שלום בנות! אשמח לתגובות.
בשנה אחרונה יש לנו התמודדות לא פשוטה עם ילד מתבגר. הולכים לטיפול, התחלנו מעכב אצל פסיכיאטר , דיברנו עם קבס רווחה. בקיצור עשינו השתדלות .
אבל אני כל הזמן מרגישה לא שלמה בתהליך הזה. חשבתי וחשבתי והגעתי למסכנה שכל התהליך הזה קורה כי אנחנו ההורים מרגישים שמשהו לא בסדר ומנסים לפתור את זה. וילד עצמו לא בטוח שהוא מבין שיש פה בעיה וצריך לפתור אותה.
לפעמים הוא משתף פעולה , לפעמים לא . אבל יש לי הרגשה שהוא עושה את זה בשבילנו.
אני לצערי גם צופה סרטים על מתבגרים , ובכל סרט מהדהד מסר שאם הורה לא ממלא את תפקידו אז ילד יזיק לעצמו, לא יהיה בקשר , יילך לאיבוד. לגבי ניתוק קשר אני עוד מבינה. אבל לגבי כל השאר קשה לי. מתבגר לא אמור להבין שהוא קודם כל שייך לעצמו, אין לו יצר השרדות בסיסי?
מאיפה לצעירים מודרניים באה המחשבה שהורים יטפלו בהם בכל מצב עד גיל מאה? הם לא מבינים שאם הורה עד עכשיו לא נתן איקס , ווי , זט , הוא כנראה לא יכול לתת את זה.
עכשיו לענייני , לטענת מטפלת מתבגר לא מרגיש שאני אקבל אותו בכל מצב והוא צריך קבלה בכל מצב בלי שום שיפוטיות אחרת הוא מרגיש רע ומתחיל לשקר או להסתיר.
אבל בעייה היא שהוא בכלל לא מקבל שום מילה לא במקום.
ואני לא חושבת שתפקידו של הורה לקבל תמיד . רק עבדים תמיד מקבלים את האדון שלהם ותמיד ימלאו כל רצונו כי אין להם ברירה. הורים הן לא חצי עבד חצי כספומט . אני מרגישה שאם ילד מצפה למשהו כזה , אני לא מעוניינת במערכת יחסית הזאת, אני לא מזוכיסטית. וגם לו זה לא טוב. כי בשום מקום אחר זה לא יקרה. הוא לא מצליח להשתלב בחברה כי בחברה צריך להתאים את עצמך לאנשים אחרים וגם להתחשב איתם . הוא לא יודע להגיב נכון כי הוא רגיל שאנחנו בוררים כל מילה וכל תגובה. אבל חברים שהם בעצמם מתבגרים בחיים לא יעשו את זה.
וגם מודל של בן אדם שהורה נותן עוגן כי בכל מקום אחר לא מבינים אותו בעיניי לא נכון . בן אדם צריך לגדול ולפרוח מהקן. הוא צריך לרצות לצאת מהבית ולא להיות תקוע שם לנצח נצחים.
תודה למי שקראה
