תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.

אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.

אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.

אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.

גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.

לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.

אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.

חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.

מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.

העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי.  מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.

אני יושב יותר מכולם, שר עם עצמי ומשתדל להבין את (כל...) האחרים שלא מצטרפים אליי.

כשמישהו אחר מצטרף והאיזון מופר וכולנו מפסיקים להתנהג בטבעיות אז כל צעד נהיה כבד פתאום

ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?

כי אין איזה לו"ז מובנה של המפגש.

אני לא יודע להצטרף לשיחות ומוצא את עצמי לבד.

ונעלם משם מהר

אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.

אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.

אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...

כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".

זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.

לקח שנים עד שנתנו לזה שם..

בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי

תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..

זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה

שצריך להוביל את האירוח?

למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.

ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת

חדשה כאן.

מעלעלת בכל מה שכתוב כאן בפורום ומזדהה כמעט עם כולם. גיליתי שאני רגישה מאוד ויש באמת שם לכל מה שחוויתי מהילדות ועד עכשיו.

הרבה מאוד פעמים שלא הצלחתי להבין אפילו את עצמי בכל מיני סיטואציות בחיים, והרגשתי כל כך שונה. ולא הצלחתי להבין למה. ועם כל סיפור שנכתב כאן אני מופתעת מחדש.

כמו כן שנים שאני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי להזמין אנשים לבית, משפחה וחברים.

במהלך כל ביקור מכל סוג שהוא ולא משנה מי אני באמת מוצאת את עצמי מותשת ולא רק בסוף. הרגשה של ערפול מוחי . לחץ, על מה נדבר?

שנים שאני שואלת את עצמי למה אני כזה בו אדם מסנן ? לא רק טלפון שזה משהו שאני חוטפת עליו ריקושטים מאז ומתמיד, רואה שיחה נכנסת ופשוט מסננת . אין לי כוחות להתמודד עם מה שהשיחה עלולה להביא איתה, התשה. אין לי כוח שאנשים מדברים המון, זה גומר לי את הנפש. מכניס אותי ללופ כזה שאני רק מתפללת שיגמר . בגלל זה גם לא ממש יודעת לשמור על קשר ,גם לא עם משפחה קרובה, הם מכירים ומנסים להעיר שאשתנה אבל זה לא עוזר. אני באמת מרגישה שאני מגינה על עצמי ככה. 

קודם כל קבלה עצמית רדיקלית. אני כזו, מותר לי להיות כזו,....

אחר כך תדעי שיש מה לעשות. אפילו הרבה. אבל קודם כל לקבל את המצב הקיים ואת הצרכים שלך. לגבי ערפל מוחי - קוראים לזה הצפה. וזה דבר שצריך ללמוד להכיל ולהכיר לפני שמתמודדים.

תקראי עוד כמה עמודים אחורה. מבטיח לך שתגלי עוד כמה דברים על עצמך.

הגעת למקום מכיל ונוח לשתף ולהרגיש חלק

בלא מעט מבין ומזדהה

בעניין הטלפון, זה היה תמיד? גם בשיח פנים מול פנים יש קושי אם מדברים הרבה? חשבת על שמירת קשר יותר דרך הודעות?

בהצלחה רבה

לגמרי מעדיפה הודעות. הבעיה מתחילה שאנשים רואים בזה כמו זלזול מצידי שאני לא עונה וכותבת הודעה . קשה להסביר את עצמי לאנשים וכל פעם ממציאה תירוץ אחר

אבל באמת באמת שאין לי דבר אישי נגד אף אחד

פשוט לא אוהבת שיחות טלפון ובטח שלא ארוכות .

איך יוצאים מזה בלי לפגוע?

הרבה אנשים התייאשו ממני ואיבדתי הרבה קשרים.

מעטים האנשים שמכילים ומקבלים .

לגמרי מבין אותך ובדרך כלל גם אני מעדיף הודעות משיחה טלפונית (לפחות תלוי מי המתקשר). ובכלל, אנשים, אנחנו ב 2026, תשלחו הודעה, מה אתם מתקשרים? 😜

ודווקא אם מישהו מתקשר וחוזרים בהודעה בעיניי זה ההיפך מזלזול וזה מראה שהיה חשוב לחזור אליו/ה.

אם מדובר באנשים קרובים, חשבת אולי להסביר להם? 

איך אני אסביר את עצמי? שאני אדם רגיש ולהפנות אותם לספר ? פודקאסט ?

מדובר באחים שלי ,אמא שלי

אין להם מודעות לזה והם קצת מיושנים ..

מבחינתם אם לא עניתי ,אני מסננת ולא יודעת או לא רוצה לשמור על קשר  או כזה 

זה הכי טבעי ועוד יותר לבעלי רגישות גבוהים. מובן לגמרי.

ועניינים משפחתיים תמיד מהווים קושי לבעלי רגישות. מוכר מאוד מאוד המצב הזה מול משפחה. אולי ליצור שיחות קצרות ככל האפשר, להתחיל דווקא עם כאלה מהם שיותר נוח לך מולם.

זה תמיד היה ככה? 

זה תמיד היה כך

והמצב הכי חמור זה מול אמא

שבאופן קיצוני הפוכה ממני

תמיד צריכה להתקשר ולדבר מספר פעמים ביום ואם חס וחלילה לא עניתי היא מתחילה להתקשר לבעל, ובעבר לחמות ולאחות וכו

ואם חוזרים אליה מאוחר או יום למחרת אז למה לא ענית לי? למה לא חזרת ? למה ולמה... ממש קשר מעיק ולא בריא.

באופי כללי נמנעת מקשרים של אנשים מעיקים ודביקים - ממש בורחת מזה.

ונראה לי שזה גם מה שגורם לי להימנע או לא להתקשר יותר מדיי לאנשים ,גם אם אני ממש רוצה.  יש לי פחד שידבקו אליי יותר מדיי ויחנקו עם טלפונים וכאלה. מרגישה מוזרה ,מישהו מזדהה ? 

זה הרגשה של חיבוק דב שכזה.

מוכר מאוד מה שתיארת.

ואת לא צריכה להרגיש מוזרה, זאת את, ברוך ה.

ואיך הקשר עם חברות? או להבדיל אם מתקשרים ממקומות אחרים, למשל עבודה? 

אני בוחרת את החברות שלי בקפידה

אם אני מכירה מישהי שקצת יותר מדיי נראית דבק או מתקשרת יותר מדיי,אני מתרחקת ..

יש לי חברות כמוני בגדול. שגם אם לא נדבר כל יום או כל שבוע או אפילו יעבור חודש, עדיין הם בליבי ואוהב אותם והם אותי . מבחינת עבודה אני גם מוצאת את עצמי מסננת ובסוף חוזרת כי אין לי ברירה. אבל הברירת מחדל שלי היא קודם כל- לא לענות. זה מעצבן אותי שקשה לי עם זה כי אף אחד לא מבין למה אני לא עונה 

משפחה לא.

שימי לב שקשה לך דווקא כי *אחרים* לא מבינים למה את לא עונה.

עם עצמך את שלימה בזה?

לגיטימי בעיניי להעדיף הודעות.

מניח שאם יש שיחות הכרחיות את כן עושה אותן, לא?

אולי קצת נמנעים. לא ישיר ודביק אלא ווטסאפ למשל - התכתבויות וקליל יותר. אני מזהה נכון?

שלחו לכם הודעה, תענו בהודעה.

למה להתקשר אם לא ביקשו???

צודקת

כל מי שעובד איתי יודע את זה. אני עונה רק בהודעות ולא מתקשר כי אין לי קשב וכח לזה.

שיש כאלה בעבודה שזיהו שאני מעדיפה להתכתב והם זורמים

רואים שאני לא עונה ושולחים הודעה ואז אני מגיבה ואז מבינים שזאת ההעדפה שלי

הלוואי וכולם היו מבינים 

תמיד יהיו כאלה שלא יבינו

ברוך בורא ההודעות והוואצאפ

עונה ונדמה לי שתמיד עושה מאמץ, עד שלא קראתי כן לא חשבתי

שאני יכולה להרפות (כי גם אחר כך שואלים: למה לא ענית, איפה היית...)

אם אפשר היה להרפות מכל המחוייבויות   - הללו-קה!

בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...