עוד סיפור ב'פרוייקט' הסיפורת שלי - "בדרך אל האהבה". מקווה שתתחזקו

"אז לא הגיע הזמן להתקדם הלאה?" שאלה-דרשה בת-ציון, חברתה הטובה והנשואה זה מכבר שלוש שנים, בפעם המי-יודע-כמה. הן ישבו אצלה בסלון על הספה החדשה והמרווחת, אותה קנה בעלה, מפתח בחברת מחשבים מוכרת, מהמשכורת שנכנסה בחודש האחרון. היה במראיתה משהו אצילי אך נוקשה, כנראה בגלל שעוד לא עברו עליה שנות ילדות של כמה עוללים, אחד מהם התערסל בזרועות אימו בזמן ששיחקה בתלתליו החומים. שלהבתיה חלצה את נעליה, דחפה אותן אל מתחת לשולחן העץ הנמוך, עשוי עץ כהה, שניצב מול הספה, והתישבה עליה, תוחבת את רגליה תחתיה ומיישרת את שמלתה, טרם יבוא בעלה של בת-ציון מתפילת ערב שבת. היא קטפה מהשקט שנוצר כמה רגעים לחשוב, בוהה בשולחן שלפניה ובסלסלת התפוחים הורודים-אדומים שעליו. לא היה צורך לחשוב. "אני..." היא מלמלה בזהירות, "אני לא יודעת". היא כן ידעה, למרות שעדיין התקשתה להכיר בכך. "עברו שבועיים, מה את מצפה שיקרה בהמשך?" המשיכה בת-ציון להקשות בזמן שהרך אצל חיקה מלהג לעצמו בשקט ומשחק בדש חולצתה. עוד רגע של שקט ובמעשה חטף רכנה שלהבתיה אל סלסלת התפוחים, נטלה אחד מהם והחלה למשמש בו, מסובבת אנה ואנה. "את לא.. את כן." היא החליטה בקול ונעצה את עיני הדבש שלה בעיני הירוק של חברתה, "את תביני". בת-ציון הנהנה בהיסוס ופתחה את ליבה.

"דוד הוא..." פתחה שלהבתיה. דוד הוא עובד אדמה. לא אדמת אבותיו ולא אדמה שרכש - אדמת ארץ ישראל, אדמה מאדמות ההפקר. בשתי ידיו הקים חווה ובמרכזה מטע תפוחים. הוא פנה אליה בתחנת אוטובוס בשממת הדרום, היא ממתינה לאוטובוס והוא תופס טרמפים מהצומת. "לא יכלתי שלא לגשת" אמר לה, נבוך, אחרי שעזב את עמדתו לעברה והתנצל. הם ישבו שם, היא בחורה דוסית מהמרכז והוא בלי תעודת בגרות מהצפון, אבל עם ידיים מחוספסות ולב אמיץ באמונה ובטחון עד השמים. חצי שעה. בפעם אחרי שלוש שעות ובפעם שלאחריה הם כבר לא היו מודעים לזמן. על הנייר הוא לא היה מה שהיא חיפשה. היא חשבה על אברכות של כמה שנים, אבל הוא היה ספר מהלך של דבקות בארץ ובנותנה. זה נגע בה כל כך.

ואז הוא נעלם. זה לא באמת היה לפתע פתאום, הוא הודיע לה שהוא צריך הפסקה מסוימת, לצרף כמה דברים. אבל עברו שבועיים ובהם רק הודעה אחת - 'אני עובד על זה'.

שלהבתיה לקחה כמה רגעים לנשום. עבר בה רטט קל, אולי מין רעד. בת-ציון הביטה בה בריכוז ועל ברכיה עפעפי התינוק נפנפו לשלום את רגעי העירות האחרונים לשעת הערב המוקדמת. "אז..." ניסתה שלהבתיה לשוב לרצף הדיבור שאחזה בו מקודם ונכשלה, "רגע". היא הרימה את התפוח אל אפה ולקחה כמה נשימות עמוקות וארוכות. "את יודעת שלתפוחים יש ריח?" היא שאלה לפתע, בקול איתן. "בהתחלה לא הבנתי מה הריח הזה שתמיד אופף אותו ואחרי תקופה הבנתי - זה המטע". רק בפגישה האחרונה שלהם, בה הביא לה תפוחים אדומים כיין מהמטע שלו וקילף לה אותם, מגלה את הלובן המסנוור שמתחת, רק אז המוח שלה קישר בין הדברים. "אבל לא הרחתי את זה מעולם באף תפוח אחר.." קולה של שלהבתיה נמוג לאיתו, נמשך לו למחשבה אחרת ששיקעה את גופה עמוק יותר אל הספה. בת ציון המשיכה להתבונן בה, אבל היה במבטה חידוש - דמעה נקוותה לה בעדינות בזווית עינה. "עכשיו אני מבינה", היא לחשה חרש, "כתפוח בעצי היער", אהבה שאינה תלויה בדבר.

רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...

אז זה של שנינו...

"חטפו אותי" הוא לחש,

והזעקה נבלעה בתוך הרעש.

"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,

והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".

ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,

חשש ודאגה,

מה שלום הבן היקיר

שכבר שעות לא בא...

אז מתקשרים למשטרה

ולא מקבלים תשובה

וכך במשך ימים ארוכים,

אבל אולי ישנה עוד תקווה....

תקווה שהוא יחזור,

יחזור כמו גיבור,

שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...

ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...

והאחדות הזו של עם ישראל,

נותנת כוחות,

להתפלל

ולעבור את כל התלאות...

אז כשמגיעה המרה שבבשורות,

כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,

כשצועדים אחרי המיטות-

אין מילה,

רק תפילה,

בקשה לנחמה,

לחיבוק באהבה,

של אבא שבשמיים,

שנשאר איתנו עדיין

שממשיך להחזיק לנו את הידיים

ולא עוזב אותנו לעולם,

וגם כשלא הכל מושלם...

...
 

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

בְּכֹל עֶרֶב

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ

מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,

בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר

הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.

בְּכָל עֶרֶב

תַּבִּיט מַטָּה

צוֹפָה עַל הָרְחוֹב

לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.

בְּגַב יָשָׁר

בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,

בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ

בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ

שׁוֹתֶקֶת כָּכָה

אֲנִי מַאֲמִין

שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד

שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.

בין הנשימות של העולם

בזווית המצלמה

יש נשמות גלמודות שהעולם טפח על פניהם

תקוות שהיו ונתלשו

חיים שנגדעו

רק כדי להותיר זיכרון עמום

היינו כאן 

בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב

נשכשך במעיין רגליים יחפות,

נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,

מהר לפני שיתחילו השריפות.

כי אוטוטו תתחיל שוב העונה

פה ושם כבר התחילו להשחיר

הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה

עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.

אז בוא נצא, לטייל, בבקשה

ניקח תרכב כי ברגל מסוכן

לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!

(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)

השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים

האויב כבר מצית פה ושם שדות

כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,

כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.

לאחרונה למדתי לעצום עיניים.
סער גלי ההוויה הינו
נעימה מרגיעה עריבה,
אם נלמד להרפות.

לאחרונה גליתי שגם כשהפה
מתמלא מלח שורף
זה לי כי טבעתי,
פשוט...למדתי לשחות.

לאחרונה טעמתי חושך
והדממה זימרה על אור.
לאחרונה גם כאב עכור
הפך למזור.

לאחרונה חיפשתי אותך
ולא מצאתי.
לאחרונה פשוט...פשוט קצת
שתקתי.

וכשתזרח החמה ואקלף מעילי
דמעה נוצצת,
נשימה של אמון
ושכינה
שכינה בתווך.