אפילו הכותרת נשמעת מוזרה אבל זאת האמת.
בעלי הגישה שלו היא שהדרך להחלמה = עשייה.
ככה הוא מתנהג עם עצמו ומצפה ממני לאותו דבר.
בעיקרון הוא צודק, לשכב כל היום במיטה זה גרוע, אבל הוא לא מבין שאחרי לידה זה שונה לגמרי לגמרי!!!
וככה אני אחרי לידות קמה בשש וחצי, מארגנת את הילדים, מכינה ארוחת בוקר לכולם.
אם אין ארוחת צהריים חמה הוא מתבאס.
ביומיום הכללי אני עושה הרוב בתחזוקה של הבית אז גם אחרי לידה אני שוטפת כלים, כביסות, מטאטאת, שוטפת.
אחהצ יוצאת לגינה.
אני גמורה מזה. זה מתיש.
מילא הגוף מתאושש בסוף, אחרי הרבה זמן.
אבל הנפש פצועה.
אני מוצאת את עצמי הרבה זמן אחרי הלידה האחרונה ופשוט כועסת כועסת כועסת עליו. זה כל הזמן מנקר לי בראש.
הוא לא נתן לי לנוח.
כלומר, הוא האמין שהוא עושה את הכי טוב בשבילי בזה שהוא מכניס אותי לתלם של עשייה.
זאת הדרך חיים שלו וגם שלי, באופן כללי.
אבל אחרי לידה זה לא כמו שאר הזמנים ורק עכשיו אני מבינה את זה כועסת עליו שבגללו אני סמרטוט ובגללו אני בדיכאון אחרי לידה.
ברור שיש לי בחירה חופשית בהכל וברור שזה תלוי בי.
אבל מכירות את זה שלפעמים בוחרים בדרך עקומה בשביל שקט תעשייתי? אז ככה הייתי, לא היה לי כוחות נפשיים לריב או להיות בלי התמיכה הנפשית שלו ובחרתי לשטוף כלים ישר כשאני חוזרת מהבית חולים.
)
פעם הבאה אבדוק בעז"ה
אין לי מושג לגבי הדקירות
תשמרי על עצמך יקרה