אני נשואה עם ילדים והיריון ב"ה.
אני בנאדם מאוד שיכלי. בחרתי את החיים שלי בשכל. לא הלכתי עם הלב אף פעם. לא בחרתי בחירות בחיים מתוך רצון ואהבה ותשוקה למשהו, אלא פשוט צריך- עושים.
אני אלך הרבה שנים אחורה- אפילו בבי"ס מאוד אהבתי ספרות. אבל בחרתי מחשבים וכימיה- מעשי. לעתיד.
מקצוע לחיים- אני אוהבת תפירה, אוהבת שזירת פרחים, אוהבת עיצוב פנים, כ"כ רציתי ללמוד פסיכולוגיה. אבל בסוף- השכל הכריע- בחרתי בתחום מאוד מדעי שהתחבר לי בראש שמביא כסף, שאפשר להיות בו אמא (והתחלתי ללמוד בגיל 19), שלא מעייף אותי ויהיה לי כוח וסבלנות לילדים שלי. משעמם אבל אני פה.
כנ"ל בחירת בן זוג- היו 2 בחורים בחיי שכל כך רציתי.. אחד היה כשהייתי ממש צעירה ולא היה לי עמוד שדרה, וההורים שלי לא רצו אותו (למרות שאחכ הם מאוד התחרטו) הוא היה בחור מושלם בדיוק כפי שחלמתי ורציתי. ונכנעתי להורים ולדעות הקדומות. לצערי. חוויתי שברון לב ראשון כשהוא התחתן כמה חודשים אחרי שנפרדנו ואני בכלל ביררתי על דרכים להחזיר אותו. לקח לי כמה שנים טובות להתגבר עליו.
השני הגיע דווקא הפוך- כשההורים שלי רצו מאוד ואני פחדתי להתחיל את הקשר הזה כי הכרתי את הבחר כבחור עם לשון חלקלקה וידעתי שאפול "בפח" שלו. הייתי מאוד דוסית ביחס אליו. וזו הייתה תקופה שכ"כ התחזקתי ולא רציתי לזרוק הכל לפח. אבל יצאתי איתו.. ובאמת נשביתי בקסמיו. הוא היה בחור מיוחד. אבל הפעם מה שהפריע לי שהוא לא לגמרי הדמות שיצרתי לעצמי בראש ולכן.. התנגדתי לרגשות שלי. רציתי אותו מאוד, התחברתי, נמשכתי. אבל בחרתי בשכל. שאמר לי שהוא לא מתאים לי ברמה הרוחנית ובשאיפות שלי. וויתרתי עליו. וויתרתי על הכסף, על החיבור, המשיכה, על החיים הקלים שיהיו לי איתו. על האהבה של המשפחה שלו (שמאוד אהבו אותי והמשפחה שלי אהבה אותו)..
אמר לי אל תרצי חיים אחרים. הם לא יותר טובים. מה שאנחנו- זה מספיק. ועוד כל מיני דברים שאני מבינה רק היום......
שברון לב שני- עמוק.
ואז התחתנתי- עם השכל שלי! בחור שלא היה כמו שדמיינתי, אבל השכל אומר- למה צריך להיות כמו שדימיינת.?! הוא מוצא חן בעינייך?! כן. את נמשכת אליו? לא יודעת. סגרנו אחרי 5 פגישות. אין לי מושג איך. הסכמתי על דברים הזויים. העיקר להתחתן. יש לנו שאיפות דומות. יש לו תורה, יש לו יר"ש. אללה באב אללה. וואו. שיא האושר.
סירבתי לראות את הרע. סירבתי לראות שקשה לי. סירבתי לראות שאני חיה חיים של מסכנה. שכולם מרחמים עליי. נותנים לי מעשרות.
ההורים שלו עשו לי ולהורים שלי וגם לבן שלהם את המוות בארגונים לחתונה.- כאילו אין לי באמת כוח לחזור ל** הזה שחוויתי. עד היום ד"א. השטלתנות שלה בלתי נסבלת. כל התנהגות שלהם- הכל לגיטימי ומתקבל. ושיזהר מי שמעז להתנגד.
בעלי איש טוב סה"כ. אבא טוב. חרוץ, זריז. הילדים אוהבים אותו. מאופק וסבלני. אבל יש לו את הקטעים שלו. כמו אצל כולנו.
יש בו דברים שקשה לי לקבל- שדווקא את זה לא רציתי- שדווקא מזה ברחתי כל הזמן. והיום.. אני אוכלת אותה. אבל אתן יודעות מה?! יאללה.. בסדר, נעלים עין.
אבל במציאות חיים כמו היום- הכל צף לי.
לא טוב לנו יחד בחדרי חדרים. ובשביל זה בעצם השרשור. סליחה אם זה בוטה/לא צנוע.
כשהתחתנו- נכנסתי מיד להיריון. היו לנו זמנים טובים (לא הרבה) אבל הוא- לא זוכר כלום. הוא אומר "אף פעם לא..."
לי אישית- בזמן ההיריון וההנקה- אין חשק בכלל. קשה לי שנוגעים בי באזורים מסוימים. קשה.
אני מרגישה שאני מקריבה את עצמי בשביל שהוא יהנה. כואב לי. לא טוב לי. בהתחלה בכללללל היה לי קשה עם כל מיני דברים שהוא אומר ורק רציתי להעיף אותו ממני.
אבל שוב, מתאפקת, "סובלת בשקט", וסליחה שאני אומרת- אבל נלחמת בעצמי לא לדמיין דברים אחרים בראש. מודה ומתוודה, שלא תמיד הצלחתי.
הוא כן מבין שכואב, היו חודשים שלא עשינו את המצווה כלל כי הוא באמת השתדל לכבד ולא לגרום לי לסבול. אבל בסוף.. גבר. ואני גם מרחמת. ורוצה לרצות.
ואז באחת הלידות ילדתי לידה עם קרע. שממש היה בלתי אפשרי להתקרב מרוב כאבים. והלכתי לפיזיותרפיה. נתנו לי כל מיני אביזרים וכלים. וזה עוזר, אבל עדיין יש כאבים ..
בלי קשר לכאבים,
פשוט קשה לי איתו, אני ניסיתי להסביר לו שאני לא יכולה שהוא מתנפל ומצפה שאני אזרום לגמרי- לא! לא יכולה! תשחרר אותי.
בהתחלה לא הייתי אומרת וסובלת בשקט. והוא לא מבין למה אני "פלטה".
בקיצור.. עובר הזמן ככה.. לעיתים רחוקות מאוד אני מוצאת את עצמי גם נהנית.. בעיקר כשאני בלי מניעה ובלי הנקה ובלי היריון- היה לנו רק חודשיים כאלה עכשיו לפני ההיריון הנוכחי. ואז הילדים מתעוררים ומפריעים. והוא מתבאס עליי כאילו אני הערתי אותם. אמאלה די!!
ובהיריון הזה אני כ"כ עייפההההההה והוא לא מבין אותי.
בפעם האחרונה הוא יצא מוקדם מהעבודה, הכין לי לאכול, השקיע.. ואז התארגנו וכבר בהתחלה הוא העיר לי שאני "פלטה" והוא רוצה אותי יותר אקטיבית. הייתי בשוק כי דווקא הרגשתי שאני מתאמצת.
נפגעתי.
הוא הרגיש את זה.
לפני שאנחנו מקיימים את המצווה אני צריכה לעשות עם האביזר הזה שקיבלתי מהפיזיותרפיה כדי שיכאב לי פחות.
עשיתי פאדיחה ובזמן שהוא מחכה לי שאסיים עם זה נרדמנו שנינו. באמת הייתי כ"כ עייפה.
בבוקר הוא קם, כן הוא התבאס אבל סבבה אמרנו נעשה את זה למחרת .. כל היום הוא זורק לי עקיצות שבגללי לא יצא... ואז בערב שאחרי- רק סיימתי עם הילדים הוא בא עוד פעם- בואי..
ואז אמרתי לו "די.. הבנתי, רגע!! חכה שניה. וואי.. אני גמורה מעייפות.. "אז הוא אומר- "אין לי בעיה שתנוחי אבל אני יודע שאת תירדמי ואז יקח לי זמן להעיר אותך ואז עד שנעשה הילדים יתעוררו ועוד פעם לא נעשה..."
הוא צודק. אבל אני לא מצליחה להתגבר על העייפות שלי. אין לי כוחות פיזית לקום. ועוד לשחק אותה "אקטיבית".
בקיצור מפה לשם הוא הלך לשירותים ואני נרדמתי על הספה למשך שעה..
התעוררתי בבהלה- והלכתי אליו. הוא כבר נעלב. ולא רצה . ועשה לי ברוגז.
ניסיתי לדבר איתו ולהסביר לו שאני לא עושה בכוונה. הוא לא אומר את זה במילים- אבל אני יכולה להבין את ההרגשה שהוא מרגיש דחוי. שאני אפעם לא יוזמת. שזה מגיע רק ממנו.. אבל די. לא נעים לי. אני אמורה לרצות משהו שעושה לי כואב?! תגיד תודה שאנ ימקריבה את עצמי למענך. וואלה יופי עוד נעלב לי. ברור לי שזה לא מה שאמור להיות... אבל זו המציאות שלי.
ניסיתי לשכנע- לא רוצה.
ואז הילדה הגיעה אלינו והוא הלך לישון בספה.
בבוקר ברוגז.
ואז פשוט.. כל המלחמה שלי עם עצמי לא לחשוב על הבחור הזה שויתרתי עליו, שנמשכתי אליו- אמרתי לעצמי וואלה על מה אני נלחמת?! נמאס לי! לא הולכת לבגוד ח"ו אבל כן רוצה לתת לעצמי לחשוב עליו בראש- כי אני כל הזמן נלחמת בעצמי לא לחשוב עליו, לא לדמיין שום סיטואציה... ועכשיו.. אני עשיתי בכוונה??! על מה אתה מאשים אותי?! שאני עייפה? שאי בהיריון/הנקה/גלולות ואין לי חשק?? במה אתה מאשים אותי?? נשבר לי!
גם ככה ויתרתי על כל החיי פאר והדר והמשיכה והרצון שלי בשביל תורה- וואלה היום- גם אין לי כסף (לא מדברת על מותרות, על דברים בסיסיים לילדים, טוב?! ) ולא בקושי לומד תורה- ואוי ואבוי לי אם אגיד לו הכי בעדינות שאשמח שילמד יותר.. "מה נהיית אמא שלייי?? !" יאללה שקט, אל תלמד!!
בקיצור,
מתחרטת.
כואב לי שאני מתחרטת.
ב"ה יש לנו ילדים טובים ויפים ואין לי שום רצון להרוס להם את החיים..
אבל מרגישה שאני חיה את החיים שאני צריכה ולא חיים שאני רוצה.
ברור שזה שום דבר לא בטוח שהיה לי טוב עם הראשון או השני.. אבל וואלה.. קשוח. נמאס. שבעצם הבחור הזה הוא לא כזה זר לי והוא כן חלק מהמשפחה המורחבת ואני שומעת עליו המון כמה הוא מתקדם וכמה הוא..... ואני נזכרת במילים שלו- אל תחפשי חיים אחרים, הכי טוב זה מה שאנחנו מייצרים פה.. ועו דהרבה דברים שהוא אמר, וצדק.. כשאני חשבתי שאני יותר חכמה ממנו. והיום אני מתביישת שהוא יראה אותי ברחוב. וכואב לי. שויתרתי למען ה'. ובסוף נשארתי בלי כלום. בלי כסף ובלי תורה, בלי משפחה נורמלית שמכבדת ואוהבת אותי.. בלי עזרה- רק דרישות.
כואב לי. אפילו במקום הכי אינטימי- לא טוב לי.
אינלי מושג מה אני רוצה מכן,
אבל פרקתי.. כי אין לי למי להגיד את זה.
