עוד סיפור ב'פרוייקט' הסיפורת שלי - "בדרך אל האהבה". מקווה שתתחזקו 
"אז לא הגיע הזמן להתקדם הלאה?" שאלה-דרשה בת-ציון, חברתה הטובה והנשואה זה מכבר שלוש שנים, בפעם המי-יודע-כמה. הן ישבו אצלה בסלון על הספה החדשה והמרווחת, אותה קנה בעלה, מפתח בחברת מחשבים מוכרת, מהמשכורת שנכנסה בחודש האחרון. היה במראיתה משהו אצילי אך נוקשה, כנראה בגלל שעוד לא עברו עליה שנות ילדות של כמה עוללים, אחד מהם התערסל בזרועות אימו בזמן ששיחקה בתלתליו החומים. שלהבתיה חלצה את נעליה, דחפה אותן אל מתחת לשולחן העץ הנמוך, עשוי עץ כהה, שניצב מול הספה, והתישבה עליה, תוחבת את רגליה תחתיה ומיישרת את שמלתה, טרם יבוא בעלה של בת-ציון מתפילת ערב שבת. היא קטפה מהשקט שנוצר כמה רגעים לחשוב, בוהה בשולחן שלפניה ובסלסלת התפוחים הורודים-אדומים שעליו. לא היה צורך לחשוב. "אני..." היא מלמלה בזהירות, "אני לא יודעת". היא כן ידעה, למרות שעדיין התקשתה להכיר בכך. "עברו שבועיים, מה את מצפה שיקרה בהמשך?" המשיכה בת-ציון להקשות בזמן שהרך אצל חיקה מלהג לעצמו בשקט ומשחק בדש חולצתה. עוד רגע של שקט ובמעשה חטף רכנה שלהבתיה אל סלסלת התפוחים, נטלה אחד מהם והחלה למשמש בו, מסובבת אנה ואנה. "את לא.. את כן." היא החליטה בקול ונעצה את עיני הדבש שלה בעיני הירוק של חברתה, "את תביני". בת-ציון הנהנה בהיסוס ופתחה את ליבה.
"דוד הוא..." פתחה שלהבתיה. דוד הוא עובד אדמה. לא אדמת אבותיו ולא אדמה שרכש - אדמת ארץ ישראל, אדמה מאדמות ההפקר. בשתי ידיו הקים חווה ובמרכזה מטע תפוחים. הוא פנה אליה בתחנת אוטובוס בשממת הדרום, היא ממתינה לאוטובוס והוא תופס טרמפים מהצומת. "לא יכלתי שלא לגשת" אמר לה, נבוך, אחרי שעזב את עמדתו לעברה והתנצל. הם ישבו שם, היא בחורה דוסית מהמרכז והוא בלי תעודת בגרות מהצפון, אבל עם ידיים מחוספסות ולב אמיץ באמונה ובטחון עד השמים. חצי שעה. בפעם אחרי שלוש שעות ובפעם שלאחריה הם כבר לא היו מודעים לזמן. על הנייר הוא לא היה מה שהיא חיפשה. היא חשבה על אברכות של כמה שנים, אבל הוא היה ספר מהלך של דבקות בארץ ובנותנה. זה נגע בה כל כך.
ואז הוא נעלם. זה לא באמת היה לפתע פתאום, הוא הודיע לה שהוא צריך הפסקה מסוימת, לצרף כמה דברים. אבל עברו שבועיים ובהם רק הודעה אחת - 'אני עובד על זה'.
שלהבתיה לקחה כמה רגעים לנשום. עבר בה רטט קל, אולי מין רעד. בת-ציון הביטה בה בריכוז ועל ברכיה עפעפי התינוק נפנפו לשלום את רגעי העירות האחרונים לשעת הערב המוקדמת. "אז..." ניסתה שלהבתיה לשוב לרצף הדיבור שאחזה בו מקודם ונכשלה, "רגע". היא הרימה את התפוח אל אפה ולקחה כמה נשימות עמוקות וארוכות. "את יודעת שלתפוחים יש ריח?" היא שאלה לפתע, בקול איתן. "בהתחלה לא הבנתי מה הריח הזה שתמיד אופף אותו ואחרי תקופה הבנתי - זה המטע". רק בפגישה האחרונה שלהם, בה הביא לה תפוחים אדומים כיין מהמטע שלו וקילף לה אותם, מגלה את הלובן המסנוור שמתחת, רק אז המוח שלה קישר בין הדברים. "אבל לא הרחתי את זה מעולם באף תפוח אחר.." קולה של שלהבתיה נמוג לאיתו, נמשך לו למחשבה אחרת ששיקעה את גופה עמוק יותר אל הספה. בת ציון המשיכה להתבונן בה, אבל היה במבטה חידוש - דמעה נקוותה לה בעדינות בזווית עינה. "עכשיו אני מבינה", היא לחשה חרש, "כתפוח בעצי היער", אהבה שאינה תלויה בדבר.