בני כמה הם?

לא יודעת לענות על הכל. מנסה חלק..

ילדים שנשארים לבד בזמן שההורים ישנים זאת מיומנות שצריך ללמד אותם.

אנסה לתאר מה אנחנו עשינו

בהתחלה אחד מאיתנו נשאר איתם. גם בזמן. שנשאר איתם לא צמוד אליהם אלא מדברים על מה אפשר לעשות עכשיו, במה לשחק.  ונותנים להם לשחק בעצמם, בנוכחות של מבוגר. כששרואים שמצליחים להעסיק את עצמם כשיש נוכחות אז מדברים איתם על זה שהם גדולים,  ויכולים לשחק לגמרי בעצמם כשההורים נחים. מדברים על במה משחקים, במה מותר או אסור לגעת, כדאי להשאיר פרי חתוך או נשנוש שאתם כן מסכימים בצלחת בהישג יד.

ואז מתחילים ברבע שעה-20 דקות

מראים להם בשעון מתי אפשר להעיר אתכם, כשהמחוג הגדול מגיע למספר איקס (אפשר לשים שם מדבקה(

אפשר להגיד להם שאם ישחקו יפה, לא ידעו בדברים שאסור תביאו להם הפתעה קטנה

אם מצליחים מצוין, אם לא, אז לדבר את זה שוב שוב. מה מותר ומה אסור. לתת להם משחקים מיוחדים לזמן הזה.

לאט לאט להאריך את הזמנים, לחצי שעה, 40 דקות, עד שמצליחים לשחק זמן משמעותי יחד.

אצלינו עכשיו הם מצליחים גם בלי שנצטרך להגיד עד מתי, אלא פשוט מחכים שאחד מאיתנו יקום

(גילאי 4 ו6)

יש לנו משחקי קופסא מיוחדים לזמן הזה ופליימוביל. וזה עוזר. 

יש לכם טפשרות לקנות משהו כזה?

גם אצלנו היו עולים על השיש ומוציאים מהארון ביסקוויטים וסוכריות עוגה ומה לא. בלי לשפוך, אבל עדיין זה חרפן אותנו לגמרי.

נשמע שאתם ממש ביחד מול הילדים וזה כבר יתרון גדול.

חושבת שקודם הייתי עושה מנעולים כי זה פתרון קל וחסכני.

ובנוגע לעונש- הם צריכים לנקות ולסדר הכל.

ולהגיד להם שאין את העוגה/הממתק לשבת כי ככה התנהגו.

לא חושבת שהייתי קרת רוח במצב כזה. מן הסתם הייתי צועקת עליהם כי זה באמת מעצבן.

סביר להניח שאני בכזה מצב לא הייתי מגיבה באיפוק

אנחנו עשינו במיוחד דלת למטבח כי הילדים היו קמים נורא מוקדם ולא היתה אפשרות להשאיר אותם לבד אפילו לשניה

וזה היה שדרוג של החיים

הייתי מכינה להם בלילה נשנושים לבוקר וככה לא היו פוגרומים וגם יש סיכונים במטבח כמו מים חמים, סכינים וכו

היום הם כבר גדלו והגדולים שומרים על הקטנים אז לא נועלים יותר את המטבח.

בגלל שהם בני 5 אז אפשר לשוחח איתם

להסביר שלא עושים את זה

לסכם איתם שאתם מכינים להם כמה נשנושים, מים, וכמה משחקים ושלא יקחו מעבר לזה בלי רשות.

לא בטוח שזה יעזור בפעם הראשונה

אפשר לנסות כמה פעמים עם נוכחות של אחד מכם כדי להשגיח ואז ילמדו את הרעיון

שכדאי להתאים פעולות ליכולת ההורית שלכם

אם אתם תקופה ארוכה לא מצליחים שהם ישנו במיטות שלהם

תנסו משהו ביניים

כמו מזרונים בחדר שלכם

ככה אפשר להמשיך לישון גם אם הילד בא לישון לידכם

אם אתם לא מצליחים לתקשר איתם בשיתוף פעולה

אז אל תצפו שהם ישתפו פעולה

לא להשאיר אותם ללא השגחה

ולצמצם טריגרים כמו מדף מתקים

להשאיר כמות מעטה של ממתקים בבית

התנהלות עם ילדים היא בעיקר יכולת הורית

היא מורכבת ללמידה ויישום

זה מצריך להיות אסרטיבי/ זורם/ סבלני/ מכיל/ חסר שיפוטיות/ לראות את הצד של הילד/ להתאים ציפיות

להיות מותשים זה הגיוני

להיות מאוכזבים זה ציפיות לא מותאמות

בציפיות לא מותאמות קל יחסית לטפל

שאר הדברים שכתבתי למעלה ניתנים ללמידה אבל מצריכים כוח רצון סבלנות והרבה אימון

הייתי שמה מזרונים, ונועלת את החדר מבפנים.

ככה גם אם יקומו לא ילכו רחוק מדי.

ובלילה משאירה אור מכובה, שלא תהיה שום סיבה לקום ולטייל לפני שהשמש זורחת

נראה לי שכשיש ילדים שובבים זה רק עדיף שישנו קרוב אליכם...

את כל התגובות, מקווה שלא חוזרת על מה שהגיבו

אישית, ב"ה שלא קרה כלום מהמיחם שעלו על השיש.

אולי כדאי להעביר את ארון החטיפים /ממתקים מקום.

אצלינו , חטיפים וממתקים נמצאים מלכתחילה בארון תחתון מתחת לשיש וזאת מהסיבה של למנוע את העליה על השיש.

אולי כדאי להתייעץ עם יועצת שינה במקביל להדרכת הורים.

אם זה מנחם אותך גם אנחנו לא מצליחים לישון כשהילדים ערים.

הם פשוט לא נותנים לנו.

ולא משנה כמה הם התעוררו בלילה (והם מתעוררים מלא) כשהם קמים בבוקר אחד מאיתנו חייב להיות ער איתם.

כמה טיפות על הכרית שלהם לפני השינה

עוזר פלאים

אצלי בבית זה הקסם

מאוהבת בשמן הזה 😍🤣

ולכן כשמריחים אותו הוא משפיע על הרגיעה אצל ילדים/ מבוגרים.

אפשר לטפטף על הכרית שלהם טיפות בודדות (2-3)

אם הריח חזק להם מדיי, לטפטף על טישיו ולשים בקרבתם או לטפטף על הסדין סמוך לכרית, ככה שהריח נעים ולא חזק. 

קונים בחנויות טבע או בית מרקחת 

את יכולה להתייעץ עם הרוקחת לגבי שמנים נוספים.

אפשר אולי אחרי מקלחת אם זה מסתדר לעשות להם עיסוי עם קרם או משהו (ככה שתהיה להם התחושה של המגע וגם גבולות גוף) ליצור אוירת שינה (החשכת החדר, אולי מוזיקה שקטה קלאסית) ואז כשהילד נינוח ורגוע, מייד להכניס למיטה עם ריח הלוונדר.

זה מרגיע ובע"ה ייאפשר להם לישון.

לא יודעת אם זה ממש כמו ריטלין,

אבל זה לא אקמול

זה משבש את הפעילות ההורמונלית הטבעית של הגוף.

בעיני זה הזוי להציע את זה לילדים בגיל 5 בלי בדיקות והתוויה רפואית ובלי שנעשה טיפול עומק ברמת הדינמיקה במשפחה.

אז טוב שהצעת תחליף שאם לא מועיל, לא מזיק.

אם ההרדמות ארוכות והם קמים המון פעמים בלילה-הייתי מתחילה משם. ילד שישן טוב-הוא גם ילד רגוע יותר ושפנוי יותר ללמידה.

מעבר לזה באמת הייתי בודקת איך אפשר לייצר מרחב יותר בטוח בבוקר כשאתם לא קמים, לנעול את המטבח, לשים שער נגד ילדים (אבל אחד רציני, הפשוטים לא יעזרו נגד ילדים בני חמש) מנעולים בארונות, ולדבר הרבה על מה מותר לקחת לבד ומה אסור, ילדים בני חמש אמורים להבין שמיחם זה מסוכן-אפשר להסתובב במטבח ולדבר על מה מסוכן ביום שישי -המיחם מסוכן, הפלטה , תנור דולק ...

נשמע מעצבן ומבאס במיוחד.

חיבוק גדול!

לא יודעת אם יש תועלת כי כבר כתבתי כמה פעמים,

הייתי *מפסיקה* לטפל בענייני הרטבת לילה, אתם לא פנויים לזה, מחזירה טיטול /תחתון לילה,

שמה מזרונים בחדר שלכם ומאפשרת להם לישון שם, (התנאי היחיד שהייתי כן מנסה לאכוף זה שמי שמגיע לישון במזרון שיהיה בשקט)

וזהו, מסדרת לכולכם כמה וכמה לילות שקטים יותר ועם יותר שינה לכולם, ואז רותמת את כל האנרגיות כדי למצוא פסיכולוגית /מדריכת הורים מעולה. רק אחרי שתרגישו שהשגרה בשעות היום מתייצבת ושאתם יודעים איך להציב את הגבולות שחשובים לכם, הייתי עוברת לטפל בגבולות בשעות הלילה.

כרגע זה מרגיש לי, מהצד, שאתם נותנים פול גז בניוטרל... 

באמת הגיל הזה מאתגר - מצד אחד זה גיל שאפשר להבין בו כללים בסיסיים, מצד שני זה עדיין גיל קטן בשביל להיות אחראיים לגמרי.

נשמע שהלילות הם הדבר הכי מאתגר, שממנו נובע הכול...

אנסה להציע משהו שעבד לנו עם בת השלוש וחצי. היא על הרצף האוטיסטי, אבל אולי זה יעבוד גם עם ילדים "רגילים":

ליצור שגרת שינה קבועה. הם בגיל שאפשר ללמד אותם לקרוא שעון בקטנה - להראות להם ואולי אף לסמן על שעון מחוגים את שעת השינה שלהם.

וכשמגיעה השעה, להשכיב אותם לישון ברצף קבוע: מקלחות, צחצוח שיניים, שוכבים במיטה עם דובי (או חפץ מנחם אחר - אצל הבת שלי זו כרית אהובה ומוצץ), אבא או אמא יושבים לידם, מספרים סיפור *אחד* שרים *שלושה* שירים, אומרים קריאת שמע ויוצאים מהחדר. הילדים נשארים בחדר עד הבוקר (אולי אפשר להשאיר להם אור קטן כדי שלא יפחדו).

בלי איומים ("מי שיקום מהמיטה אז..."), בלי משא ומתן ("רק עוד סיפור אחד ודי"), פשוט לעמוד ברצף הקבוע שקבעתם מראש ושיתפתם אותו בו אותם לפני שעת השינה.

אותו דבר אפשר בבוקר:

אבא ואמא באים להעיר את הילדים ושרים שיר (או משמיעים שיר). הם מדגדגים את הילדים בקלילות כדי שיקומו, עוזרים להם להתחיל להוריד את הפיג'מה. את החולצה אבא ואמא עוזרים להלביש, את המכנסיים אפשר לבד. אחר כך נוטלים ידיים, מקבלים עוגייה (או כל משהו אחר), ואפשר לצפות בסרטון *קצר* עד שמגיע הזמן ללכת לגן.

אפשר גם לתרגל איתם מה קורה אם הם קמים לבד בבוקר ואבא ואמא עדיין לא:

הולכים ליטול ידיים, ואז אפשר לקחת עוגייה או משהו אחר מארון אחד שנמצא בהישג יד וזהו זה, ויושבים על הספה לאכול אותה עם ספר, עד שאבא ואמא קמים.

(כמובן,תשנו את הרצף לפי מה שמתאים אצלכם בבית...)

ככל שתצליחו ליצור להם כבר עכשיו את השגרות הקבועות האלה, כך כשהם יגדלו לא תגיעו למצב שאנחנו כעת עם הילדים הגדולים שלנו, שצריך להתווכח איתם הרבה כדי שילכו לישון... 

אבל את צודקת, צריך באמת התייחסות נפרדת לזה (בלי קשר ליצירת שגרת השינה).

אני מבחינתי אין מצב שילד מעל גיל שנה יישן איתי במיטה, אז אני לא ממש יודעת לייעץ בזה...

לא חושבת שיש טעם להעניש אותם

הם עושים מה שהם יודעים

ככל שתנסו יותר לשלוט בהתנהגות שלהם ככה היא תחמיר יותר...

שוב

ממליצה לכם ללכת להדרכת הורים טובה *בגישה היקשרותית התפתחותית*.

אבל נעזרת בה לענייני הורות והיא טובה בעיני.

רוצה לבוא לפרטי?

לחילופין

תסתכלי ב"הורות והיקשרות", הן מעוחות ומפנות למדריכות שלמדו אצלן. (גילוי נאות אני לומדת שם עכשיו).

גם אצלי קרה, יותר מפעם אחת, בווריאציות שונות

ילדים בגיל הזה שנשארים לבד עושים שטויות ולכן כדאי שלא יהיו להם זמנים כאלה

אם בכל זאת יש, כמו אצלי, אז להגדיר גבולות גזרה אבל זה תלוי בבשלות שלהם

חשבתי שבגיל 5 זה כבר קצת חריג אבל אולי אני טועה

אבל

זה ממש תלוי בבשלות של הילד

וככל שילד מפתח מגננות (כמו למשל ריצוי, או במקרה של הילדים של הפותחת שליטה - מגננת אלפא) ההבשלה מתעכבת

ונוצר פער בין הגיל הכרונולוגי לגיל הרגשי.

לפעמים ההבשלה מתרחשת לאט יותר

ולפעמים לא מתרחשת כלל,

ואז אנחנו יכולים לראות מבוגר בן שבעים שמבחינה רגשית מתפקד כמו ילד בן 7.

אגב

אותה מגננה חוזמת את היכולת לש הילדים ללמוד מה שנקרא לקח, ולכן ענישה לא יעילה כמו שהיינו מצפים, הם לא מסיקים מסקנות מפעמים קודמות.

לק"י

יש לי ילדה בת חמש וחצי. והיא בהחלט עושה גם שטויות, אבל מה שהפותחת תיארה נשמע לי מוגזם.

אצלי בן שלוש ורבע עושה יותר שטויות בסגנון.

אני מסכימה שזה משהו חריג קצת

אבל מספיק שאחד מדליק את השני

ואז באמת נוצרת כאן תופעה חריגה

הבן שלי בגיל הזה לא היה עושה כזה דבר

כי אחיו הגדול יותר היה אז בן 8, וכבר יותר בשל להבין שכאלו שטויות גם בשביל הכיף לא עושים.

לק"י

ועדיין קצת חריג. אולי הם פשוט שובבים מאוד🤷‍♀️

אצלי זה בן שלוש ורבע ובת חמש וחצי, אבל הם לא מגיעים לרמות כאלה של בלגן ביחד.

הקטן כן שופך דברים להנאתו (מיץ, מלח...). למזלי לא בקטע של לטפס על השיש.

הגדולה אתמול פוררה להנאתה פריכית אורז על הרצפה.

ביחד הם כן יכולים לטפס על השולחן הגדול. למרות שאנחנו לא מרשים (והקטן כבר נפל ממנו).

אבל הם לא מעיפים ביחד דברים על הרצפה. נראה לי שהגדולה כבר מבינה שזה פחות שייך, והיא גם פחות שובבה מהקטן (אבל יש לה את ההעזות שלה בדברים אחרים. זה לא שהיא ילדה טובה ירושלים).

מלפורר פריכיות על השטיח...

היא לא פרטה כמה זמן הילדים היו לבד,

וכנראה היו רעבים, ולא ברור לנו האם היה להם אוכל נגיש ומותאם.

כלומר, להתעורר לתוך מהפכה של סוכר, זיתים, סוכריות עוגה וחלב זה נורא. אבל יש סיכוי שהם ניסו למזוג לעצמם חלב ונשפך בטעות, והם לקחו זיתים, ולא כ"כ מצא חן בעיניהם אז הם שפכו את השאר, וניסו לאכול סוכר וסוכריות עוגה והדרך שלהם לעשות את זה הייתה לשפוך על הרצפה ולאכול ממנה...

ויכול להיות שכל אחד מהם שפך רק שני פריטים (כנראה שלא, אבל כדי 'לכמת' את העוצמה. שני ילדים שובבים בני אותו גיל זה יותר מפי 2).

בסך הכל, לדעתי, אם זה לא משהו שהם עושים באופן יומיומי, זה נשמע לי שובבות רצינית אבל לא חריגה לגיל.

גם אם רוצים לנוח כשהילדים ערים, יש דרכים לצמצם את הנזקים. ילדים שבעים או שהשאירו להם מה לאכול בתוספת תעסוקה מותאמת, כנראה לא יעשו בלגן נוראי שכזה.

לק"י

כ"טיפסו והעיפו דברים מהארונות לשם הלהעיף".

לא חשבתי על מה שאת כתבת. מאוד יכול להיות שזה מה שקרה, ואם כן, זה בהחלט הגיוני.

(הבת שלי עולה לכיתה א' בשנה הבאה בעז"ה. אני בהחלט מצפה ממנה לקצת יותר הבנה של מה ממש לא עושים).

וזה לגמרי כי הם היו שניים בראש דומה.

אבל האמת שבגיל חמש זה כבר לא הגיע לרמות כאלה... אולי זה קשור לזה שיש להם אחים מעליהם (שנתנו דוגמה אישית) ואחים מתחתיהם (שהפכו אותם לבוגרים).

בכל אופן, במקרה של הפותחת אולי זה לא הכי חריג בעולם בהתחשב בנתונים, אבל זה בהחלט משהו שכדאי ואפשר לטפל בו.

לא זרקו בשביל הכיף, אלא היו רעבים וחיפשו מה לאכול, ועל הדרך זרקו את מה שהפריע להם או את מה שבדקו / טעמו ורצו לעבור הלאה.

ועוד משהו, שני ילדים זה תמיד יהיה פי 4 מילד אחד. הם מעצימים אחד את השני בתעוזה וברעיונות.

נכון, זה לא כל ילד, אבל יש ילדים כאלו שככה חוקרים את העולם.

זה לא באמת הכיף, זה היה רצון לתשומת לב

אבל לעלות לארון לקחת ממתקים - כן. לא מזמן כמעט שברו לי את התנור אז כתבתי פה שסידרתי להם מגירה נמוכה 

מובן שקשה ושאתם עייפים, תעשו תורנות

ושאחד מכם ישאר להשגיח,

ובעיניי לא שייך להעניש אותם הם ילדים קטנים שהיו לבד ועשו שטויות 

כמה ילדים זה?

המסקנה המתבקשת- לנמנם רק על הספה... זאת הדרך לקבל קצת דקות שינה...

וואי וואי חיבוק. הייתי מתחרפנת.

אני חושבת שהייתי נותנת להם לנקות ולסדר את כל הבלאגן, יחד איתי כמובן

2 לוקחת אותם לשיחה. לא על הדרך אלא ממש מזמינה אותם לשיחה, זה ישדר להם שהיתה כאן התנהגות שחצתה קו

3 להבא לנסות ולהתאמץ לא להשאיר אותם לבד ליותר מכמה דק' בודדות

אני מתכוונת שבכוונה להשאיר אותם 5 דק' כאן ו5 דק שם לבד, כדי שיתרגלו

והמאבק להחזרתם למיטות שלהם בעצת החברה שלך,

במקביל הבן שלי היה מגיע אלינו כל לילה וישן על מזרון ללא כל מאבק,

הוא כבר כמעט הפסיק לבוא לחלוטין (חוץ מתקופה עם תולעים)

4 ילדים גידלתי בלי מאבק בלילות בהחזרתם למיטתם, וכולם מיוזמתם הפסיקו לבוא בשלב כלשה6 בים גילאי 3-5 עם עליות וירידות.

כולל מלחמות וגיוס מילואים ארוך, כולל מחלות, וכולל לידות.

כל ילד בגל גיל יכול לבוא אלינו בלילה אם הןא מרגיש צורך (מהגדולים אני מבקשת לדפוק, אבל הם בהחלט יכולים להעיר אותי)

זה קורה אולי 1 אחוז או פחות מהלילות. והשקט והשלווה שוררים בביתנו גם בלילות.

(והילדים שלי בהחלט נוטים לקום כשהם קטנים זה לט ילדים שישיים רצוף מגיל קטן)

הורות מופחתת מאבקים היא הורות בריאה יותר גם להורים וגם לילדים.

להפחית מאבקים זה לא אומר בלי גבולות או ויתורים, זה אומר שדרך הפעולה היא בלי מאבק אלא בחיבור לילד.

לדוגמה השבת התארחנו והבן שלי התחרפן והתחיל לצעוק ולקלל ואפילו קצת להרביץ.

קמתי אליו בביטחון אבל לא בגישת מאבק, הוא צרח "זה לא עובד עלי!!"

וגם קצת התחיל לתת לי אגרופים.

אמרתי לו שזה לא נעים אגרוף לרגל, אבל אפשר לעשות אגרוף לאגרוף,

והוא התגרה בי: אני יותר חזק ממך!

אמרתי לן, כן? בוא נראה.

בוא נעשה הורדת ידיים ונראה מי יותר חזק.הוא נדלק ובא לתחרות הורדת ידיים.

בום נוצר חיבור.

מפה זה רק היה לנהל את הסיטואציה לאט לאט להפחית אגרסיות כך פעם עוד גבול ועוד עדינות.

עשינו כמה הורדת ידיים, כשמפעם לפעם בין לבין הוא כבר רגוע ולא נאבק.

אח"כ עשינו אגרוף לאגרוף כשהמטרה "לדחוף" את השני לצד שלו.

תוך כדי לא היה ברור מה כללי המשחק אז עצרנו וקבענו ביחד אך כללים.

בשלב הזה הוא כבר היה בשל לחיבוקים ודיבורים יותר רגועים.

משם זה מהר התגלגל לאבן נייר ומספריים שיתופי ורגוע.

משם חזרנו לשולחן לאכול.

כל זה במקום לכעוס, להעניש ולהרחיק אותו מהחברה ומחיבור.

עבד עליו מעולה,

כל ילד זקוק גם להובלה הורית, לסמכות גבולות וביטחון, וגם לחיבור אהבה. הבנה והכלה.

זה לא סותר אלא משלים זה את זה..

חיבור זה לא ויתור.

חיבור זו הדרך להוביל ללא מאבק.

זה אמנם גישה ותקשורת שצריך ללמוד ולוקח זמן ליישם כמו שצריך ועוד יותר זמן עד שהילדים מתחילים להגיב לזה חזרה. אבל זה ממש כדאי ומשתלם ועדיף שעה אחת קודם.

פחות מאבקים בבית, יותר קל ונעים לכולם.

ממש אוהבת את התגובות והגישה שלך.

המלצת פעם על פודקאסט או משהו שאפשר ללמוד יותר את הגישה? אשמח ממש לדעת.

שדומה במהותה לגישה ההיקשרותית-התפתחותית.

אין לי המלצה על פודקאסט מסויים.

הרבה אוהבות את הפודקאסט של רותי דריאל.

(היא בגישה ההיקשרותית)

אני אוהבת את התכנים של הבית להורות מקרבת אבל הקורסים שלהם יקרים.

מאותה סקאלה יש את הספר המפורסם

"איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו".

אחד הדברים שיש בתקשורת מקרבת ואין כ"כ בגישות הדומות לה, זה הפרדה ברורה בין התנהגויות וצרכים ואיך לזהות את הצורך שמתחת להתנהגות.

למשל ילד שמציק לאחיו באופן שחוזר על עצמו כל הזמן, מספר לנו סיפור.

מה הוא מספר לנו בעצם?

ואח"כ כשמבינים מה הוא מספר, אז איך עונים לו על הצורך הזה.

בכלל לא מנתחים למה הצורך הזה מביא להתנהגות הזו, זה בכלל לא העניין.

כמו שילד שיש לו דלקת מפתח חום, אבל החום זה לא האישיו אלא הדלקת.

ובדלקת מטפלים בעזרת אנטיביוטיקה ולא בעזרת אקמול.

אז אותו דבר עם צרכים והתנהגויות.

ילד שמשקר,

ילד שלא משתף פעולה,

ילד שנמנע מפעילות בכיתה,

כל אלו התנהגויות שמספרות לנו על משהו שקורה מתחת לפני השטח ובדבר הזה צריך לטפל, לא דווקא בהתנהגות שמבצבצת.

כמו כשאת רואה צמח קטן מעל האדמה, את יודעת שיש לו שורשים מתחתיה למרות שאת לא רואה.

שאר העקרונות דומים פחות או יותר בכל הגישות אז פחות משנה מאיפה ללמוד אותם.

הקשבתי בעבר לרותי דריאל ולא לגמרי התחברתי.

אולי אנסה שוב.

מנסה ללמוד איך לזהות מה עומד מאחורי הדברים, מרגישה שחסרה לי המיומנות ולא יודעת איך רוכשים את זה.

וגם תקשורת של שפת גוף מאוד עזרה לי.

אני באמת לא יודעת איפה אפשר ללמוד את זה בצורה מסודרת,

אולי בהדרכות של תקשורת מקרבת בכללי ולאו דווקא בקשר הורה-ילד.

יש תכנים באנגלית לדעתי זה נקרא "תקשורת לא אלימה" בתרגום מילולי.

אח"כ אפשר להיעזר בבינה מלאכותית בשביל ניתוח אירועים, אחרי שלומדים את הרעיון.

את רותי דריאל גם לי קשה לשמוע מבחינת הסגנון דיבור.

תחפשי בספוטיפיי "תקשורת מקרבת"

נראה לי יש כמה תוכניות אירוח (פרקים) בנושא, לא יודעת אם יש פודקאסט שאפשר ללמוד ממנו באופן מסודר.

אבל שווה לשמוע גם פרקים מפה ומשם, עד שמקבלים תמונה איך זה אמור לעבוד.

תנסי לשמוע את הפרק של הבית להורות מקרבת. אולי זה יקדם אותך גם במשהו, למרות שאת ההדרכה המסודרת הם שומרים לקורס בתשלום.

אבל זה לא קשור לזיהוי צרכים.

ילד לא יכול להגיד אני זקוק לביטחון או יציבות או הכרה בערך העצמי שלי.

למשל ילד שמנסה להכין לעצמו שוקו והוא מסתבך ונשפך לו החלב ובאינסטינקט את מתקנת את כיוון המזיגה והילד מתחרפן וצועק,

גם אחרי שהוא נרגע הוא במקסימום יוכל להגיד "רציתי לבד", הוא לא ידע להגיד במה בדיוק פגע בו התיקון הזה,

הורה שיודע לזהות את הצרכים יבין מה בדיוק נפגע (תחושת מסוגלות למשל)

וידע לתת מענה לצורך של הילד וגם לצורך שלו. (נניח אם להורה חשוב שישאר נקי צריך להבין למה חשוב לו שישאר נקי ואיך אפשר להיענות גם על הצורך הזה וגם על הצורך של המסוגלות של הילד מבלי לסתור אחד את השני)

אני לא באה לסתור את הרעיון של להקשיב לילד, אלא לחדד שזה שני דברים שונים ששניהם עקרונות חשובים בגישה מקרבת, אבל זה לא אותו הדבר. (למקרה שתרצי ללמוד את זה קצת יותר מקצועי)

כשאני לא פנויה רגשית לסיטואציה אני לא קשובה ולא מסוגלת לראות את הדברים מנקודת המבט של הילד ולהבין מה הוא רוצה להגיד לי בסיטואציה.

שאני מצליחה (וזה בסדר שלא תמיד מצליחים) להיות בקשב מלא לסיטואציה אני הרבה פעמים גם אצליח להבין מה הילד אומר לי מעבר לכעס, לבכי, להתנגדות.

הקשב והקשר הוא שלב ראשון בהבנה של צרכים 

יש מצבים שבהם זיהוי הצרכים הכי אפקטיבי הוא ע"י תצפית, שמשתנה מילד לילד ומסיטואציה לסיטואציה,

ויש מצבים שבהם הרובד הוא מצד אחד עמוק ולבד לא הייתי חושבת עליו לא משנה כמה הקשבה הייתה לי, מצד שני משותף להרבה ילדים, ולכן ללמוד אותו מגורם בעל ניסיון יכול מאוד לעזור.

למי שלא למד לא הייתי ממליצה להסתפק רק בתצפית.

לקרוא על זה הרבה ולהיתקל בסיטואציות שקרו לאחרים וההסבר המעמיק שעומד מאחורי הדברים ממדריכים מהתחום ממש פותח את הראש להבין איך ראש של ילד עובד.

אח"כ כבר באמת יותר קל לזהות מה רלוונטי ומה לא.

ועוד נקודה, ככל שלומדים יותר (בין אם מניסיון אישי ובין אם מניסיון של אחרים או לימוד תאורטי)

מפנימים יותר שילד מתנהג בצורה מסויימת לא סתם. לא בגלל שבא לו להיות רע או שהוא מצפצף על אמא.

ילד לא סתם פותח אוכל וזורק.

משהו גרם לו לעשות את זה.

אז גם אם לא מצליחים להבין מה בדיוק, עצם הידיעה הברורה שיש שם משהו בוודאות, המיקוד מופנה לחפש מה ואיך לעזור לו, ולא להגיב ישר להתנהגות עצמה.

העניין הוא שלוקח המון זמן לייצר ניסיון אישי ולבינתיים אפשר להיעזר בלימוד של אחרים.

אני לא יודעת מה השלב הראשון, הקשבה לילד (מעשי) או לימוד (תיאורטי), בעיני זה לא כ"כ משנה, צריך גם וגם עד שיש מספיק ניסיון.

אני באופן אישי לומדת הורות מקרבת כבר עשר שנים, ועדיין יש סיטואציות שאני אומרת לעצמי מה לעזאזל?!?

ועם כל ההקשבה לילד עדיין לא מפצחת את זה, אז גם זה קורה ואז אני חוזרת לתאוריה וגם לפעמים מבקשת מבינה מלאכותית לנתח את המקרה בכלים של תקשורת מקרבת ולתת מספר אפשרויות, רק שיתן לי השראה של כיווני חשיבה בכלל. ויש דברים שאני מצליחה לזהות בדיעבד שרלוונטים לנו וזה ממש מועיל.

מצד שני בלי הקשבה אפקטיבית לילד, הרבה פעמים נהיה "ליד" שורש הבעיה ונפספס אותה כי אותה התנהגות אצל ילדים שונים יכולה לנבוע ממקום שונה ואם ניתן מענה לצורך שהוא לא המדוייק, לא תמיד נצליח להשפיע על ההתנהגות וזה עלול להביא לתסכול.

אז כן חשוב ממש גם להקשיב (בין אם זה למה שהוא אומר וגם למה שהוא משדר בלי מילים)

להבין סיטואציות באופן מלא

זה להסתכל מהצד על הסיטואציה למרות שאני חלק ממנה

דוגמה מאתמול

אני צריכה להוציא את הילד לגן והוא מסרב ללכת ואומר שהוא לא רוצה להיות בצהרון

אני מסבירה לו שאני אשתדל להגיע מוקדם אבל זה לא יהיה לפני הצהרון

הוא מסרב ואומר שכואב לו הראש

אני בודקת שהוא לא חם ואומרת לו שהכל בסדר

הוא מתחיל קריזה

אני מתנתקת רגע מהסיטואציה

מהבכי שלו

מחוסר הסבלנות שלי

ומסבירה לעצמי את הסיטואציה

הילד מתקשה להיפרד לזמן ארוך

מגיעה למסקנה שצריך שוחד

מנסה להציע שנקנה בחזור פרס/ ממתק

הוא לא מתרשם

אני מוציאה נשק סודי ומציעה לקנות מצרכים ולהכין משהו ביחד אחרי הצהרון

הילד מתרצה והולכים לגן סוף סוף

ככה אני עושה בכל סיטואציה עם ילד/ מבוגר שמסתבכת

מנסה להסתכל מהצד עלי ועליו

להבין מה כל אחד חושב ורוצה

ומנסה למצוא דרך לפתרון הבעיה 

רפרפתי על הדף שלה, ונראה שהיא כן נוגעת בנקודה הזאת של זיהוי צרכים קצת יותר לעומק

גם אם היא לא ממש מגדירה את זה ככה.

אז אולי שווה לעקוב אחריה,

ואם היא לא יקרה אז לקחת אותה בתור מדריכה ולמקד אותה שתרחיב על הנקודה הזאת.

את יכולה לברר איתה מראש אם היא מכירה טוב את הדרך של תקשורת מקרבת או שהיא מתכוונת לזה כהשראה בלבד.

בכל מקרה יש לה תכנים ששווה לשמוע וזה לא עולה כסף אז גם אם זה לא בדיוק מה שאת מחפשת תמיד טוב לשמוע שוב ולחזק.

גם אני למדתי ככה שקראתי ונחשפתי למלא תכנים חינמיים ועדיין קוראת ושומעת עוד כי למה לא..

מן הסתם שיש עוד מדריכות טובות, סתם זה תוכן ממומן שקפץ לי אפשר לחפש עוד.

ממה שאני התרשמתי מהדף שלה, יש מה לשמוע אצלה, היא מבינה באמת מה היא מדריכה.

ואני אפילו אקצין ואומר שלא הייתי הולכת למדריכה שרק מכירה את הגישה שלה ונותנת טיפים.

לאורך הרבה הודעות את מתארת קושי שלך, תחושה של התשה, כשלון ועוד מילים קשות שאמרת על עצמך.

אני חושבת שהייתי הולכת לטיפול בהורות כדי לעבוד קודם כל החוויות שלי ביחס להורות ורק אח''כ לעבור לעיצות פרקטיות.

אני יודעת שזה בניגוד להגיון אבל כל עוד לא תעבדי על כל התחושות הקשות שעולות לך ותבני באמת את ההורות שלך העצות הפרקטיקות פחות יעבדו, והאמון שלך בטיפול עלול לפחות

שני הררי - מדריכת הורים ויועצת שינה בגישה ההקשרותית התפתחותית

לא מכירה אותה ולא יודעת איך היא,

אבל הפוסט גרם לי לחשוב עלייך @אובדת חצות,

אם לא נפתח בפייסבוק, זאת ההתחלה:

“אז אני אתן לו עוד עוגייה,

עוד חצי שעה בגינה כמו שהוא ביקש…

אני ארים אתו למרות שכואב לי הגב…

העיקר שהוא יהיה מרוצה.”

ואז, זה מתפוצץ לך בפנים.

את אמא שרוצה נעים.

את זורמת, מכילה, מוותרת “רק הפעם”,

כי באמת, מה כבר יקרה?

את רק רוצה אווירה טובה בבית.

רק רוצה שהוא יהיה מרוצה.

רק רוצה למנוע עוד ריב.

אבל בפועל?

זה עובד בדיוק הפוך.

את מוצאת את עצמך מוותרת…עוד ועוד קצת…

עד שיום אחד זה פשוט גדול עלייך.

ופתאום דווקא את, האמא שרק רצתה שקט ורוך,

צועקת, מאיימת, מתפרצת.

וזה לא רק הכעס שיוצא…

זה העלבון.

העלבון של:

“אני כל כך משתדלת.

אני הולכת לקראתו.

אני מכילה בלי סוף…

אז למה הוא לא רואה אותי?

למה הוא לא מתחשב בי?

למה זה מרגיש כאילו לא סופרים אותי?”

*לא יכולה להמליץ עליה או לא כי כאמור אין לי נסיון איתה

לפעמים כשאין לי כח ובעלי אומר שהוא ישאר לשיעור בין מנחה לערבית, אני אומרת לו שאולי אני אלך לשיעור במקומו 😁

ובנימה אחרת, אולי תמצאי לך איזו חצי שעה/ שעה שבעלך יהיה עם התינוק (ועם השאר?) ואת תעשי משהו לעצמך? אפילו לא חייבים לצאת מהבית אם אין כח העיקר לסגור את הדלת של החדר... רק צריך להכניס את זה ללוז. ומה שנכנס ללוז מוצאים לו זמן

לנו אין עדיין ילדים, אבל ממה שאני יודעת זה יוצא על האירגון בבוקר ועל ההשכבות בערב.

בעלי עוד רוצה שאני אתן לו ללמוד דף יומי לפני מנחה.(עכשיו יש לי פחות בעיה, אבל כשיגיעו הילדים זה משהו אחר)

אפשר לחשב את זה שיצא לתפילה אחרי/ לפני שמתארגנים

בערב זה לפעמים בעייתי כששקיעה יוצאת בדיוק בזמן של ההשכבות (נגיד בתקופה הזאת ששקיעה ב7)

אבל נגיד בחורף כשששקיעה ב5 אפשר איכשהו להיות בבית ב7....

כי הוא צריך להגיע לעבודה. הוא לא יכול להתפלל מאוחר...

(ומניין מאוחר יש פה רק בראשון,שישי וחופשים). אבל באמת לא רלוונטי לנו.

6.15בתפילה. אבל יאמר לזכותו שהוא לומד דך יומי ב5.30 לפני התפילה כדי שלא יהיה בערב\בזמן עם הילדים.

כל אחד מה שמסתדר לו

גם אצלנו לא תמיד זה אפשרי

רק אמרתי שזה לא מחייב...

לבעלי הייתה תקופה שקם בנץ וכשחזר ארגן את הילדה

ועכשיו קם ומוציא אותה וממשיך מהגן לתפילה...

בדרך כלל סמוך לשקיעה ואז הרבה פעמים נשארים לערבית

לא בהכרח התפילות עוזרות לגבר לצאת מהבית

ולא בהכרח תינוק קטן מונע מהאישה לצאת ממנו

אלא סקאלה של דאגה עצמית

גברים נמצאים בחלק שיותר דואגים לעצמם מאשר לאחרים ונשים להיפך (בהכללה גסה אבל ככה זה עובד לרוב)

אם יש לך רצון לעשות שינוי

תדעי שזה אפשרי

כי המובן מאליו הוא שלך ולא של גורם חיצוני

אם תפסיקי להאמין בזה תוכלי ליצור שינוי

הנשים לרוב שמות את עצמן בתחתית שרשרת המזון, ולגברים לרוב זה טבעי שקודם הם צריכים לדאוג לעצמם כדי שיוכלו לדאוג למישהו אחר אח"כ.

וזה לחלוטין בר שינוי, גם אם לא נראה ככה על פניו, רק צריך לחשוב מחוץ לקופסא שהכנסנו אליה את הראש

לפעמים היא עול גדול וקשה

דווקא מכל הדברים אני שמחה שאנחנו לא חייבות במניין

אמאלה לצאת באמצע כל דבר שאת עושה וללכת לבית כנסת לא משנה מה המזג אוויר

ולהיות לבושה בזמן הזה

לא בשבילי

באמת קשוח שאין זמן לעצמנו

יש תקופות של עומס שנראה שאין תקווה באופק

אמאלה כתבתי תוגבה ארוכההה והכל נמחק

אשתדל שוב בהמשך

מעריכה

ואשמח אם יתאים לך שוב אני מרגישה ממש צמאה 

זה מי שאת! בתוספת מה שאת מכירה מהעבר.

בעיני זה להתפתח, זה לא ללכת אחורה.

את ממש לא פתטית. זוכרת שגם שנה שעברה נשים שיתפו שהן רצו לממד בטעות וזה לא היה בסמיכות כזו לאירוע כמו שהיה לנו עכשיו עפ איראן.

עזבי עכשיו מחשבות על חוסן לא חוסן ותני לעצמך חיבוק חזק.

עברנו המון באופן כללי ובפרט בחודש וחצי האחרונים.

אזעקות כמה פעמים באמצע הלילה ,בבוקר,בצהריים ובערב. ריצה לממדים /מדרגות/מקלט ציבורי.  

לחץ ,פחד,חרדה,דיכאון,עצבנות ועוד עטפו אותנו מכל כיוון. והאזעקה הזו, גם אם ידענו על בואה

לא מנעה מאיתנו להילחץ ברגעים ראשונים כאילו שוב אנחנו חוזרים לאותו הסרט.

מה גם שבחדשות לא מפסיקים להלחיץ ולהזהיר שהמלחמה לא הסתיימה ויכולה להתחדש כל יום.

את לא לבד.

התחושות האלה לא באו משום מקום ואל תחשבי לרגע שאת פתטית.

את אדם רגיש והגיוני שעבר כמו כולנו הרבה.

בתקווה לימים שלווים ורגועים

🌸

ועדיין קפצתי.

ברור שזה הדבר הראשון שתחשבי. גם אצלי, אפילו שידעתי שיש צפירה ונעמדתי, הלב שלי קפץ בהתחלה ולקח לי שניה לקלוט שזו לא אזעקה.

זה לא פתטי בכלל. הגוף שלנו עדיין מתוכנת למוד מלחמה וזה ממש טבעי!

חיבוק גדול ❤️

קחי דבר ראשון זמן לנשימה. ולהזכיר לעצמך ששיפוטיות כלפי עצמנו והלקאה זה הדברים שהכי מפריעים לנו לצמוח..

זה עולה לנו באינסטינקט אבל ככ לא בריא..

הכי הגיוני שיש מה שקרה לך ומראה שאת רגישה ומחוברת ...

והכי הכי - חיבוק ענק ענק ענק!! הלוואי שתרגישי אותו ממש פיזית.. זה מה שצריך עכשיו..

ואלופה שהכנת את הילדים! אני שכחתי.. זרקתי להם מילה קטנקטנה..

האם זה הפסקה או שיעור

ואמרתי לבעלי אולי תזדרז לרדת למקלט

ובראשונה חשבתי זה בטח מלבנון כי לא היה התרעה.

כל זה כשחצי שעה לפני דברתי עם בעלי על הצפירה ואמרנו אחד לשני שלא נילחץ

תזכרתי שעוד מעט זה מגיע

ועדיין הצליל הזה טריגרי

והפער הזה בין צפירה שבה עצורים ומקשי בים מול האזעקה שבה האדרנלין בשיא ורצים ופעילים היה לי ממש קשה

זה מכריח אותי להיכנס לטראומה ולא להעביר אותה בתעסוקה

הגוף מגיב עוד לפני הראש

זה הכי טבעי

אני הסתכלתי בשעון כמה דקות לפני והזכרתי לעצמי שתהיה צפירה ועדיין ברגע שהתחיל קפצתי בבהלה

כולנו בסטרס מתמשך

אני עדיין נדרכת מרוחות שורקות ואופנועים ברחוב, גם בתקופות שהן לא דקה אחרי איראן וכל הטרלול האחרון

תני לעצמך חיבוק גדול!

את בדיוק מי שאת, עם השריטות של התקופה

כמו כולנו

פרקטית, שימי עכשיו שעון ל5 דקות לפני שתי הצפירות הבאות(שני ערב ושלישי בוצר)

מקווה שכבר התאוששת...

זה תגובה מאוד נורמלית וטבעית

גם לי זה קרה..

ולגבי ההצפה שזה עורר

יש משהו בהפסקת האש שמציף את כל הסטרס שהחזקנו עד עכשיו.

פתאום הגוף מגיב הרבה יותר חזק

אנחנו כאילו אחרי אבל דווקא אז הגוף והנפש מרשים לעצמם את הפירוק

פתאום מרגישים כמה הגוף דרוך כל הזמן

את הקפיצות הזאת של זמן מלחמה

גם מה שנראה לנו שאנחנו עוברות בטוב בסוף הגוף שלנו חווה וזה נרשם בו

אז עכשיו זה הזמן הכי מערער

תהיי איתך בחמלה על ההתפרקויות והקושי

ואני לגוף הזנה של טוב כמה שאת יכולה

אם זה בית קפה או אוכל בריא נעים

או מסאז' או כל דבר שמביא איתו הרפיה

נשמע שעבר לך, זה מעודד

נבהלתי שמשהו קרה לי

זו תגובה סופר נורמלית למצב לא נורמלי

צריך רגע לעבד ולהתאפס על השינוי. מקווה שתראי גם את שיפור מהיר

וגם צריך

כי יהיו עוד מלחמות

אלה הם החיים פה

הפחד מאזעקה לא פרופורציונלי לסיטואציה

רק מודעות לזה ועבודה בנושא יכולים להחזיר את החוסן

כי הגוף לא שוכח וצובר סטרס ממלחמה למלחמה 

שיהיה תרגיל...

באותו רגע לא זכרתי את זה ולא הבנתי למה כולם אדישים, עד שמישהו אמר לי 🤭

אני בכיתי בכי כזה ביום הראשון של הפסקת אש. אני לא חושבת בכלל שזה קשור לחוסן,  ממש לא, אלא לפריקה של הגוף.

המוח היה כל הזמן במצב סכנה, מחשב ברקעכל הזמן לאן לצאת לאן לא, אפם יהיה אזעקה בחוץ בנסיעה במקלט, וזה מאמץ גדול להחזיק ככה.

ואז יש הפסקת אש, אבל לא חוזרים תוך רגע לרוגע, זה לא הולך ככה.

אז צליל שידעת עליו מראש מקפיץ אותך ומעלה לך את כל כל המתח הענק הזה, בטח כאמא שמנסה לרפד לילדים ולחבק ולהרגיע, וחושבת מראש מה יקל עליהם, ונמצאת שם בשבילם.

איך לא תבכי ותתפרקי, כשניבהלת באמת, ואת לבד בלי ילדים להחזיק בשבילם, ובעצם לא קרה כלום?

תחבקי את עצמך חזק, אני שוב כותבת שזה בעיניי בכלל לא חייב להיות קשור לחוסן.

חוסן מדבר על תקופה ארוכה. אם מישהו עושה לך בו ואת נבהלת זה לא אומר שאין לך כוח אלא שנבהלת, ואם כל הפעמים האחרונות שעשו לך בו היתה סכנה שיפול טיל מהשמיים, אז ברור כפליים שתיבהלי

עם התלמידים שלי, ממתינים לצפירה

מדברת על הצפירה

מתכוננת לצפירה

דיברנו על השואה, מה עושים בצפירה

ואיך שהיא התחילה, הלב שלי ניתר בבהלה, כאילו זו אזעקה,

והילדים הצעירים קפצו מיד לכיוון המקלט, מיד הרגעתי אותם והזכרתי שזו לא אזעקה, אבל הם היו מבוהלים

וכל הצפירה היו לי דמעות בעיניים מלהיזכר במבט המבולבל והמבוהל שהיה להם. איזה הזיה.

חיבוק גדול! 

דבר אחר.

אני בדיוק כמו הפותחת. חפרתי לילדים, וידאתי שגם הגננות והמורים דיברו איתם על זה.

וברגע שהתחילה התפירה קפץ לי הלב! הייתי בטוחה שזה מלבנון😐

שאלת אם היא רוצה לחם עם חמאה?

אם היא יודעת לבטא את עצמה, היא הייתה "עונה" לך איכשהו לא?

היום יש מצב שרק הגשתי לה את מה שחשבתי שהיא רוצה, כי אני באמת עייפה ולא הכי מרגישה טוב🙈

היא יודעת לבטא את ה'לא' (פשוט מעיפה את מה שמציעים לה🤦‍♀️), אבל לא מספיק יודעת לבטא מה כן...

ולא במיטבך את מתקשה "לקרוא" אותה במה שכן

תרגישי טוב♥️

אבל הרבה פעמים זה מתסכל, ולא רק אותי...

ותודה!

ולפי זה את מנחשת מה היא רוצה

גם אם היא הייתה יודעת לדבר , לא בטוח שהיא הייתה יכולה לבטא את עצמה .

אי-אפשר לדרוש לבדר במילים אם היא לא יכולה.

בגדול בגיל הזה כן אמורים לדבר אבל היא לא לא שם...

הילד שלי בן שנה וחצי (ילדתי 3 שבועות אחרייך אם אני זוכרת נכון😅) ומדבר 15-20 מילים קבועות- שזה לגמרי יפה לגיל, ועדיין זה לא ממש עוזר לו לבטא את עצמו. חוץ ממים ולינוק הוא לא מבקש שום דבר במילים אלא רק- בדיוק כמו שאת מתארת בקריאות נואשות לכיוון הדבר שהוא רוצה והעפה או לא עם הראש כשאני מנסה משהו שהוא לא רוצה...

קיצור נראה לי רק בגיל שנתיים בערך מצופה מהם כר מ''מ לבטא את הרצונות שלהם במילים, לא?

הבן שלי נולד בכ''ג אב , הם גם בערך בגיל הזה

יש לו 10 מילים אבל כשרוצה ממש ממש לא מתבטא במילים אלא יותר בצעקות לכיוון בפריט

היא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה

ולפעמים קשה לה להסביר

הבת שלי בגיל שלה אפילו גדולה ממנה בחודש וזה נשמע לי כמו סיטואציה שיכולה לקרות מידי פעם

היא גם רק מתחילה לדבר 

ונשמע שהיא פחות או יותר בקצב של הבת של ואפילו אחריה (עוד לא הולכת אבל זה באמת עיכוב רציני)

לא יודעת אם אני סתם אדישה אבל זה לא מדאיג אותי

אני רואה התקדמות

מידי פעם מדברת עוד קצת ומתקשרת יותר טוב

ומבינה המון המון

הוא יודע בד''כ להביע את עצמו ללא מילים או במילים ספורות.

אבל יש פעמים שרוצה משהו ואני לא מבינה, ואני מציעה דברים ועל הכל הוא עונה ''לא'' ''דייייי'' או בכי עצבני.

אז אין לי כל כך מה לעשות.

אני מציעה, ואם מתעצבן ממשיכה בשלי.

נשמע לי מאוד תואם גיל...

מניחה שלפחות כמה מילים בסיסיות.

אבל טיפ קטן שאולי יעזור לקדם דיבור-

לדבר איתה במשפטים קצרצרים או אפילו רק מילים.

תביאי בובה. רוצה מים? כמו אמא? הנה בקבוק. זה מלמד אותה להתחיל לבטא שפה ללא צורך במשפטים מורכבים. 

אנחנו אומרים לה משפטים כאלו בעיקרון, זה די טבעי לנו כבר...

מקווה שהיא תצליח בקרוב לגבור על הקושי שלה (ושאני לא אלחץ יותר מדי בדרך)

אני אומרת לו אין בעיה תגיע מחר מצידי,אבל תעדכן! שאני אדע איך לחלק את האנרגיות שלי, שאדע אם לחכות עם האוכל, שאדע אם להרדים את הילדים.. אי אפשר פשוט לתת לי לחכות אחרי שאמרת זמן.

קודם כל אל תחכי לו. בשבילך.

דבר שני, הוא לא רווק וזה ממש לא מתאים. את לא חונקת, הוא זה שמתנהל בצורה לא מציאותית וזה שיש לו תסביך "חנק" לא אומר שאת לא בסדר. לעמוד במילה זה א ב. להגיע הביתה בשעה סבירה / לתת הסבר הגיוני לאיחור/ ולהיות זמין כנל. את לא שוטרת שלו, ולא אמא, אבל ככה זה בזוגיות. שיתוף בשיח ותקשורת, ושיתוף פעולה

מציעה לבחון את דפוס הקשר שלכם. אם את במקום אימהי זו דינמיקה לא מאוד מוצלחת בעיניי וכדאי לשנות אותה. גם באמצעות טיפול

חיבוק♥️

אני מודה לה' שזה לא קורה הרבה שהוא יוצא לימים שלמים

אבל כששסה ככה אני מרגישה שעולים בי דברים ותחושות לא נעימות

של זלזול......

אחד הדברים שהכי קשה לי איתם

אתה מגיע מאוחר? אין בעיה רק תן שעהההה

אני שונאת לחכות ולחכות סתם

אבל הוא לא אומר לי שאני חונקת אותו

הוא מסכים איתי שאני צודקת

אבל בפועל לא שם לב לזמנים ולא זוכר לעדכן

אצלי זה מעצבן אותו אולי כי בעבר כן הייתי יותר קנאית כלפיו

וחשדנית . ב"ה עברתי את זה,

אבל מרגישה שזה באמת גומר לי את האנרגיות 

גם בעלי מתעכב מעבר לשעה ויש לו בעיית זמנים קשה אבל אם דחוף לי שיגיע בזמן אני מתקשרת חצי שעה שעה לפני לראות שהשעה עדיין רבלנטית 

ובעלי עושה את זה גם אבל פחות בוטה חחח

מלא פעמים הוא יכול להתקשר 8 שיחות- משמע משהו דחוף- שניה אחרי חוזרת אליו הוא נעלם לשעה.

אני מכנה את הזמן שלו שעון בעלי חחחחח

יש שעון של כולם ויש את השעון שלו

יגיד שהוא מגיע בחמש בסוף ברבע לשש.

יש פה דבר נוסף-

האחריות על התיפעול השוטף של הבית היא רק עליך? אם כן (ומבחירה)- סבבה.

אם לא ואת פשוט נאלצת לשאת לבד בעול (כי הוא לא נמצא),

צריך לשקף שזה שהוא לא מגיע, זה לא רק עניין של זמנים. זה עניין של להשאיר אותך להתנהל לבד עם כל העומס..

אולי הוא 'חונק אותך' עם כל התיפעול של הבית?

מציעה לשקף בזמן רגוע. לפעמים תיווך מקצועי יעיל יותר

שזה מעצבן טילים

אבל למה לא זמין?

לאיפה הוא נעלם?

מה כ"כ דחוף? מה הוא רופא מנתח?

זה זלזול מוחלט

ובשבילך- אל תחכי ואל תכיני אוכל חם, כשהוא יבוא תחממו. זה סתם מביא לתסכולים נוספים 

לק"י

בעיקר מעצבן שהוא לא עונה.

זה גם עלול להלחיץ...

ובשבילך באמת עדיף לא לצפות שהוא יגיע ויעזור.

אצלנו זה הפוך, בעלי יודע לתת זמנים נכונים ואני יכולה לא לשים לב שהזמן חולף.

אנחנו האמת פתרנו את זה שאני מתקשרת כשאני כבר בתוך האוטו ולפעמים גם שולחת צילום מסך של הוויז גם כדי להעריך נכון יותר את הדרך וגם מפה אין דרך חזרה חחח

ככה בעלי יודע שאם קבענו שעה מסויימת כל עוד לא יצאתי מהמשרד זה כמעט חסר משמעות.

אלא אם יש לנו תוכנית זה משהו אחר.

מה הוא אומר, למה זה קורה לו? צריך לאתר את הקאצ' כדי למצוא פתרון.

להגיד הפתרון שהוא יעמוד במילה שלו, יכול להיות רעיון נחמד אבל לא ישים ולכן כדאי לחפש פתרון ריאלי יותר שלוקח בחשבון את מה שגורם לו לשנות תוכנית.

אולי שיעשה שיתוף מיקום?

אותי נגיד זה ממש משחרר אבל כי אני יודעת שבעלי לא שיפוטי כלפי הזמנים שלי, אלא רק רוצה לדעת.

אם למשל הוא מרגיש שאם יעדכן את תכעסי שלא הגיע בזמן אז הוא ירגיש מניעה לעדכן אפילו

ואז את סובלת פעמיים, גם שהוא לא נמצא וגם שאין לך מושג מה קורה.

אומרת מנסיון

ברור שיכול לקרות שלא ולכן יש את מה שנקרא תקשורת, אבל בתור אחת שהתנסתה - בטח שיש

גבר שעומד במילה שלו/ יוצר תקשורת עם אשתו במידה ולא, זה גבר שנותן ומשרה תחושה של יציבות וקרקע בטוחה. העניין הוא לא לעמוד במילה "כי ככה" אלא התחושה שעומדת מאחורי הפעולה,שגבר רוצה לתת לאשתו

כשהדינמיקה היא "את חונקת אותי" והיא רודפת אחריו מחכה מתפוצצת, זה לא להעביר נכון את הצורך הרגשי שעומד מאחורי זה, ובכלל - להיעלם גם ל4 שעות ואז להפוך את זה עליה שהיא חונקת זה לא מכבד בעליל. האם היה מתנהל כך מול הבוס בעבודה? מול חבר? מול ההורים? לא בטוחה

אבל זה נשמע כמו משאלת לב יותר מאשר משהו מציאותי.

כל אחד ונקודת החוזק והחולשה שלו.

לדעתי אין מה להשוות נסיעה הביתה בסוף יום מול נסיעה לעבודה או פגישה עם אנשים.

ואם תגידי אז שיתייחס לחזרה הביתה כמו לפגישה,

אז זה בדיוק החנק שהוא מדבר עליו, שכל יום, ועוד בסוף היום אתה צריך להחזיק עוד מחוייבות ולא יכול לשחרר ולהתעכב או לשנות תוכניות, או סתם להשתהות לפני שנכנס הביתה.

זה כמו שיש שעת איסוף של הילדים מהגנים, זה מעיק.

ככה זה כשמתחתנים, לא?

זה בדיוק ההבדל מגבר רווק לגבר נשוי.

לעדכן את אשתך שאתה מאחר לא אמור להיות מעיק כשהקשר במקום טוב וגם לא אומר שאין לו מרחב תמרון. יש לו, רק שיתחשב באשתו שמחכה לו אם הוא כבר אמר לה שהוא מגיע. אחרת - שיתאם ציפיות

אי אפשר לאחוז את החבל מ2 הקצוות ולצפות שהיא תבין כל הזמן.

לק"י

אני די משחררת.

אבל כן מצפה מבעלי לענות לי, ולא להיעלם לכמה שעות. בטח אם הוא היה אמור לחזור כבר הביתה.

זה גם מלחיץ. המצב במדינה לא משהו.

(וגם כשבעלי עבד במקומות, שהיה אסור לו להיות עם פלאפון, היה לי את המספר של המנהלים, למקרה שאצטרך משהו דחוף).

אם הוא מעצמו יצור קשר ויעדכן מה איתו, ויעשה מאמץ להגיע בזמן, היא תהיה פחות "נודניקית".

מה זה אומר להתחשב, דווקא להרים טלפון?

האם הטלפון הזה נניח והוא יקרה, יתקבל ברוח טובה או שהוא מגיע עם מפח נפש?

מה מפריע לו להרים טלפון?

האם יש אמצעי אחר שיכול לעזור? נניח אפילו איתוראן לרכב שאפשר לדעת איפה הרכב נמצא האם הוא משיג את אותו אפקט?

זה דברים שדורשים התבוננות כדי להבין מה מניע ומה חוסם את ההתנהלות התקינה סביב הנושא.

זה לא פשוט לצפות שהוא יגיע וזהו.

קבענו 6 אז תגיע ב6 ושום דבר אחר לא מעניין אותי.

לזה התכוונתי שזה לא ישים כי יש אילוצים בחיים, ויש תפקידים שקל יחסית לצפות שעת סיום, ויש תפקידים שממש אי אפשר לצפות.

ויש אנשים שבנפשם לעקוב אחרי השעון, ויש אנשים שהשעון לא ממש משחק תפקיד בקבלת החלטות.

אני למשל יכולה לאכול צהריים ב12 או ב6 אחר"צ כשאני בעבודה.

לעומת זאת יש אנשים שב13 יושבים לאכול כל יום.

אז זה אותו צד של המטבע לדעתי.

להתחתן זה לא אומר להחזיק מחוייבות 24/7 אי אפשר כל הזמן לצאת מעצמך/ מההרגלים/ דפוסי חשיבה הטבעיים שלך לאורך זמן.

ולכן עדיף במשהו שחוזר על עצמו כל הזמן, לחשוב על פתרון שיבוא יותר זורם וטבעי ופחות יצריך את גורם ההתחשבות.

כתבתי שזה לא תגיע ."כי ככה וקבענו", אלא שיש מאחורי הרצון הזה צורך רגשי של האישה ולא הבנתי למה לא זה לא פשוט. רוב בני האדם אכן נוהגים כך. מה מסובך פה? 

ובטח שחתונה זה אומר להחזיק מחויבות. זה לא אומר שהוא בכלא, אבל הוא בהחלט מחויב

מחילה אני יודעת איך את רואה את זה אבל כנראה ההסתכלות שלנו על מערכת הנישואין היא שונה וממה שאת כותבת את אולי מסתכלת על זה כאישה שמנסה לשלוט, או כגבר שצריך לברוח מאישה שמנסה להשתלט עליו ולכבות לו את מערכות החופש.. אני ממש לא מדברת ממקום כזה

נישואין הן שותפות שמחייבת, נקודה. לא אמרתי אין אילוצים, והוא לא רופא במיון או בטיפול נמרץ ככל שאני יודעת, וגם לא לזה התכוונה הכותבת ממה שהבנתי, וגפ לא מגיבות אחרות. ולא אני.

אני מדברת על גבר שמאכזב את אשתו לעתים קרובות, ולא בגלל שהוא רופא/ כבאי/ וואטבר ומתוקף תפקידו. בעיניי זה לא תקין ומן הסתם עומדת מאחורי זה דינמיקה שהיא בעיניי לא בריאה בקשר זוגי אבל לא חייב להסכים כמובן 

יש את הדינמיקה שלו

למרות שבעלי כזה שלא שם לב לשעה

וזה גורם לנו לריב לפעמים

ולתסכול

לא באמת הייתי רוצה שיהיה בלחץ על השעון כי הבטחתי לאישתי להגיע ב7

יש לו אופי קצת רחפן

ידעתי את זה תמיד

זה אחד הדברים שאהבתי בו מההתחלה

גם אם יש לזה את החסרונות (ויש בהחלט)

בסוף אני מעדיפה ללמוד לא לכעוס על איחורים ועל בלאגן שנובע מהאופי הזה

מאשר לשנות אותו 

יותר גורר פשוט תסכול וכאב ל2 הצדדים..

אגב, בלתק, גם בעלי היה לו תקופה כזו, בעבודה הקודמת, אז ידעתי שאם אומר 10 דק יגיע עוד שעה פלוס...

ועדיין לפעמים תיסכל..

הוא שינה עבודה , לעבודה עם אופי אחר אז פחות קורה...

בכל מקרה לנתק את הלוז בינתיים מההגעה שלו ןלמצוא לאטלאט עמק שווה

את לא צריכה להרגיש זלזול אבל ככ הוא לא צריך להרגיש לחץ..

פשוט שווה להקדיש זמן רגוע ולפתוח את זה בנחת.

אחרת סתם תסכול וכאב ו0 התקדמות

או שהיא לא עברה נכון

לשים לב ולעדכן את האישה זה לא להיות בלחץ. מי שנלחץ מזה - לדעתי זה בעייתי. מה הבעיה להיות בנחת ולעדכן? לא הבנתי למה זה או או כל הזמן ולא גם וגם

ואם לפעמים זה לא קורה זה גם לא נורא. אבל כל פעם שיש איחור כשהוא אמר מתי הוא מגיע (ולא סתם כי לאישה היתה שעה בראש שנדמה לה שהוא יגיע) ולא להודיע בעיניי זה כן נורא. 

אני רואה שאתן לא ככ מבינות אותי והאמת אין לי כח להרחיב אז נשאיר את זה ככה, לא חייב להסכים, אבל אני בדיעה אחרת

ממה שאני רואה כולכן מקבלות כמעט כעובדה את העניין. אני בראש אחר פשוט 

הוא בנאדם שלא שם לב לשעון

והידיעה שאישתי מחכה לדעת באיזה שעה בדיוק אני חוזר

ואמרתי לה 7 אז אני צריך לשים לב כש7 מתקרב

זה מלחיץ אותו

זה מכריח אותו להיות על קפיץ ולשים לב לשעון כל 5 דקות כי אין תחושת זמן טבעית

אני כאמור בראש אחר 

אם בעלי נלחץ כי הגיעה השעה - שיעבוד על עצמו לא להיות בלחץ. אם נוצר מצב שהאיש מאחר ובאופן שיטתי מקבל "על הראש" מאשתו כמו ילד (דינמיקה נפוצה) אני מבינה למה הוא נלחץ ולדעתי צריך לשנות את זה גם

אם עם הלקוחות שלו/ הבוס הוא לא נלחץ ומודיע להם רוב הזמן/ מגיע בזמן - אני לא שונה בזה ואני חשובה לא פחות

ולמען הסר ספק - אני לא מדברת על לתת לו תחושה של דיקטטור, ממש לא. האישה היא לא מנהלת של הבעל, זה יותר בלדעת מה לבקש לעצמך. לקבל ממנו תחושה שאני חשובה ובלי להיות אמא שלו שתבין אותו שקשה לו/ שתכעס עליו כשהוא מאחר ותגער בו. כולם טועים, לכולם יוצא, הכל נכון. באופן קבוע - אני חשובה לא פחות מאנשים אחרים שקובעים איתם, אם לא הרבה יותר

וכל פעם שיוצא לנו לדבר על זה

יוצא שהוא מבין אותי שקשה לי שאני לא יודעת מתי הוא חוזר

ואני מבינה אותו שקשה לו לשמור על זמנים

בעלי לא עובד בעבודה שמחייבת אותו זמנים בדיוק מהסיבה הזאת

יוצא לו לקבוע עם אנשים ולשכוח לגמרי

גם דברים שחשובים לו

בסוף התפקיד שלי הוא לשחרר

והתפקיד שלו זה כן להתאמץ לעדכן אותי

הוא יכול להשתדל מאוד ולצאת בזמן ואז לפגוש ליד הבית מישהו שהיה לו משהו חשוב לומר לו ו-הופ מאחר בשעה וחצי

זה שהוא בן אדם שלא שם לב לשעון לא היה מעניין אף אחד

והוא היה כן שם לב כנראה

ובימים שהוא מוציא את הילדה מהגן הוא לחוץ

ואני מתקשרת להזכיר לו

לא רוצה שיהיה לחוץ ככה רק בגלל שקשה לי שהוא לא מעדכן

כשצריך- אין ברירה

להחזיק את ההוצאה מהגן זה סיוט.

אי אפשר לחיות בסיוט כל הזמן, אז מתאימים פתרונות

הפתרונות מעולים למקרים ספציפיים

כמו למשל כשצריך להוציא מהגן

אבל באופן כללי ביום יום זה יותר מורכב

ומכניס לסטרס מיותר

לתגובות כאן.

זה באמת מאוד מבאס

א. הייתי מפרידה את הקשר בין ההגעה שלו לארוחה, או בתלות בין ההגעה שלו לסדר היום. במיוחד אם הוא מגיע כל כך מאוחר. אצלנו הלו"ז הוא של הילדים, והוא מתנהל יחד עם ההורה שבבית, בלי קשר לשאלה מתי ההורה השני מגיע. זה הרבה יותר נוח ולא מחייב לחכות, אלא אם יש אירוע מסויים ואז מתאמים מראש. אבל זה חריג.

ב. כשאת מדברת איתו, את משקפת מה את מרגישה? למה זה קשה לך? מה הצורך שלך בעדכון / זמינות / הגעה?

יותר עוזר (אולי את כבר עושה את זה) לדבר בשפה של מה מפריע לך ולא למה הוא אשם.

ג. מחשבה על חלוקת תפקידים. מצטרפת למחשב של קנמון. האם מתאים לך שזה ככה? האם זה הסיכום ביניכם? כי הגיוני שתהיה חלוקה בין בני הזוג שבזמן שהאחד עובד השני עם הילדים ומתפעל את הבית. אבל בהרבה מקרים זה לא תמיד אותו אחד שמתפעל את הבית, וגם אם כן, יש זמני אוורור שכבן הזוג השני מגיע. השאלה אם זה קורה אצלכם, או שאת פשוט עושה הכל, ואז זה מוסיף לתחושת הקושי והמצוקה כשהוא לא נמצא. אם לא נוח לך עם הסידור הזה, שווה לדבר גם על זה. ממקום של שיתוף ותקשורת.

ד. אומרת בעדינות, לא הייתי מוותרת על זה. זאת אומרת, התגובה שלו חזרה לא נעימה, נכון

אבל אם זה חשוב לך, תנסי למצוא דרך להעלות את זה שוב ולדבר על זה. אני מאמינה גדולה בוויתור בזוגיות, אם זה אפשרי ולא חונק. כאן נראה שזה מאוד קשה לך

אז אפילו שקשה לדבר, לא הייתי מוותרת על פתרון 

בעלי בצבא

לפעמים צריך להישאר מעבר מתוקף תפקידו,

עד תקופה של לפני המלחמה גם אם היה צריך להישאר עוד ,לא היה מעדכן ואז גם לא הייתי מתקשרת לשאול כי הייתי בטוחה שהוא בדרך...

אז או שהיה מגיע אחרי כמה שעות או מתקשר מהדרך בחזור ...

אבל כמעט אף פעם לא מודיע שיש עיכוב.

פעם שאלתי אותו ,למה אתה לא מודיע פשוט? שאני אדע למה לצפות ?

אז הוא ענה שהוא לא רוצה להתמודד עם הבאסה שאני מתבאסת על זה ולפעמים נוצר בינינו מתח על זה ולא בא לו  ,ולקח כמה שנים טובות עד "ששיחרתי " אותו והבנתי שהכל טוב ושהוא עוד מעט יחזור ולא הלך לנצח ... יש לי תסביך עם עצמי על משהו אישי ולכן כל פעם שהוא כאילו לא מגיע בזמן זה ביג אישיו

בכל אופן תמיד צריך לדבר בפתיחות .תקשורת תקשורת תקשורת. 

אימצתי כמה דברים מכאן ופשוט הפריקה כאן הרגיעה אותי

והצלחתי לקבל אותו בלי לכעוס.

פשוט כבר נכנסתי למיטה עם התינוק ואמרתי בצורה יפה שזה מאוד מבאס

שהוא לא עונה ולא מעדכן.

טען שלא עניתי לו (אכן יש לי בעיית קליטה בפלאפון)

הוא ממש התנצל ואמר שהיו סבבים של פגישות

אז לפרוק כאן קודם זה טוב, כי הצלחתי להירגע ולשדר טוב 🙂

וגם להראות שאני לא אשב ואחכה בלי סוף,גם לי יש חיים

ומרגיע לדעת שהוא כן ניסה להתקשר

כי 4 שעות זה באמת המון

יש לכם רב שאתם מתייעצים איתו וששניכם סומכים עליו?

דילמות מהסוג הזה הייעוץ מאוד עוזר

ממש נתן הרבה הקשר ותחושת המשפחתיות..

אם הם חילוניים זה לא מחייב שידברו מלוכלך.. הם מקללים או פשוט משמשים במילים שאתם לא..?

לדעתי המשפחתיות ממש חשובה ובטח השלום

אלא אם כן יש התנהגות פוגענית..

וזו הזדמנות לדבר עם הילדים על הדרך שלכם ומה נוהגים ומדברים בבית שלכם.. זה הזדמנות חשובה כי דברים אחרים הם יפגשו בהרבה מקומות וכאן אתם נמצאים כדי לתווך להם וללמד אותם בהתנסות אמיתית..

ואגב, קורה לפעמים ששומרים על הילדים מאוד שלא יפגשו כך וכך, בסוף הילדים הלכו רחוק מאוד כי במפגש הראשון עם משהו אחר לא היו מוכנים לזה ונסחפו..  הזברתי מבולגן אבל אני מקווה שאת מבינה....

אם לא מתאים לך - תדלגי

אחד הזיכרונות הכי חזקים אצלי מהילדות זה שאבא שלי פתח את הבית לבן של אחותו

הוא הגיע אלינו לליל הסדר  עם 'החברה' שלו

אני זוכרת את אמא שלי מציעה 2 מיטות בשני חדרים שונים

ואת אחותי הגדולה זורקת לה משפט 'למה את טורחת... זה לא שהם ישארו לישון... ואם כן- זה יהיה באותו חדר'

אני זוכרת את החיבוק שהוא קיבל איך שהוא נכנס הביתה

ואת השמחה של אבא שלי שהוא הסכים לבוא

(ואת הכלב שנכנס הביתה - ואמא שלי שונאת כלבים)

בפרספקטיבה לאחור-

לא זוכרת שזה ערער אותי

כנראה ידעו לתת לי תשובות

כל האחים שלי דתיים

אני כן זוכרת את המסר על חשיבות בקשר משפחה

בעיני אי אפשר לגדל ילדים החממה

החשיפה לחילוניות תקרה

השאלה אם נותנים כלים להתמודד עם השוני

יש עוד ילדים, חוץ מילדים של אחים שלי שהולכים בלי כיפה ומדברים לא הכי יפה...

ואגב גם יש ילדים דתיים שעדיף לא ללמוד מהם איך לדבר

הכל בסדר, הכי חשוב זה הבית. לחזק את המקום הזה ומאוד לתווך לילדים.

אני גדלתי עם בני דודים לא דתיים והזיכרון החזק של משפחתיות, אחדות גם כשאין אחידות והכנסת אורחים בנו את מי שאני היום.

אחותו של בעלי גם חזרה בתשובה, ובאמת בילדותנו נפגשנו יותר עם הילדים שלה (אם כי זה היה כי הם היו קרובים אלינו בגיל).

לי ולבעלי יש גם אחים שלא שומרי מצוות כיום, אבל למי מהם שיש ילדים - ילדיהם קטנטנים. ולדודים החילונים שלי יש ילדים בני גילם של הגדולים שלנו.

זה הרקע שלי, ומכאן אנסה לענות:

מה *את* מרגישה בקשר לילדים של אחיך וגיסתך? האם באמת הדיבור שלהם מלוכלך? (כי זה הדבר הכי משפיע מבחינה חינוכית... בנושא של מצוות אפשר לעשות הפרדה ביניכם לבינם ועם הכוונה טובה לא אמורה להיות השפעה)

בעיניי נכון להיפגש - במינון. שלוש-ארבע פעמים בשנה, למשל. ואז ההשפעה לא חזקה מדי, ומצד שני יש אינטרקציה ושמירה על קשר.

ואולי אם כבר להיפגש, אז יחד עם עוד אחים שלך (דתיים), ואז ה"חילוניות" נבלעת יותר...

וחוץ מזה לשמור על קשר וירטואלי, וזה גם נחמד וטוב ומצד שני פחות משפיע על הילדים...

גם לנו יש בני דודים חילונים ויש כאלה שפחות דתיים מאיתנו, אנחנו נפגשים כרגיל.

הילדים שלך מן הסתם לא גדלים בבועה ומתישהו הם ישמעו מילים לא יפות. כאן זה המקום לבחון האם החינוך שלכם מספיק חזק.

אני גדלתי בסביבה מאוד פתוחה וכששמעתי קללות בבית הספר לא העזתי לחזור עליהן בבית או בחוץ.

ביקשת לא לדבר סרה בבעלך אבל לדעתי זה לא יפה שהוא מרחיק אותך מהמשפחה שלך, ולא משנה הסיבה. 

מקרה שונה כי במשפחה המצומצמת שלו כולם חזרו בתשובה, אבל הוא התייעץ בעבר עם הרב שלו לגבי הקשר עם המשפחה המורחבת.

אצלנו הרב שם דגש רציני על קשר עם המשפחה, מבחינתנו זה ערך מאוד חשוב להשקיע בו, גם מצד דוגמא אישית. לכן כן נפגשים כשיכולים. מצד שני אין להם ילדים קטנים (כן יש בני נוער).

ממליצה ממש להתייעץ עם רב על המקרה הספציפי שלכם.

מסיבה פשוטה האחיין החילוני היה פי אלף מנומס,אינטלגנט ותמים בהשוואה לאחיינים הצדיקים שההורים שלהם ממש היו בלחץ מהחינוך שלהם.

דיבור נקי לא קשור לדת קשור לחינוך קשור לתרבות.

השאלה היא אם הילדים במשפחה שם מתאימים לכם.

ועוד משהו זה הזמן לנהל איתם שיחה הם ככה כי הם שונים מאיתנו,זה הם זה אנחנו.

אבל לנו חשוב ממש לשמור על קשר עם המשפחה אז תדעו ש...

אז קודם כל בשיחה כזו איתם מנטרלים את ההשפעה ודבר שני מקנים להם את הערך של משפחה

וגם מצטרפת למי שכתבה שאנחנו לא חיים בעולם מנותק מהמציאות חינוך טוב צריך לתת להם כלים להתמודד עם מורכבויות כאלה למשל.וזה למשל הזדמנות מעולה לתת להם כלים משמעותיים לנסיונות שיגיעו בהמשך.

עונה לך - הילדים שלי יודעים שיש אנשים שלא מברכים ולא הולכים עם כיפה, ילדים ומבוגרים כאחד. הם יודעים שיש מושג של אנשים שלא שומרים את כל התו"מ אבל עדיין כולם יהודים ואנחנו עם אחד

ההורים שלך/ שלו מברכים? לבושים בצניעות?

אתם מרחיקים אותם גם מההורים שלכם?

הייתי מבדילה בין פה מלוכלך ל-בלי כיפה וברכות

וגם אז, הילדים שלי למשל יודעים שלא כל מה שהם שומעים הם צריכים להכניס לראש

בקיצור, הפרדה.יש אותנו ואת אורחות חיינו ויש אותם. לא הייתי מרחיקה עד כדי כך. בטח לא אם האח והגיסה נפגעים

אני לא בעד התבדלות האמת

יכולה לומר לך שהרבה פעמים כשחוסמים קשר עם דודים, סבים, בני דודים, הילדים מרגישים חוסר גדול.

ומפתחים טינה וגם סקרנות מוגברת למה שיש שם ואז בגיל מתבגר ומורד, גם לחפש את זה דווקא.

דווקא כדאי לדבר עם הילדים פתוח ובצורה מכוונת,

כי הם כבר מתמודדים עם זה.

זה לא חייב להיות או חשיפה מלאה או נתק מוחלט,

יש באמצע עוד אפשרויות.

הנסיון מראה שזה דווקא יכול לעזור לילדים לחזק את הזהות וגבולות.

תנסי לשאול את בעלך אם אולי אפשר למצוא משהו שיגרום לו להרגיש בנוח עם קשר כלשהו בחשיפה מותאמת,

מה יעזור לו להסכים ואיזה תנאים הוא צריך לזה.

❤️💔

לא כי חזרנו בתשובה אלא כי הם חזרו בשאלה.

אני חושבת שזה דוקא עוזר לילדים להגדיר את הזהות של עצמם אל מול "סוג" אחר של אנשים. כלומר הם יודעים שהבני דודים חילונים ולכן הם נוסעים בשבת בניגוד אלינו שאנחנו דתיים (= מברכים, כיפה, שומרים שבת וכו').

ויש גם דתיים לייט ממש שמתירים לעצמם דברים

וגם דוסים שלא ממש מתנהגים מושלם בלשון המעטה

מסבירים לילדים שכל משפחה היא שונה. זה נכון גם עם שכנים ובמוסדות חינוך. 

יש לי בן דוד יחסית קרוב לגיל שלי והיינו המוןןן ביחד, כמעט על בסיס יומי.

הם גם לא היו מאלה עם שפה נקייה אם נגיד ככה.

ולא זכור לי שהייתי משתמשת באותה שפה.

אני מאמינה שהגבולות של הילדים שלכם באים מכם. מהדוגמא האישית שלכם, מהחינוך, מהתפילות.

אחיינים שלי חזרו עם מילים "לא יפות" דווקא מהת"ת כך שדיבור כיום לצערנו הוא לא רק תלוי מגזר.

בעלי הוא בעל תשובה, היחיד מהמשפחה.

השפה שלהם לא כמו שהייתי מקנה לילדים שלנו, אבל בגלל זה לא נשלח לסבא וסבתא?

כשהבן שלנו הסתפר הייתה להם ביקורת על התספורת מכאן ועד הודעה חדשה, לא אמרו לו מילה טובה...זה היה עצוב לנו כהורים.

אבל אנחנו בטוחים בדרך שלנו.

היום לצערנו אין ערובה ליראת שמיים.

המון תפילות.

וגם דוגמא אישית בעיקר מהאמא שהיא הלב.

המון המון בהצלחה 💖

אני גם בעלת תשובה ,וגם לי יש אח לא דתי.

יכולה להגיד לך שאנחנו אישית לא מחזיקים בדעה שההתנהגות יכולה להשפיע והם יכולים ללמוד מהם מכיוון שהחינוך הוא מהבית ובאחריות ההורים .

אדרבה, אם הילדים שלך מחונכים ומנומסים הם יכולים להשפיע עליהם לטובה אם האחיינים שלך פחות.

ודרך אגב כשהילדים שלך יגדלו, הם יבחרו האם להיות בקשר עם הבני דודים אוהד לא, ולא תוכלו להשפיע על כך בשום צורה.

אני חושבת שזה גם מלמד את הילדים על קבלת האחר ואהבתו בלי קשר לדת.

אנחנו זה אנחנו, כך אנו נוהגים בביתנו, ויש אנשים שנוהגים אחרת, ואנחנו מתפללים עליהם שיחזרו בעה בתשובה. (זאת תשובה לשאלה על בני הדודים ,מדוע לא הולכים בצניעות או לא שומרים שבת לדוגמא).

מניסיון מהמשפחה, יש לי אחות גדולה שהיא חרדית מבני ברק ובעבר ניתקה קשר עם אח שלנו מאותן סיבות שאת מציינת וזה גרם לכזה חור במשפחה ועד היום הם לא בקשר ,למרות שהיא מאוד ניסתה אחרי שנים שהיא הבינה את טעותה אבל לצערי זה לא התקבל כי הצד השני פגוע וזה מובן.

תארי לך מצב שבו הדברים היו הפוך, שימי את עצמך במקום אחיך, האם היית נפגעת אילו היו מתרחקים ממך בגלל שאתם לא דתיים כמוהם ?

היית רוצה שיקבלו אותך את בעלי וילדייך כמו שהם מבלי לשפוט ,נכון?

מה גם שגם אם היו דתיים והשפה הייתה פחות נקייה, עדיין זה מעליב אם זאת הסיבה שלא נפגשים.

על כל פנים זה יכול לפגוש אתכם בסיטואציות אחרות בחיים בדלת האחורית ויש מצבים בחיים שלא תוכלי למנוע.

חושבת שבמקום להטיף לילדים אפשר פשוט לתת להם דןגמא אישית. אבא ואמא מקבלים את כולם על אף ולמרות. כך אנחנו מאמינים בכל אופן.

ולכי תדעי, כמה זה ישפיע על ההתקרבות שלהם לקב"ה בעתיד. זורע צדקות מצמיח ישועות.

אחי מגיע אלינו פעם בחודש בערך עם הילדים המקסימים שלו ועם אשתו המקסימה ואנחנו לא מסכימים על הכל אבל מסכימים שלא מסכימים ואוהבים אחד את השני ומדברים על הכל בפתיחות. לא חושבת שזה נכון לנתק או להפחית בגלל הדברים האלה, הקדוש ברוך הוא לא חפץ בכך שלא תדברי עם אחיך "בשם הדת".

המון הצלחה וסיעתא דשמיא להחלטה הנכונה.🌸

משחה שאפשר לקנות בבית מרקחת בלי מרשם.

היא עוזרת מאוד, וגם די במהירות.

(צריך להיזהר לא לשים אותה בתדירות גבוהה מידי כי היא עם סטרואידים, אם אני זוכרת נכון)

ותבקשי מרשם בפניה לרופא, לטבע קוטן או משהו מקביל, חבל סתם להמשיך לסבול

למשחה, התחלתי לשים, מקווה שיעזור בע"ה 

ליקוויד פאודר

תעשי גוגל

הדבר שהכי עזר לי

אם ירד לה דם כדאי ללכת לרופא שירשום משחה טיפולית.

סתם כך כשאדום מאד ממליצה בחום על אינוטיול. הוא לא לשימוש קבוע.

וכמובן, להפסיק להשתמש במגבונים, לשטוף במים ולנגב בעדינות, ולהשאיר ללא חיתול/עם חיתול פתוח כמה שאפשר. 

1. לקבוע תור לרופא.
2. להוריד לה טיטול ולתת לה להיות על מזרן פעילות או משהו, כשמתחתיה יש מגן כלשהו אם תעשה...וכשיש שמש עדינה של שעות בוקר שתהייה שם ללא טיטול לדקות ספורות- מאוד מקל.
3. עצה הזויה ממש אבל ראיתי על ילדיי שעוזרת (מה שכן לא יודעת אם במצב כמו שתיארת) כשיש בטיטול פיפי בלבד. לא להחליף ישר, הפיפי ממש מוריד רמת אדמומיות, הוא מחטא כזה, לא יודעת מה עושה בדיוק אבל ממש מוריד את מצב האודם. (אבל שוב לא יודעת אם בכל מצב)
4. בכל החתלה לא לנגב במגבונים, אלא תחת ברז במים חמימים, לנקות בעדינות עם מעט סבון, ולגב בטפיחות קלות.

או קמח תפוחי אדמה

ולא להשתמש במגבונים עד שזה עובר, רק מים.

יוצאות לה שיניים? - אם כן, זה ממש יכול להיות בגלל זה.

אם לא- אולי להחליף חברה של טיטולים. יש תינוקות שרגישים לחברות מסוימות ולא יעזור כמה משחות תשימי כי הטיטול לא מותאם לעור שלהם. 

רופאי ילדים יבטיחו לך שאין שום קשר בין שילשולים וכוויות בישבן לבין צמיחת שיניים.

לעומת זאת הרבה מאוד אמהות יחתמו לך שזה קשר מובהק. (ועכשיו שאלתי את גימייני אמר בדיוק ככה. שיש פער בין עמדת הרופאים לדיווחי ההורים)

לאחד מילדי יצאו שניים בראש השנה. לא יכולתי להחזיק אותו על המותן שלי (כמו שמחזיקים תינוק גדול) מרוב שכל כך כאב לו. ממש ירד לו דם. רק אחרי החג יכולתי ללכת למרפאה שיבואו לו משחה. 

גם בימים אלו..באמונולך עם כל שן ולפניה

או שלשולים או עצירות ואדום ודם בישבן

לשטוף אחרי כל יציאה במים ולא עם מגבונים

ולמרוח אינטיול., שאני לא זוכרת מאיזה גיל ניתן לשימוש. אבל זו משחת פלאים

רופא אצלי טעה והביא סטרואידים שלא עזרו

התיאטר נשמע מתאים לפטרייה ומטפלים באגיסטן בייבי עובר מהר

להיות איתה בחוץ, בצל..

נעים עכשיו..אפשר גם בבית..

פשוט לתת לה אחריי כל החלפה רבע שעה בלי חיתול.. 

לשטוף רק במים ולאוורר כמה שניתן

ואפילו לתת משכך כאבים ליומיים עד שישתפר

יודעות אם זה בסדר?

היום היא ממש סבלה וגם בקושי ישנה במהלך היום

אני חושבת שכדאי בזמנים קבועים פחות או יותר, לא דווקא בשעות קבועות אלא בזמן קבוע מבחינת הסדר יום שלו- לדוגמא קצת לפני שהולך לישון שנת בוקר.

בגיל הזה אצלי זה היה בנוסף להנקה ולא במקום...

דברים לא מרוסקים אפשר להביא או בטעימון או בצורה שהוא לא יוכל לחתול ממנו חתיכות קטנות, מלפפון לדוגמה עם קליפה זה בסדר אבל בלי הוא יכול לחתוך חתיכות קטנות של סוכנות לו. ולהביא רק בהשגחה כמובן...

לק"י

בן 5.5 חודשים, ובלי שיניים.

אני מביאה לו רצועות מלפפון וגמבה.

לק"י

הוא עוד קטן.

חוץ מזה, שחלק כנראה כן נאכל. כי אני כן רואה שהוא מכרסם את הרך של המלפפון (חלק הוא גם מוציא מהפה, לפי איך שהחולצה נראית).

בגיל הזה מצופה לישון בערך 14 שעות ביממה.

בדיוק בשלב הזה הם מתחילים לעבור מ3 שנות יום ל2 שנות יום..

אז אצלנו (בשאיפה, כן?) - הולכת לישון ב7, קמה ב6-7, תלוי אם היתה ערה קצת בלילה או לא..

במהלך היום ישנה 3 שינות (היא בת 6.5 חודשים), משתדלים שבמצטבר זה יצא לפחות שעתיים וחצי. אם ישנה בוקר וצהריים ממש ארוך, אפשר לוותר על שנת ערב. אצלנו עדיין זקוקה לזה, אפילו קצר.

משתדלים להעיר אם ישנה מעבר ל17:30.

נהוג לאמר ששינה מביאה שינה, ככה שאם הוא ישן כמו שצריך ביום, הוא ישן טוב בלילה, ולא מורידים מהשינה ביום כדי שישן בלילה.

טקס שינה זה ממש חשוב, אנחנו גם מאוד מקפידים להפריד אוכל משינה והרדמות עצמאיות (בלי בכי).

לגבי האוכל, זה לא צריך להיות כזה קשוח..

אני כן משתדלת שזה יהיה 2 ארוחות בשלב הזה, אצלנו בוקר פרות וערב ירקות, מניחה שעוד מעט אוסיף בצהריים משהו יותר רציני. זה לא מחליף הנקה אלא דוחה אותה, לפי הקצב שהם מעלים את הכמויות.. עד שאת שמה לב שהוא כבר ממש שבע ולא רוצה לאכול עד הזמן של ההנקה הבאה..

אגב,  אני אוהבת בגיל הזה להוסיף דייסת קוואקר של bd כמעט לכל דבר, זה ממש מזין ומשביע.

בהצלחה!!