אני רוצה להציע מסגרת אחרת להבנת כל הפרשה, והיא שהדמות שמרחפת בחלל של פרק כו והתורה אמנם לא כותבת את זה במפורש! אבל אולי רומזת על זה קצת בפסוק האחרון של פרק כו היא עשו.

כאמור, רואים בפרק כו שבניגוד לאברהם שהיה איש מלחמה יצחק הוא דמות שבורחת באופן עקבי מעימותים. מילא הסיפור בתחילת הפרשה שלוקחים לו את אשתו ושם אפשר לטעון שגם אברהם נהג באופן דומה, אבל כל פעם שהוא חופר באר באים תושבי הארץ רבים איתו ולוקחים אותה ממנו. והוא ? במקום להילחם על שלו זז הצידה והולך לחפור באר אחרת. והסיפור הזה חוזר על עצמו. וכאן כמובן צריך לשים לב שהמשמעות של דבר כזה לחקלאי ולרועה צאן היא מכה כלכלית קשה, כי למצוא מקור מים חלופי ולחפור באר מחדש זה לא עבודה של יום אחד. וזאת בלי להתייחס בכלל לצד של בני האדם בסיפור בלי מים.

פרק כו בעצם מספר לנו שיצחק, שמצטווה על ידי ה' לא לרדת מהארץ, הוא אדם שסבל רבות מטרור ואלימות על ידי תושבי הארץ, ניסו לקחת לו אשתו, גירשו אותו מאיפה שהוא התיישב, פגעו בו כלכלית ופיזית באופן עקבי באמצעות סתימת הבארות שלו, רבו איתו ושנאו אותו, והעובדה הזאת היתה מאוד נוכחת בחיים שלו ורואים את זה הן בשמות שהוא העניק לבארות והן כאשר אבימלך ושר צבאו באים אליו הוא ישר שואל "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" ?

ופתאום מאמצע הפרק הוא זוכה לרווחה, ההצקות נפסקות ולא רק זאת אלא כאמור אבימלך ופיכול מזדעקים אליו לחתום איתו על הסכם שלום. מה נשתנה ?

אני חושב שהתשובה נמצאת בסוף פרק כה "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה".

יצחק כאמור סבל מאלימות קשה מצד תושבי הארץ המקומיים ובתור אדם שבורח מעימותים הוא היה די חסר אונים ופרק כו מתאר תקופת חיים די ארוכה שהשתנתה רק כאשר "ויגדלו הנערים" ועשו התחיל לקחת פיקוד על העניינים.

עשו שכנראה לא שמע על הקלישאה של "אלימות לא פותרים באלימות" ולמד מניסיונו שלפעמים אלימות כן פותרים באמצעות אלימות. מישהו סתם לאבא שלו את הבאר ? אין בעיה. הוא הלך ושרף לו את השדה. המסר לא עבר ? יש גם שיעור למתקדמים. בפעם הבאה הוא שוחט לו את כל העדר. זהו. הטרור נפסק. מכאן ואילך אף אחד לא מעז יותר להתעסק עם יצחק כי אף אחד לא רוצה להתעסק עם עשו.

זה כמובן עונה על השאלה השלישית שהעלינו. ולדייק. אני לא טוען (בניגוד לחזקוני) שהם לא הושפעו מברכת ה' שיצחק זכה לה. אלא שזה לא לבדו לא היה גורם להם להזדעק אליו ולבקש ממנו שלא יפגע בהם.

זה כמובן עונה בבת אחת גם על השאלה השניה והראשונה. אם אכן כדברינו אז פרק כו אמנם לא שייך בכולו מבחינה כרונולוגית לרצף הפרקים אבל מבחינה סיפורית הוא בהחלט משתלב ברצף כי כל תכליתו היא להסביר לנו את הפער בין סוף פרק כה, שמצייר את עשו כאדם גס משהו ואימפולסיבי וסוף פרק כו בו מתואר שהוא נושא נשים שגרמו למורת רוח להורים שלו, לבין תחילת פרק כז שם מתואר שיצחק מחליט להעניק את הברכה ואת הזכות להמשיך את המורשת דווקא לו. וזה בגלל שעשו לא סתם עבד על אבא שלו בשאלות מתחסדות ולא רק קנה את ליבו באמצעות מאכלים עסיסיים מציד טרי, אלא פתר לו בעיה קריטית שיצחק במשך שנים רבות לא הצליח להתמודד איתה בעצמו והיא בטחון פיזי וכלכלי באופן שיאפשר לו להתיישב בארץ.

כלומר, עשו, בניגוד ליעקב שישב כמו אברך משי באוהל שלו, עשה עבור יצחק את העבודה המלוכלכת והשחורה שיצחק נמנע מלעשות אותה בעצמו, וזאת מעבר לכיבוד הורים שלו שהיה יחודי ומופלא לדעת חז"ל, ויצחק מאוד העריך את זה, וזה זה מה שגרם לו להיות משוחד כלפי עשו, ולהתפתות בקלות לשאלות של "כיצד מעשרין את המלח ואת התבן", כי כנראה הוא הבין שכאשר מישהו עושה את העבודה השחורה אז באופן בלתי נמנע הידיים שלו מתלכלכות אבל הוא כנראה רצה להאמין שעשו בבסיסו הוא אדם טוב, וראוי לשכר של להיות ממשיך השושלת כתגמול על המאמצים שלו במאבק על ירושת הארץ מול המקומיים. 

לא כתבה את זה. ולמה גם חז"ל לא הזכירו את זה, הרי לפי"ז העיקר חסר מן הספר- לכתוב את כיצד מעשרין ולא להביא את זה. יש לך רעיון?

(אפשר להסביר את כיצד מעשרין  גם בדרכים אחרות- שזה לא כפשוטו, אלא חז"ל באו להעביר לנו מסר מסויים דרך זה).

לגבי התורה, הנה סברה: מצד אחד לכתוב את זה במפורש יציג את עשו באור חיובי יותר כמי ששנים רבות נלחם ונאבק על מנת שאביו יוכל להתיישב בארץ ולהאחז בה, ואת יעקב באור חיובי פחות, כמי שפחות נטל חלק בעול הזה והיה ספון באוהל.

גם כיום בצורה הנוכחית שבה בחרה התורה להתנסח סיפור גניבת הברכה גורם לאי נחת לקורא המצוי. תאר לך את התחושות שהיו נוצרות אצל הקורא המצוי כאשר הוא היה שומע על זה שעשו ה"מילואימניק" ששנים רבות ישב במארבים והתלכלך בבוץ ונלחם על האדמה מנושל מהירושה על ידי אברך הכולל העדין והענוג.

התורה מציגה רק על קצה המזלג את הצד השלילי של עשו, אי לכך גם את הצד החיובי שבו מבליעים ברמז.

מצד שני, אי אפשר להעלים את זה לחלוטין, אחרת מגיעים לציור שבו יצחק הוא מין זקן נאיבי ומנותק מהמציאות שלא מכיר בכלל את שני הבנים שלו ובוחר בבן הרשע להיות ממשיך משפחת הברית. נכון שההשגחה האלוהית הכריעה בסופו של דבר שהלכה כרבקה, אבל אחרי שמסתכלים על הכתוב באופן שהצגנו הדעה של יצחק נראית כבר הרבה יותר סבירה.

לגבי חז"ל זה סיפור אחר ותשובה יותר מורכבת. אבל אני מאמין שגם חז"ל קראו ככה את הכתוב.

למשל, מדברי רשב"ג  במדרש שמעיד על מעלת כיבוד ההורים אצלו ומשתמש בלשון "מצאתי שעשו וכו'" ביחס לעשו משמע שהלימוד שלו  על מעלת כיבוד ההורים של עשו היא לא מסורת שהוא קיבל אלא עיון בכתוב. אני לא מכיר מקור סביר אחר לכך מלבד העיון לעיל. בן שנלחם כפשוטו במשך שנים רבות על מנת שאבא שלו יוכל לנוח ברווחה, זה אכן כיבוד הורים נדיר.

גם המדרש שמבקר את יעקב על כך שהחביא את דינה מפני עשו תומך בכך בעקיפין. חז"ל אמנם ביקרו אותו על הצדדים השליליים שבו אבל היו מודעים שהיה בו גם צד חיובי לזכות באופן משמעותי.   

מצד אחד התחברתי, אפילו מאוד, אבל מצד שני עדיין יש לי קצת קושי לקבל את הפירוש הזה (למרות שאני רוצה).

הפתרון- פירוש כזה הוא לא משהו נקודתי, אלא הוא סוג של סגנון פרשנות. לכן, אם יש לך פרשיות נוספות עם סגנון פרשנות כזה (בפרט עם הסבר בסגנון הזה על היחס של חז"ל), וגם שם זה יצליח ליישב דברים בצורה כוללת כזאת- אקבל בשמחה גדולה את סגנון הפרשנות הזה בכלל ואת הפירוש כאן בפרט.

כמו שאמרתי. הרעיון הבסיסי כאן הוא לא שלי. היה לפני הרבה שנים ששמעתי בסעודה שלישית שיעור שעסק בפרשה הזאת, כל מה שזכרתי ממה שהוא דיבר היה דיבור מעורפל על זה שעשו היה סוג של "שר צבא" ליצחק (אולי הייתי עסוק אז יותר מדי באוכל אחרת הייתי זוכר יותר ). הזכרון המעורפל הזה בתוספת הטריגר של השיעור האחרון שחבר שלי נתן הוביל אותי לעיין בפרשה ולשתף כאן במה שהבנתי ממנה.  

זה נשמע במאטפורה כמו רמיה או תחבולה.

לפי דבריך, עשיו באמת עשה ליצחק טוב.

שהוא היה hunter מומחה ?

תסתכל מה אונקלוס כותב על זה.  

"לפי דבריך, עשיו באמת עשה ליצחק טוב."

בהחלט. זה אכן מה שניסיתי לטעון. זה גם מסביר ומאיר באור אחר כמה מדרשים וגם את השכר שבני עשו זכו בו בספר דברים באיסור על בני ישראל לפגוע בהם.  

"אֲרֵי מִצֵידֵיהּ הֲוָה אָכֵיל".

הכוונה הפשוטה שכיבד אותו וסיפק לו אוכל.

וכדברי הרשב"ם: "כי ציד בפיו - פשוטו כתרגומו"

זה לא מטאפורה.

ביחס לנמרוד!

יש לציד שתי משמעויות. האחת היא מה שנקרא hunting וזאת המשמעות הבסיסית כאשר מושא הציד הוא חיות.

ויש משמעות מורחבת (extension) שבה מושא הציד הוא בני אדם! למשל ביחס לנמרוד ברור שהמשמעות האחרונה היא הרלוונטית. ואילו בסיפור של עשו התורה משתמשת בערבוביה בשתי המשמעויות. זאת לא בדיוק מטאפורה.  

יוסף בכור שור ורד"ק שם שמפרשים כhunting, וגם באונקלוס אפשר להכניס את זה.

לעצם הנקודה שלי, זה לא משנה אם מגדירים את זה כמטאפורה או משמעות מורחבת. הנקודה שלי, שבמשמעות של ציד בני אדם, זה סוג רמיה או תחבולה, לפי מה שאתה מסביר עשיו באמת עשה לו טובה גדולה מאוד.

להתפרש כתקיפות.

"החל להראות 'גבורת בן אדם' על החיות, כי היה גבור ציד". (ראב"ע קצר וכעין זה בארוך)

"הוא היה גבור ציד לפני יי' - אמר , ש'התגבר גם כן על החיות הרעות, לצוד אותם בגבורתו ובתחבולותיו', עד שתמהו בני אדם עליו , איך יכול עליהם; עד שהיה משל בפי האנשים. כי כשהיו רואים באותו זמן או בזמנים הבאים 'אדם מתגבר על החיות הרעות', היו אומרים עליו: זהו כנמרד גבור צייד לפני יי'." (רד"ק)

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.