אני רוצה להציע מסגרת אחרת להבנת כל הפרשה, והיא שהדמות שמרחפת בחלל של פרק כו והתורה אמנם לא כותבת את זה במפורש! אבל אולי רומזת על זה קצת בפסוק האחרון של פרק כו היא עשו.

כאמור, רואים בפרק כו שבניגוד לאברהם שהיה איש מלחמה יצחק הוא דמות שבורחת באופן עקבי מעימותים. מילא הסיפור בתחילת הפרשה שלוקחים לו את אשתו ושם אפשר לטעון שגם אברהם נהג באופן דומה, אבל כל פעם שהוא חופר באר באים תושבי הארץ רבים איתו ולוקחים אותה ממנו. והוא ? במקום להילחם על שלו זז הצידה והולך לחפור באר אחרת. והסיפור הזה חוזר על עצמו. וכאן כמובן צריך לשים לב שהמשמעות של דבר כזה לחקלאי ולרועה צאן היא מכה כלכלית קשה, כי למצוא מקור מים חלופי ולחפור באר מחדש זה לא עבודה של יום אחד. וזאת בלי להתייחס בכלל לצד של בני האדם בסיפור בלי מים.

פרק כו בעצם מספר לנו שיצחק, שמצטווה על ידי ה' לא לרדת מהארץ, הוא אדם שסבל רבות מטרור ואלימות על ידי תושבי הארץ, ניסו לקחת לו אשתו, גירשו אותו מאיפה שהוא התיישב, פגעו בו כלכלית ופיזית באופן עקבי באמצעות סתימת הבארות שלו, רבו איתו ושנאו אותו, והעובדה הזאת היתה מאוד נוכחת בחיים שלו ורואים את זה הן בשמות שהוא העניק לבארות והן כאשר אבימלך ושר צבאו באים אליו הוא ישר שואל "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" ?

ופתאום מאמצע הפרק הוא זוכה לרווחה, ההצקות נפסקות ולא רק זאת אלא כאמור אבימלך ופיכול מזדעקים אליו לחתום איתו על הסכם שלום. מה נשתנה ?

אני חושב שהתשובה נמצאת בסוף פרק כה "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה".

יצחק כאמור סבל מאלימות קשה מצד תושבי הארץ המקומיים ובתור אדם שבורח מעימותים הוא היה די חסר אונים ופרק כו מתאר תקופת חיים די ארוכה שהשתנתה רק כאשר "ויגדלו הנערים" ועשו התחיל לקחת פיקוד על העניינים.

עשו שכנראה לא שמע על הקלישאה של "אלימות לא פותרים באלימות" ולמד מניסיונו שלפעמים אלימות כן פותרים באמצעות אלימות. מישהו סתם לאבא שלו את הבאר ? אין בעיה. הוא הלך ושרף לו את השדה. המסר לא עבר ? יש גם שיעור למתקדמים. בפעם הבאה הוא שוחט לו את כל העדר. זהו. הטרור נפסק. מכאן ואילך אף אחד לא מעז יותר להתעסק עם יצחק כי אף אחד לא רוצה להתעסק עם עשו.

זה כמובן עונה על השאלה השלישית שהעלינו. ולדייק. אני לא טוען (בניגוד לחזקוני) שהם לא הושפעו מברכת ה' שיצחק זכה לה. אלא שזה לא לבדו לא היה גורם להם להזדעק אליו ולבקש ממנו שלא יפגע בהם.

זה כמובן עונה בבת אחת גם על השאלה השניה והראשונה. אם אכן כדברינו אז פרק כו אמנם לא שייך בכולו מבחינה כרונולוגית לרצף הפרקים אבל מבחינה סיפורית הוא בהחלט משתלב ברצף כי כל תכליתו היא להסביר לנו את הפער בין סוף פרק כה, שמצייר את עשו כאדם גס משהו ואימפולסיבי וסוף פרק כו בו מתואר שהוא נושא נשים שגרמו למורת רוח להורים שלו, לבין תחילת פרק כז שם מתואר שיצחק מחליט להעניק את הברכה ואת הזכות להמשיך את המורשת דווקא לו. וזה בגלל שעשו לא סתם עבד על אבא שלו בשאלות מתחסדות ולא רק קנה את ליבו באמצעות מאכלים עסיסיים מציד טרי, אלא פתר לו בעיה קריטית שיצחק במשך שנים רבות לא הצליח להתמודד איתה בעצמו והיא בטחון פיזי וכלכלי באופן שיאפשר לו להתיישב בארץ.

כלומר, עשו, בניגוד ליעקב שישב כמו אברך משי באוהל שלו, עשה עבור יצחק את העבודה המלוכלכת והשחורה שיצחק נמנע מלעשות אותה בעצמו, וזאת מעבר לכיבוד הורים שלו שהיה יחודי ומופלא לדעת חז"ל, ויצחק מאוד העריך את זה, וזה זה מה שגרם לו להיות משוחד כלפי עשו, ולהתפתות בקלות לשאלות של "כיצד מעשרין את המלח ואת התבן", כי כנראה הוא הבין שכאשר מישהו עושה את העבודה השחורה אז באופן בלתי נמנע הידיים שלו מתלכלכות אבל הוא כנראה רצה להאמין שעשו בבסיסו הוא אדם טוב, וראוי לשכר של להיות ממשיך השושלת כתגמול על המאמצים שלו במאבק על ירושת הארץ מול המקומיים. 

לא כתבה את זה. ולמה גם חז"ל לא הזכירו את זה, הרי לפי"ז העיקר חסר מן הספר- לכתוב את כיצד מעשרין ולא להביא את זה. יש לך רעיון?

(אפשר להסביר את כיצד מעשרין  גם בדרכים אחרות- שזה לא כפשוטו, אלא חז"ל באו להעביר לנו מסר מסויים דרך זה).

לגבי התורה, הנה סברה: מצד אחד לכתוב את זה במפורש יציג את עשו באור חיובי יותר כמי ששנים רבות נלחם ונאבק על מנת שאביו יוכל להתיישב בארץ ולהאחז בה, ואת יעקב באור חיובי פחות, כמי שפחות נטל חלק בעול הזה והיה ספון באוהל.

גם כיום בצורה הנוכחית שבה בחרה התורה להתנסח סיפור גניבת הברכה גורם לאי נחת לקורא המצוי. תאר לך את התחושות שהיו נוצרות אצל הקורא המצוי כאשר הוא היה שומע על זה שעשו ה"מילואימניק" ששנים רבות ישב במארבים והתלכלך בבוץ ונלחם על האדמה מנושל מהירושה על ידי אברך הכולל העדין והענוג.

התורה מציגה רק על קצה המזלג את הצד השלילי של עשו, אי לכך גם את הצד החיובי שבו מבליעים ברמז.

מצד שני, אי אפשר להעלים את זה לחלוטין, אחרת מגיעים לציור שבו יצחק הוא מין זקן נאיבי ומנותק מהמציאות שלא מכיר בכלל את שני הבנים שלו ובוחר בבן הרשע להיות ממשיך משפחת הברית. נכון שההשגחה האלוהית הכריעה בסופו של דבר שהלכה כרבקה, אבל אחרי שמסתכלים על הכתוב באופן שהצגנו הדעה של יצחק נראית כבר הרבה יותר סבירה.

לגבי חז"ל זה סיפור אחר ותשובה יותר מורכבת. אבל אני מאמין שגם חז"ל קראו ככה את הכתוב.

למשל, מדברי רשב"ג  במדרש שמעיד על מעלת כיבוד ההורים אצלו ומשתמש בלשון "מצאתי שעשו וכו'" ביחס לעשו משמע שהלימוד שלו  על מעלת כיבוד ההורים של עשו היא לא מסורת שהוא קיבל אלא עיון בכתוב. אני לא מכיר מקור סביר אחר לכך מלבד העיון לעיל. בן שנלחם כפשוטו במשך שנים רבות על מנת שאבא שלו יוכל לנוח ברווחה, זה אכן כיבוד הורים נדיר.

גם המדרש שמבקר את יעקב על כך שהחביא את דינה מפני עשו תומך בכך בעקיפין. חז"ל אמנם ביקרו אותו על הצדדים השליליים שבו אבל היו מודעים שהיה בו גם צד חיובי לזכות באופן משמעותי.   

מצד אחד התחברתי, אפילו מאוד, אבל מצד שני עדיין יש לי קצת קושי לקבל את הפירוש הזה (למרות שאני רוצה).

הפתרון- פירוש כזה הוא לא משהו נקודתי, אלא הוא סוג של סגנון פרשנות. לכן, אם יש לך פרשיות נוספות עם סגנון פרשנות כזה (בפרט עם הסבר בסגנון הזה על היחס של חז"ל), וגם שם זה יצליח ליישב דברים בצורה כוללת כזאת- אקבל בשמחה גדולה את סגנון הפרשנות הזה בכלל ואת הפירוש כאן בפרט.

כמו שאמרתי. הרעיון הבסיסי כאן הוא לא שלי. היה לפני הרבה שנים ששמעתי בסעודה שלישית שיעור שעסק בפרשה הזאת, כל מה שזכרתי ממה שהוא דיבר היה דיבור מעורפל על זה שעשו היה סוג של "שר צבא" ליצחק (אולי הייתי עסוק אז יותר מדי באוכל אחרת הייתי זוכר יותר ). הזכרון המעורפל הזה בתוספת הטריגר של השיעור האחרון שחבר שלי נתן הוביל אותי לעיין בפרשה ולשתף כאן במה שהבנתי ממנה.  

זה נשמע במאטפורה כמו רמיה או תחבולה.

לפי דבריך, עשיו באמת עשה ליצחק טוב.

שהוא היה hunter מומחה ?

תסתכל מה אונקלוס כותב על זה.  

"לפי דבריך, עשיו באמת עשה ליצחק טוב."

בהחלט. זה אכן מה שניסיתי לטעון. זה גם מסביר ומאיר באור אחר כמה מדרשים וגם את השכר שבני עשו זכו בו בספר דברים באיסור על בני ישראל לפגוע בהם.  

"אֲרֵי מִצֵידֵיהּ הֲוָה אָכֵיל".

הכוונה הפשוטה שכיבד אותו וסיפק לו אוכל.

וכדברי הרשב"ם: "כי ציד בפיו - פשוטו כתרגומו"

זה לא מטאפורה.

ביחס לנמרוד!

יש לציד שתי משמעויות. האחת היא מה שנקרא hunting וזאת המשמעות הבסיסית כאשר מושא הציד הוא חיות.

ויש משמעות מורחבת (extension) שבה מושא הציד הוא בני אדם! למשל ביחס לנמרוד ברור שהמשמעות האחרונה היא הרלוונטית. ואילו בסיפור של עשו התורה משתמשת בערבוביה בשתי המשמעויות. זאת לא בדיוק מטאפורה.  

יוסף בכור שור ורד"ק שם שמפרשים כhunting, וגם באונקלוס אפשר להכניס את זה.

לעצם הנקודה שלי, זה לא משנה אם מגדירים את זה כמטאפורה או משמעות מורחבת. הנקודה שלי, שבמשמעות של ציד בני אדם, זה סוג רמיה או תחבולה, לפי מה שאתה מסביר עשיו באמת עשה לו טובה גדולה מאוד.

להתפרש כתקיפות.

"החל להראות 'גבורת בן אדם' על החיות, כי היה גבור ציד". (ראב"ע קצר וכעין זה בארוך)

"הוא היה גבור ציד לפני יי' - אמר , ש'התגבר גם כן על החיות הרעות, לצוד אותם בגבורתו ובתחבולותיו', עד שתמהו בני אדם עליו , איך יכול עליהם; עד שהיה משל בפי האנשים. כי כשהיו רואים באותו זמן או בזמנים הבאים 'אדם מתגבר על החיות הרעות', היו אומרים עליו: זהו כנמרד גבור צייד לפני יי'." (רד"ק)

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".