אתמול השתתפתי מתוקף עבודתי בכנס 50 שנה לחידוש ההתיישבות בשומרון. היו שם נשאי המדינה, שרים שונים חברי כנסת ואישי ציבור, בהם בין היתר גם ח"כ יולי אדלשטיין. אני חייב להגיד לכם שכמתבונן מהצד, מאוד כאב לי הלב לראות איך הוא נהיה "מנודה" בציבור שלנו.
והאמת זה עוול שאנחנו כציבור עושים לו. אם מסתכלים על נושא ההתיישבות, בין אם זה צפון השומרון וחידוש ההתיישבות בחומש ובין אם זה נושא הריבונות, במשך שנים מי שקידם את זה בכנסת, כנגד כל הסיכויים, היה יולי אדלשטיין. הרבה לפני שסמוטריץ' ובן גביר נכנסו בכלל לכנסת, יולי היה שם כל הזמן ודחף לזה בעבודה באמת קשה.
והיום? בגלל חוק הגיוס (שהוא פעל ניסה להעביר כדי להביא לגיוס חרדים, ואפשר להתווכח על הדרך), מתייחסים אליו כאל מישהו דחוי. זה באמת כאב לי לראות את זה. פתאום אין טיפת הערכה לפעולו, והעשייה שלו פשוט נשכחה.
הרי כולנו יודעים היום "לדקלם" בזכות מי ההתיישבות מתפתחת בשנים האחרונות, אבל היו שם אנשים שפעלו עוד הרבה לפני. לא בממשלות "ימין על מלא", אלא בממשלות שכללו את לפיד וציפי לבני. והם נשכחים היום בצד, מנודים, וזה ממש כואב הלב.
לעומת אדלשטיין, ראיתי שם גם את השרה מירי רגב. מי שהייתה דוברת ההתנתקות ודבררה את הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. היא לעומתו התקבלה שם בחיבוקים, נשיקות ובקשות לסלפי מכל עבר.
בואו לא נתבלבל, זה לא בגלל שמירי רגב "עממית" ואדלשטיין ההפך המוחלט מכך. זה פשוט עניין של נאמנות לנתניהו. בי באופן אישי זה העלה תחושה קלה של גועל.





