נראה כצדיק, ואל תשכח שגם יהודה נשא כנענית וגם שלמה המלך. דווקא בהתחלה יצחק תמך בנישואי עשיו עם כנעניות כי סבר,שכך עשיו יכול לצבור עוצמות גשמיות, אחר כך ראה שנשותיו רשעות.

אבל כל השאלה שלי היא מתי *יצחק* ידע שיעקב יהיה הממשיך ולא עשיו. האם כבר בסוף הפרשה בברכת "ואל ש-די יפרך" כבר יצחק יודע וזה בעצם הענקת הישראליות רק ליעקב? או שיעקב יודע רשמית רק בחלןם הסולם?

יעקב ועשיו הם גם מאותה אמא.

ב. לא אמרתי אחרת.

ג. ברור לי שיעקב ידע. לאו דווקא שעשיו ידחה, אלא שהוא (יעקב) יהיה המוביל.

ד. אני לא חושב שיש משהו מוכרח במה שכתבת, שבגללו כדאי לעקור את הפשט, שאין חילוק בין בכורה רוחנית לגשמית.

אם יצחק בירך את יעקב שהארץ תהיה שלו, זה מעיד שהוא כבר ידע שזה רק יעקב. אני מניח שהוא בירר מה שקרה, ורבקה סיפרה לו על הנבואה.

לפני כן, בברכתו לעשיו, משמע שיצחק עדיין חשב שגם עשיו ימשיך אותו, רק שהוא יהיה תחת יעקב במקום להיפך.

ג. מתי יעקב ידע שעשיו ידחה ורק הוא ימשיך

ד. אם בכורה היא גשמית, למה עשיו בז לה? הרי הוא רוצה ברכות גשמיות, והכתוב אומר מפורשות "ויבז עשיו את הבכורה". מהפשט בכורה נראת כמשהו סמלי יוקרתי, לא כמשהו גשמי (עדיין לא היה דין תורה שהבכור יורש פי 2, ואין סיבה שעשיו ימכור זאת בעד עדשים).

ה. ייתכן ש"לרשתך את ארץ מגוריך" זה שגם אתה תירש אותה אבל לא רק, ופשוט יצחק מברך את יעקב כי הולך פדנה ארם ועשיו נשאר בבית, כמו "ויקרא בהם שמי ושם אבותי". מצד שני נראה שאתה צודק והפשט נוטה יוצר לומר שדווקא אתה תירש אותה ודווקא לך תהיה ברכת אברהם. וגם עדיין לרבקה לא נאמר מפורשות שיעקב הוא עם ה' ולא עשיו, אלא רק שרב יעבוד צעיר. נכון שזה מסתבר, אבל אולי יש אפשרות עדיין שדווקא הגווים ישלטו על ישראל כדי שישראל יהיו רוחניים? אבל הסבירות יותר כמו שכתבת. השאלה אם פשוט לא נאמר בנבואה או רוח הקודש ליצחק שעשיו נדחה, כמו שמשה אומר "כה אמר ה כחצות הלילה" בלי שכתוב שה' אמר לו

עשיו ביזה את הבכורה כסמל מופשט, לא את המשמעויות שלה.

אני לא חושב שאפשר להגדיר את הבכורה כמשהו רוחני גרידא, ראובן לדוגמא היה צריך להיות בכור גם רוחנית וגם גשמית (כהן ומלך).

לגבי החלק הראשון של סעיף ה- כן.

לגבי החלק השני- נאמר לה שהם שני גויים ושני לאומים, לא שני שבטים. אני לא חושב שאפשר להבין את זה אחרת.

עדשים, אם יש לה משמעות גשמית?

כתוב בדברי הימים שיוסף זכה לבכורה ויהודה למלכות.

לא כתוב שבגלל שראובן היה בכור היה אמור למלוך, אלא אונקלוס אומר שהיה אמור לקבל כהונה, בכורה ומלכות. משמע בכורה אינה מלכות.

ה. נכון. אבל זה עדיין לא אמירה מפורשת שיעקב יהיה עם ישראל ולא עשיו במקומו. השאלה אם יצחק בסוף הפרשה ידע בוודאות את זה או לא, עד חלום הסולם

נכונים גם במקרה שלבכורה יש משמעות גשמית. אז השאלה היא לא מהמכירה אלא מזה שהוא ביזה את הבכורה. אני חושב שבכור זה סוג של כותרת, תואר, זה לא שבאמת בגלל שהבכור ימכור לקטן את הבכורה, זה כאילו שהקטן נולד ראשון.

לחילופין, אפשר לומר שבכורה הכוונה לזה שהבכור יורש יותר (מניח שזה היה נהוג כל הזמן, עוד לפני התורה), כמו שהבאת מדה"י לגבי יוסף. לא אכפת לעשיו שיעקב יירש יותר, העיקר שהוא יהיה הממשיך.
 

ולמה שראובן יקבל את הכהונה והמלוכה? כי הוא בכור, ולו זכות ראשונים.

אז כתבתי קודם שרבקה ידעה שעליה מוטל "לפתור" את הנבואה. 

מדבריו של יצחק ליעקב בסוף הפרשה, וגם מהסברא הפשוטה שהוא בירר מה קרה- הוא ידע. 

תועפות בשביל נזיד עדשים.

פשט דברי עשיו נשמע כמליצה "אני במילא עוד שניה מת מרעב כי לא אכלתי היום כלום, אז מה אני צריך את התואר הסמלי הזה!" וזה גם הכוונה שביזה את הבכורה וזלזל בה כי לא ראה בה חשיבות.

יכול להיות שעשיו זכה במלוכה מדין בכור, אבל בעדשים נמכרה רק הבכורה (כלומר הכהונה) ולא המלכות. אני מניח שיצחק ידע על מכירת הבכורה עוד לפני הברכות

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.