אני לא יודעת איך להתחיל, אז ברשותכן פשוט אתחיל 🤭
הריון מספר 7. אני עם כאבים חזקים עוד יחסית מההתחלה, אבל מבחינת ההריון עצמו כל הבדיקות היו טובות לאורך כל הדרך. פשוט תענוג.
בשבוע 36+5 הייתי בהערכת משקל, והרופאה אמרה שהבטן של העובר מאוד קטנה, והוא בעצם ירד מאחוזון 60 בבדיקות הקודמות ועד לאחוזון 10 בבדיקה הנוכחית. 2.5 ק''ג בסך הכל.
הרופאה התלבטה אם לשלוח אותי למיון להמשך בירור, אבל בסוף היא אמרה שעכשיו זאת שעה של פקקים וממילא במיון אין עכשיו רופא מומחה אלא רק מתמחים, אז אין טעם לנסוע. היא המליצה לי לחזור לבדיקה נוספת בעוד 3 ימים.
מיד כשסיפרתי על זה לבעלי הוא ממש לחץ עלי שבכל זאת ניסע למיון. הוא אמר שאולי יש משהו לא תקין ואסור לנו לפספס את זה או להיות אדישים. אני ממש התעקשתי מנגד שאין סיבה לעשות דרמה כי גם הרופאה בעצמה אמרה שאפשר לחכות כמה ימים ולבדוק לאן זה מתפתח.
יום אחרי הבדיקה, שבת בבוקר, שמתי לב שאני לא מרגישה תנועות מאז שקמתי. עשיתי כל מה שכתוב בספר: אכלתי מתוק, שכבתי על שמאל, הלכתי, ישבתי, עשיתי הכל ולא היו תנועות. בעלי ממש לחץ שניסע למיון אבל אני לא רציתי סתם לנסוע בשבת, הרי ברור שהתנועות עוד מעט יחזרו ואני סתם היסטרית, נכון?
באמת לרגע אחד לא חשבתי שהשבת ''יותר חשובה'' מפיקוח נפש או משהו כזה, אלא הייתי בטוחה שהכל בסדר ואין פיקוח נפש ואני סתם לחוצה. גם היה שלב שבעלי אמר לי שבמקום לנסוע למיון אפשר ללכת לבית הכנסת כי אחד המתפללים אצלנו הוא בעצמו גניקולוג. אבל אמרתי לו בביטול ''נו ומה הוא יעשה בלי המכשירים שלו? בטוח יגיד לנו ללכת למיון בשביל לכסתח את עצמו''. זלזלתי בכסתוח הזה כי באמת המוח שלי סירב להבין שאולי יש סכנה אמיתית. מבחינתי זה לא יכול לקרות לי, כי תמיד ההריונות שלי תקינים.
קבענו שנחכה לשעה 12 ואם עד אז לא יהיו תנועות אז ניסע למיון.
אחרי 10 דקות מרגע ההחלטה, בעלי חזר ואמר שהוא לא רגוע ושהוא ממש מתעקש שניסע עכשיו.
אז נסענו.
במיון מיד חיברו אותי למוניטור, ורגע אחרי שראינו שיש דופק גם חזרו התנועות. המון תנועות. אוף, חשבתי לעצמי, סתם נסענו למיון בשבת ועכשיו נישאר כאן תקועים עד מוצאי שבת.
בשלב הזה בעלי הזכיר לי שפיקוח נפש בשבת לא מתבטל אם בדיעבד מתגלה שהנסיעה הייתה מיותרת. באותו הזמן שנסענו לא היו תנועות ולכן עשינו את הדבר הנכון. בשכל ידעתי שהוא צודק אבל בפועל הרגשתי שסתם הייתי זריזה מדי.
אחר כך הגענו לרופאה מתמחה והיא אמרה שבמוניטור רואים האטה של הדופק לזמן ממושך, אבל אחר כך הדופק חזר והיה יציב. היא אמרה שבגלל שיש עכשיו תנועות והדופק תקין אז היא משחררת אותנו הביתה.
בעלי סיפר לרופאה על עניין האחוזונים והבטן הקטנה, הרופאה אמרה שנמשיך מעקב בקהילה. הוא שאל אותה אם זה לא מדאיג שיש פתאום הצטברות של דברים, עם משקל וגם ירידה בתנועות וגם האטת דופק, היא אמרה שנמשיך מעקב בקהילה כי עכשיו הכל תקין. היא אמרה לנו לצאת ללובי כדי לחכות למכתב שחרור.
בזמן שחיכינו בלובי היא קראה לנו שוב להיכנס אליה, ואז היא אמרה שהיא דיברה עם מנהל המחלקה והוא לא מסכים לדעתה, לדעתו חייבים ליילד מיד כי יש סכנה לתינוק.
הוא אמר שכל הסימנים האלה יכולים להיות כלום ויכולים להיות בגלל מצוקה גדולה של העובר, ולכן אסור לקחת סיכון וחייבים ליילד עכשיו.
אני כעסתי על בעלי שסיפר לה על הגודל ושאל אותה כמה פעמים אם היא בטוחה שזה בסדר לשחרר אותנו. הוא זה שהלחיץ אותה וגרם לה להתייעץ עם מנהל המחלקה. אם לא הוא, כבר היינו עכשיו משוחררים.
פחדתי מזירוז. פחדתי מללדת תינוק קטן מדי כשהוא יכול להיות ברחם ולהתפתח עוד חודש שלם. פחדתי מהכאבים של זירוז.
בעלי שכנע אותי שנקשיב למנהל המחלקה ולא למתמחה שלו, כמו שהיא עצמה ממליצה לנו לעשות עכשיו. הוא אמר שבחוץ נוכל לבדוק באמת האם יש בעיה לעובר או שהכל היה סתם צירוף מקרים חסר משמעות, בעוד בפנים נצטרך לנחש ולהיות בחרדה.
בסוף הסכמתי ותהליך הלידה החל כשאני ממש ממש לא שלמה עם זה, ומרגישה שאנחנו סתם ממהרים בלי לבדוק את כל האפשרויות ובלי לתת להריון עוד סיכוי.
אחרי הרבה שעות והמון כאב, התינוק יצא לאוויר העולם. כאשר השילייה יצאה בעקבותיו, גילו שהיה בה קריש דם ענק שפשוט חסם את רובה. זאת הסיבה שהתינוק היה קטן ועם בטן מאוד קטנה, הגוף שלו פשוט הורעב ולכן שמר על הראש והלב על חשבון הבטן.
זאת הסיבה שלא היו תנועות כ''כ הרבה שעות וזאת הסיבה להאטות הדופק (שאגב חזרו על עצמן לכל אורך הלידה). הוא פשוט לא קיבל את כל מה שהוא צריך, ומי יודע כמה זמן עוד היה שורד ברחם.
התחלתי לבכות ולהבין איך מנהל המחלקה הציל לנו את התינוק.
וכמובן בעלי שכל הזמן דאג ונלחם נגד התחושה הטבעית שלי שאומרת שאני סתם היסטרית ומרגישה צורך להתנצל על זה שאני מטרידה רופאים עם הבעיות הקטנות שלי.
בקיצור למדתי על בשרי ועל בשר מבשרי, אף פעם לא להגיד ''הכל טוב'' אם לא הכל טוב. לא להתבייש לנסוע למיון גם בשבת, לא להתבייש להטריד רופאים, לא להתבייש לספר להם את כל הרקע, לא להתבייש לשאול שוב ושוב אם הם בטוחים בעצמם ובתשובה שלהם.
לא להגיד ''אתן לזה רק עוד שעה'' אם אין תנועות הרבה זמן. זמן זה המרכיב הכי חשוב כשיש מצוקה לעובר. עדיף לנסוע ולגלות שזה היה סתם מאשר להישאר בבית ואחר כך לבכות כל החיים.
והכי חשוב זה פשוט לא להגיד ''לי זה לא יקרה''. לבדוק כל חשד ואף פעם לא להניח שאת היסטרית.
