בסעודת שבת היו אצלנו אורחים. אשתי רצתה וזה לא יפה לסרב לה כל שבוע...
אני יושב מול איש במשך שעתיים וצריך לשיר איתו (לפחות שלום עליכם ואשת חיל), לפתח איתו שיחה, להחמיא על מה שהם הביאו, להודות על המחמאות שלהם ותוך כדי לתת תשומת לב מתאימה לילדים, שהם לא יביכו מדי.
יש גבול כמה אפשר להיעלם לתוך המטבח. סיימתי בתחושה של חוסר מסוגלות חברתי. אם במגרש הביתי אני לא מצליח לתקשר אז אין לי ממש סיכוי. לא הזכרתי את השאלה מה הם חושבים עליי
תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.
אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.
אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.
אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.
גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.
לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.
אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.
חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.
מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.
העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי. מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.
ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?
אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.
אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.
אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...
כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".
זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.
לקח שנים עד שנתנו לזה שם..
בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי
תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..
זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה
שצריך להוביל את האירוח?
למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.
ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת
חדשה כאן.
מעלעלת בכל מה שכתוב כאן בפורום ומזדהה כמעט עם כולם. גיליתי שאני רגישה מאוד ויש באמת שם לכל מה שחוויתי מהילדות ועד עכשיו.
הרבה מאוד פעמים שלא הצלחתי להבין אפילו את עצמי בכל מיני סיטואציות בחיים, והרגשתי כל כך שונה. ולא הצלחתי להבין למה. ועם כל סיפור שנכתב כאן אני מופתעת מחדש.
כמו כן שנים שאני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי להזמין אנשים לבית, משפחה וחברים.
במהלך כל ביקור מכל סוג שהוא ולא משנה מי אני באמת מוצאת את עצמי מותשת ולא רק בסוף. הרגשה של ערפול מוחי . לחץ, על מה נדבר?
שנים שאני שואלת את עצמי למה אני כזה בו אדם מסנן ? לא רק טלפון שזה משהו שאני חוטפת עליו ריקושטים מאז ומתמיד, רואה שיחה נכנסת ופשוט מסננת . אין לי כוחות להתמודד עם מה שהשיחה עלולה להביא איתה, התשה. אין לי כוח שאנשים מדברים המון, זה גומר לי את הנפש. מכניס אותי ללופ כזה שאני רק מתפללת שיגמר . בגלל זה גם לא ממש יודעת לשמור על קשר ,גם לא עם משפחה קרובה, הם מכירים ומנסים להעיר שאשתנה אבל זה לא עוזר. אני באמת מרגישה שאני מגינה על עצמי ככה.
קודם כל קבלה עצמית רדיקלית. אני כזו, מותר לי להיות כזו,....
אחר כך תדעי שיש מה לעשות. אפילו הרבה. אבל קודם כל לקבל את המצב הקיים ואת הצרכים שלך. לגבי ערפל מוחי - קוראים לזה הצפה. וזה דבר שצריך ללמוד להכיל ולהכיר לפני שמתמודדים.
תקראי עוד כמה עמודים אחורה. מבטיח לך שתגלי עוד כמה דברים על עצמך.
הגעת למקום מכיל ונוח לשתף ולהרגיש חלק
בלא מעט מבין ומזדהה
בעניין הטלפון, זה היה תמיד? גם בשיח פנים מול פנים יש קושי אם מדברים הרבה? חשבת על שמירת קשר יותר דרך הודעות?
בהצלחה רבה
לגמרי מעדיפה הודעות. הבעיה מתחילה שאנשים רואים בזה כמו זלזול מצידי שאני לא עונה וכותבת הודעה . קשה להסביר את עצמי לאנשים וכל פעם ממציאה תירוץ אחר
אבל באמת באמת שאין לי דבר אישי נגד אף אחד
פשוט לא אוהבת שיחות טלפון ובטח שלא ארוכות .
איך יוצאים מזה בלי לפגוע?
הרבה אנשים התייאשו ממני ואיבדתי הרבה קשרים.
מעטים האנשים שמכילים ומקבלים .
לגמרי מבין אותך ובדרך כלל גם אני מעדיף הודעות משיחה טלפונית (לפחות תלוי מי המתקשר). ובכלל, אנשים, אנחנו ב 2026, תשלחו הודעה, מה אתם מתקשרים? 😜
ודווקא אם מישהו מתקשר וחוזרים בהודעה בעיניי זה ההיפך מזלזול וזה מראה שהיה חשוב לחזור אליו/ה.
אם מדובר באנשים קרובים, חשבת אולי להסביר להם?
איך אני אסביר את עצמי? שאני אדם רגיש ולהפנות אותם לספר ? פודקאסט ?
מדובר באחים שלי ,אמא שלי
אין להם מודעות לזה והם קצת מיושנים ..
מבחינתם אם לא עניתי ,אני מסננת ולא יודעת או לא רוצה לשמור על קשר או כזה
זה הכי טבעי ועוד יותר לבעלי רגישות גבוהים. מובן לגמרי.
ועניינים משפחתיים תמיד מהווים קושי לבעלי רגישות. מוכר מאוד מאוד המצב הזה מול משפחה. אולי ליצור שיחות קצרות ככל האפשר, להתחיל דווקא עם כאלה מהם שיותר נוח לך מולם.
זה תמיד היה ככה?
זה תמיד היה כך
והמצב הכי חמור זה מול אמא
שבאופן קיצוני הפוכה ממני
תמיד צריכה להתקשר ולדבר מספר פעמים ביום ואם חס וחלילה לא עניתי היא מתחילה להתקשר לבעל, ובעבר לחמות ולאחות וכו
ואם חוזרים אליה מאוחר או יום למחרת אז למה לא ענית לי? למה לא חזרת ? למה ולמה... ממש קשר מעיק ולא בריא.
באופי כללי נמנעת מקשרים של אנשים מעיקים ודביקים - ממש בורחת מזה.
ונראה לי שזה גם מה שגורם לי להימנע או לא להתקשר יותר מדיי לאנשים ,גם אם אני ממש רוצה. יש לי פחד שידבקו אליי יותר מדיי ויחנקו עם טלפונים וכאלה. מרגישה מוזרה ,מישהו מזדהה ?
זה הרגשה של חיבוק דב שכזה.
מוכר מאוד מה שתיארת.
ואת לא צריכה להרגיש מוזרה, זאת את, ברוך ה.
ואיך הקשר עם חברות? או להבדיל אם מתקשרים ממקומות אחרים, למשל עבודה?
אני בוחרת את החברות שלי בקפידה
אם אני מכירה מישהי שקצת יותר מדיי נראית דבק או מתקשרת יותר מדיי,אני מתרחקת ..
יש לי חברות כמוני בגדול. שגם אם לא נדבר כל יום או כל שבוע או אפילו יעבור חודש, עדיין הם בליבי ואוהב אותם והם אותי . מבחינת עבודה אני גם מוצאת את עצמי מסננת ובסוף חוזרת כי אין לי ברירה. אבל הברירת מחדל שלי היא קודם כל- לא לענות. זה מעצבן אותי שקשה לי עם זה כי אף אחד לא מבין למה אני לא עונה
משפחה לא.
שימי לב שקשה לך דווקא כי *אחרים* לא מבינים למה את לא עונה.
עם עצמך את שלימה בזה?
לגיטימי בעיניי להעדיף הודעות.
מניח שאם יש שיחות הכרחיות את כן עושה אותן, לא?
אולי קצת נמנעים. לא ישיר ודביק אלא ווטסאפ למשל - התכתבויות וקליל יותר. אני מזהה נכון?
שלחו לכם הודעה, תענו בהודעה.
למה להתקשר אם לא ביקשו???
צודקת
כל מי שעובד איתי יודע את זה. אני עונה רק בהודעות ולא מתקשר כי אין לי קשב וכח לזה.
שיש כאלה בעבודה שזיהו שאני מעדיפה להתכתב והם זורמים
רואים שאני לא עונה ושולחים הודעה ואז אני מגיבה ואז מבינים שזאת ההעדפה שלי
הלוואי וכולם היו מבינים
תמיד יהיו כאלה שלא יבינו
ברוך בורא ההודעות והוואצאפ
עונה ונדמה לי שתמיד עושה מאמץ, עד שלא קראתי כן לא חשבתי
שאני יכולה להרפות (כי גם אחר כך שואלים: למה לא ענית, איפה היית...)
אם אפשר היה להרפות מכל המחוייבויות - הללו-קה!
על סוג של אימון מהמזרח הרחוק שנקרא קאופירה (או משהו כזה)?
קראתי על בחורים שזה ממש שינה להם את החיים, את הדימוי העצמי, מקצה אל קצה.
ידיהם ובכל משאלותם לשטובה! ה' היטביב ברצונו חומו תציון
באמת אף פעם לא שמעת על זה?
זה נכון לכל אומנות לחימה לענ"ד.
ואם לא מצליחים להיות בשמחה באדר, בזכות הנס, בזכות שאנו יהודים, בזכות שאו טו טו מגיע משיח,
למה לא להביא שמחה ממקום אחר?
בכל אופן, לי זה עושה מצב רוח טוב!
אמנם מצד שני כשאני צופה בזה אני מרגישה נורא פילית אבל בכל זאת...
שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו
ממש שימחת
נעתקה נשימתי
ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!
אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?
חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...
אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!
אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר כך אגלה לך איך הבאתי...
שבת שלום!
אוי באסה שלא היה ברור.
נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע
זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.
שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......
את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!
כסרטון ולא קישור
אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:
מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום
הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.
אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?
אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות
משלו...
אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה
מאוד שנהנית!
המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,
אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים
קונטרול V. וזהו!
קישור ברור שאני יודעת להעתיק.
ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה
אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי
הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים.
איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.
הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".
התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.
רק מדבר את השפה שלו (:
סליחה, לא התכוונתי, אבל זה חזק ממני
ואין שום סיבה להרגיש מעצבנת
להיפך. מכל מלמדי השכלתי 🤗
היחסים עם אמא ומאז ומתמיד אפ-דאון ...
היא אישה מאוד קשה, עברה גירושים ואז התאלמנה והיום גרה לבד. על כל פנים יש לה התנהגות מאוד פוגענית ,קשה לי להכיל אותה..ובכלל ציניות זה דבר מעצבן בעיניי כשזה פוגע בצד השני.
הבוקר היא באה אליי לקפל כביסה, אמרה לי תקני שולחן לסלון כדי שיהיה לי איפה לשים את הכביסה, אמרתי לה שהיא יכולה לשים על גב למעלה הספה ושתקפל בעמידה,זה יותר נוח.
היא אמרה לי לקפל כביסה בעמידה? אני חושבת שאת מפגרת, האיי קיו שלך נמוך ..כאילו בחצי חיוך .
לא יודעת למה היא חשבה שזה מצחיק?
נעלבתי עד עמקי נשמתי ולא מצאתי אפילו מה להגיד.
שתקתי. והיא בתגובה "לא נמאס לך להתהפך עליי? מה את עכשיו ברוגז?... סיימה לקפל והלכה..
מה אתם הייתם מרגישים? מעניין אותי אם אני נסחפת או שזה באמת פוגע.
ציניות זה דבר פוגע ממש
🫂
כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?
אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד
על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.
אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?
אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...
כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,
בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא
שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר
לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....
מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת
את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן
נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)
ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...
וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....
יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו (או לאחרים) לפקפק באי קיו
שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....
מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...
אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם
היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את
זה, אני חושבת.
ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!
אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.
אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון
שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה
כשנפגעתי, וכאלה....
עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך
בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,
להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה
המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה
עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.
ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו
אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.
שבת שלום!!
לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...
באמת פוגע.
זה קורה הרבה?
אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.
מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.
זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים
וקשה לי לנהל אותו.
היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....
שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).
הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).
למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?
למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?
אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...
שימי לזה גבולות, אני חושבת. זה גם לא
לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.
סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.
וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.
(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה
על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה
קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)
ומזל טוב! ובלי עין הרע, תאומים! איזו מתנה!
וכן. זה מאוד קשה.
סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם
מטרנה או משהו כזה?
השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!
מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.
יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית
למשך הלילה? אם זה מתאפשר לכם כלכלית...
שווה הכל.
באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים
ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם
חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!
תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!
עוד שני יהודים. כיף!
בס"ד
בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...
אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?
אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?
אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת
עול עם חברו....
זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך
לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....
אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...
שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל
לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי
אפשר להכיל ולטפל בהם כך.
העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,
ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.
שבת שלום!
אולי תפני את הקושי שלך לפורום של
לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו
לתת עצה טובה.
לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..
ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות
אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...
לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅
על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.
תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.
יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.
אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?
ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?
תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.
מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול שלך
זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.
יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.
תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.
זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .
השם יעזור.
התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?
תמיד היתה כזאת?
יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.
בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.
אולי העלית פה משהו
אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .
אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.
היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון
היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!
שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.
בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.
צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.
המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.
וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.
זה טוב מאוד שאת מודעת
וחשוב לשים גבולות
האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי
לעבור לגור רחוק יותר
יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.
ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?
היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..
שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר
את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:
"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..
כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,
על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...
שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני צריכה ללמוד את זה....)
השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.
אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי
(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף
לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך
טוב. זה כל כך משמח..
או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך
טעם מעולה!
על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו
אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!
היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל
תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד
כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה
וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה
מעצמה;
איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?
מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו
אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...
זה קלאסי. לצערי.
זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות
את זה. אבל טיפין טיפין...
נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,
שירחמו עליה...
כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין
שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב
שלילית.
אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?
אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה
שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה
שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל
אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.
בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.
האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק
כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר
ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!
כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,
אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו
בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו
דפוס.
חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת
הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -
הביקורת תפחת, אני חושבת.
כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.
כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:
היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת
ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון
(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה
גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל
כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב
ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)
כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.
למרות ההערות הלא נעימות
הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות
שאת עומדת בשעת קיפול כביסה
כי האי קיו שלך לא משהו...
ברור שהיא עושה השלכה
ומשפריצה את המרירות שלה.
בא נהיה חומלים ונדייק:
את הכאב שלה.
זה יהיה חסד עצום איתה
אם תוכלי להחמיא לה טיפה.
קצת. קצת.
תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן
למשהו שאתן אוהבות? לפחות
את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא
אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא
כן יכולה להינות ממשהו)
בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)
גלידה ביחד?
מוזיאון?
קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,
איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)
בלי הילדים. רק היא ואת.
אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,
אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה
או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא
אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות
רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...
ולקחת את הזמן שלכן , מספיק
זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..
כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.
כי אי אפשר להוריד את החומות
שלה בבום!
וגם מן הסתם אי אפשר לאמר
לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד
פתוח לזה.
היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו
אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת
את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת
לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.
אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה
הפך לה לטבע שני?
להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!
על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות
אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה. תודה רבה על הדברים ❤️
שההשכלה לפעמים, אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,
הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.
השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם
הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....
להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.
היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..
הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.
מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת, גם כך אני גרה במקום נורא יקר
אז אולי זאת הזדמנות .
קודם כל חיבוק,
מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,
זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.
מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.
ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.
ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬
העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.
יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?
ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .
כבר עכשיו שמתחילים להתנגן שירי פורים, ושיש פרסומים על מסיבות וכזה, אני מתחיל להיות מוצף. פשוט המפגש הזה עם אנשים שתויים גומר עלי. אני לא מסוגל לגעת בטיפה ככה שתמיד יוצא שאני השפוי הכמעט היחידי ואני שם לב להכל. פשוט דוחה אותי לראות אנשים שמדברים שטויות, מקיאים, או סתם יוצאים משליטה. אני רק חושב על זה זה מעורר בי חלחלה. לא סובל את כל הרעש והבלאגן. אני נמנע מהרקדות ומסעודה עם חברים. אני חוטף רעדות רק מהמחשבה של לשבת שוב בסעודה עם אנשים שתויים. אפילו פעם יצאתי עם מישהי ואיכשהו הגענו לדבר על פורים, וכשאמרתי לה שאני לא שותה היא חייכה ואמרה שדווקא היא ממש היתה רוצה לנסות פעם. באותו רגע הרגשתי כלפיה דחיה שאני לא מסוגל לתאר. זה מרגיש לי כל כך לא יהודי מה שעשו מהחג הזה. למה חכמים לא יכלו לתקן פשוט עוד חנוכה? עוד קצת ניצחון הרוח במקום ניצחון הגוף....
זה מתחיל בתחושת תסכול על כמה אני לא יעיל ולא מצליח לעשות, ולוקח כמה שעות או ימים עד שאני מרשה לעצמי להיות חולה.
מאותה נקודה מהר מאוד אני חוזר לעשות.
אפשר לנוח?
