מקווה שזה בסדר פשוט לשים את זה פה, מרגישה שצריכה לספר את הסיפור הזה עכשיו כדי לעבד לעצמי מה קרה לי.
הריון שלישי, התחיל רגיל. בלי תופעות לוואי בלי בחילות בלי הקאות בלי כאבי ראש. קצת עייפות, הבטן קצת מתנפחת.
בערך בסוף הטרימסטר הראשון סביב טריגר בטחוני התפרץ אצלי דכאון.
פשוט הפסקתי לתפקד.
בעלי חשב שאני לא מרגישה טוב. הייתי פשוט כל היום במיטה, הודעתי בעבודה שאני לא מסוגלת להגיע בגלל הריון,
למזלי מאד כבדו את זה
וזהו.
ככה הזמן עבר אני משובללת בעצמי לא עושה כלום,
בעלי מחזיק את הבית את הילדים.
ריחמתי עליהם קצת אבל לא היה לי שום כח. שקעתי.
בעלי חשב שאולי מגיעה לי שמירה. אבל לא היה בי שום כח ללכת לשום רופא.
באיזשהו מקום בלב ידעתי שזה לא תקין. ידעתי שיש דבר כזה דכאון בהריון
לא היה לי כח להגיד לו.
נוצר איזה שקט קפוא סביבי כמו בועה, התרחקנו מאד.
לא היה לי טיפת חשק. אליו. לאוכל, לחיים. לכלום.
חברה טובה הגיעה אלי בחודש חמישי והאמת די הצילה אותי. היא לא דברה הרבה,
אבל היא פשוט הבינה מה קרה.
בלי להגיד לי מילים כמו דכאון שפשוט היו מבהילות אותי,
שכנעה אותי ללכת למטפלת אלטרנטיבית שממש הרימה אתי על הרגליים.
זה הדבר היחיד שעשיתי, בגדול, אבל זה החזיר אותי לאט לאט לחיים.
בסוף שביעי כבר הצלחתי לתקשר לבעלי קצת מה אני חווה,
הוא קיבל כל כך בהבנה ובהכלה (ונדמה לי בעיקר בתקווה שאם כך אחרי הלידה הכל יעבור..)
הזמן עבר לאט אבל המטפלת תרגלה איתי קצת לקראת הלידה,
עזרה לי להאמין שאני מסוגלת, שאני אצא מזה
שזה יעבור.
הזמן עבר
שבוע 39+2, אני הולכת לשירותים. רטיבות.. מוזרה.
אני קוראת לבעלי אומרת לו תקשיב נדמה לי שיש חי ירידת מים. לא בטוחה.
מתלבטת מתלבטת מפה לשם שעה עוברת הספק הופך לודאי. יש מים, נקיים, בזרימה קבועה. אין צירים.
מתלבטים קצת מה אמורים לעשות.
אני מרגישה חזק בלב שאין צירים כי אין לי כח ללדת אומרת לו
אין לי כח ללדת... בבקשה...
הוא צוחק לא מבין אומר לי מה את חיה, ילדת פעמיים בלי אפידורל, את מלכה
אני בשלי- אין לי כח ללדת. מרגישה את הנפש החלולה שלי חסרת כח אומרת לו אני הולכת לישון.
נכנסת למיטה, 5 דקות
ציררררר ציר של החיים. ילדתי כבר בלי אפידורל פעמיים נכון אבל זה ציר שפשוט טורף אותי
אני שואגת.
בעלי מבין שהגיע ה'מאני טיים'. מסביר לילדודס שעכשיו הולכים לשכנים. מוריד אותם חוזר אני בבית נכנסת לאמבטיה צועקת לו תזמין מדא
והוא לא למה, את רוצה שנלך לבית חולים? נלך (הביח הקרוב 5 דקות מהבית ברכב) אבל תמיד את אומרת שעדיף לחכות
מכוון לי את המים החמים על הגב מחכה שזה יעזור ואני צועקת מרגישה מתערפלת מכאב אומרת לו תקשיב,
זה לא משהו שאני מכירה. אני אומרת לך.
אני לא יכולה לעשות את זה
והוא 'בטח שאת יכולה את אלופה'
אני יוצאת מהאמבטיה נשכבת על הרצפה ככה בלי כלום בוכה מכאב כבר לא רואה כלום הכל מטשטש לי.
הוא עוזר לי לשים קפוצון וחצאית ארוכה ומדרדר אותי לאוטו.
מגיעים למחלקה הפדים לא עוזרים אני משאירה שובלים נהרות אחריי
בקבלה רואים את מצבי מכניסים בלי שאלות לחדר לידה, המיילדת מנסה לחבר מוניטור אני מתפתלת
היא
אני לא רואה כלום ככה
אני
אין מה לעשות לא מסוגלתתתתת. לכי תביאי אפידורל מרדים משו
אני תכף מתעלפת מכאב כל ציר נושך אותי והם באים מהר מהר צפופיםםםםםםםםם
היא קוראת לאחראית מחליטות להכניס ניטור עוברי מלמטה, יש פתיחה 5, מחיקה מלאה
מחזיקות אותי 2 ועוד אחת מכניסה את ה--דבר הזה
מחכים דקה, שתיים. אין דופק.
לוקחות מדדים. לא יודעת מה היה אבל החדר מתמלא. משו לא טוב
אני כבר אין לי כח לבכות מכאב
לא רואה כלום הכל מעורפל לי לא עומדת בעצמת הכאב כפשוטו
בעלי מנסה להחזיק לי את היד ללטף אותי לרגיע אני לוקחת את היד שלו ונושכת חזקקקקקקק אולי זה יעזור.
דוחפים לי דף מול הפנים תחתמי ניתוח חירום
בעלי לוקח לי את היד חותם איתי (אני כבר לא כשירה לכלום)
משכיבים על מיטה סניטרים מסיעים אותי ומבעד לערפל אני שומעת את האחות שעוד מנסה לפתוח לי וריד צועקת שניה אני צריכה לפתוח לה וריד.
חדר ניתוח.
הרדמה כללית.
אני זוכרת באיזשהו מקום בתודעה שלאכול לפני הרדמה כללית זה מסוכן וכמובן שגמרתי צהריים תוך כדי שהתחילה הירידת מים הזאתי
מנסה להגיד משהו אבל אני באמת מעורפלת והם בינכה לא מקשיבים לי
בעלי מדבר אלי. אני בליבי נפרדת ממנו. ברור לי שאני הולכת למות מההרדמה הזאת.
והתינוק ממילא בלי דופק.
מתעוררת מטושטשת בחדר התאוששות. הכל כואב.
שואלת מה עם התינוק
יהיה בסדר.
בפגיה.
עבר החיאה בלידה ועכשיו מחובר לחמצן בפגיה אבל נראה בסדר.
בראש שלי אני כזה 'אני חיה אוקי אז הוא לא הם בטח סתם אומרים'
בוכה שיתנו לי לראות את בעלי הוא נכנס אחרי תחנונים מרובים ל2 דקות להביא לי משקפיים
אומר שהתינוק בפגיה ולא נותנים לו להכנס עכשיו אבל הרופא ילדים אמר שהןא יהיה בסדר. שהיה לו נס.
עוד כמה דקות כבר לא היה מה לעשות.
כולי כאבים.
מבוקעת.
לא מעיזה לגעת בצלקת. לא מעיזה להרגיש.
אבל הוא חי ואני גם.
אחרי 24 שעות נותנים לי להכנס לפגיה לראות אותו.
הוא חמוד וענק ושוכב שם מחובר לצינורות אבל האחיות חמודות ומראות לי שהוא אוכל ממש יפה מבקבוק
אני מנסה להניק, אין ממש מה וגם הוא כבר לא הכי בקטע
נו מילא העיקר הוא חי..
ונראה בסדר. מסתכל עלי!
ברוך השם.
כמה ימים עוברים.
אני מתאוששת לאט לאט. הכל כואב.
הכל בשוק כזה. הלם לגוף. ללב.
ממש מרגישה שהניתוח הזה לא קרה בגלל כלום.
פשוט כי לא היה לי כח ללדת את הלידה הזו, נפשית.
מרגישה אשמה.
מרגישה כועסת.
זהו.
עכשיו הוא כבר קצת גדל, מתפתח טוב, מחייך!!
אני מלאת תקוות על בריאותו למרות האפגר הלא מעודד בכלל
עוד לא מסתכלת במראה, מפחדת לראות את הצלקת.
זה יעבור לי, נכון?
