אני גם הייתי בטוחה שלא אספר לעולם על פגיעה שעברתי, ובאמת יותר מעשור לא סיפרתי לבעלי, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ופתוחים בדיבור, ועדיין רק בתקופה האחרונה סיפרתי.

לפעמים דברים צריכים להבשיל בתוכנו לבד.

ולפעמים פתאום יש את הרגע המתאים.

וגם אפשר לבחור שלא לספר, אלא אם כן זה יקל עליך או שצצות בעיות בגלל זה.

עברתי כמה פגיעות, על אף אחת לא סיפרתי לאף אחד. בעיקר כי חשבתי שזה לא משמעותי בחיים שלי.

על אחד מהם סיפרתי לאשתי במקרה, היינו נשואים שנה או שנתיים. זה היה באיזה הקשר ספציפי ולא דיברנו על זה הרבה אח"כ (לא זוכר, אבל זוכר היטב את הסיטואציה...). גם היא עברה פגיעה על ידי בן משפחה ואני לא יודע מי ידע את זה ומתי, וגם אני עד היום לא ממש מבין את עוצמת הפגיעה (כלומר, העובדה שאני לא יודע, ממחישה את הקושי שהיא חוותה ושהיא לא סיפרה לי הרבה).

לפחות אצלי זה תמיד היה מודחק. שנאתי את אחד מהפוגעים כי הוא היה אלים. לסיפור השני לא ייחסתי חשיבות המון שנים ורק במקרה הייתי מעורב במשהו שמאוד טירגר אותי, ואז דברים יותר הקשו עליי אבל איכשהו עובדתית לא יצא לי לדבר על זה עם אף אחד כולל אשתי (זה אדם שאנחנו פוגשים מדי פעם... אין לי עניין לעשות בלגן). אני היום יותר שונא אותו בלב, בעיקר על האופן שבו אירעו הדברים וכל המסביב. על הפגיעה אין לי הרבה כעס. סיפורים אחרים שהיו לי - באמת לא הפריעה לי הפגיעה. לא אז ולא היום (הייתי אז נער צעיר ותמים מאוד, אבל יתכן שאם הייתי מבין אז מה הקטע וכו והיו מבקשים יפה, אולי הייתי מאפשר להם מלכתחילה).

למה כתבתי את כל זה? בעיקר להגיד שנראה לי שאם אנחנו לא מדברים על זה, זה גם בגלל שזה פחות תופס אצלינו חלק משמעותי בחיים, אז גם אם זה נחשף באיחור, הנושא המרכזי הוא לא הפגיעה אלא האירועים שסביבה. ככה לפחות אני חושב.

שבהכרח מה שאנחנו פחות מדברים עליו משמע פחות תופס אצלנו מקום בחיים.

לפעמים ממש להפך, אנחנו מדחיקים דברים מאוד משמעותיים שדווקא מאוד מנהלים אותנו ביום יום.

אנחנו מדחיקים דברים מרוב שהם כואבים.

מתנתקים מהסיטואציה, מקטינים כדי לא לתת להם לפגוע בנו.

זה לא שאני מלקק דבש בחיי. רחוק מזה מאוד. מצד שני, אני חושב על זה הרבה ואני לא יכול למתוח קו בין הפגיעות לבין מה שאני בחיים האמיתיים שלי והדברים שעברתי והאופי שלי וזה.

יש דברים ספציפיים, שהם לא הפגיעות עצמן. לדוגמה הפגיעות הראשונות היו בגיל ממש ממש קטן (אגב באופן כללי לא שמעתי על הרבה גברים שנפגעו בגיל ממש קטן, אבל יש מצב שסה בגלל שלא מספרים). אז ברור שהיתה הסתגה ומבוכה ותחושה מוזרה כזאת, ובהמשך החיים שלי ראיתי שיש לי קטעים שאני אוהב להסתיר דברים, גם זה דברים מאוד טריוויאלים. כזה קטע מוזר כזה. אבל תכלס זה לא תוצאה של הפגיעה עצמה אלא של המסביב. סיכוי סביר שזה היה קורה גם בעקבות דברים אחרים דלא כוללים פגיעה מינית.

וסתם לפעמים כשכני שומע, כי זה מסקרן אותי כמו כל אדם שחווה פגיעות. אז לפעמים נראה לי שגם מי שמשייך סיבות לתוצאות, זה הרבה פעמים לא רק הפגיעה אלא בעיקר השבירה של חרדות אחרות שהיו ברקע. לדוגמה בר שאול מספר על הקושי שלו כשהוא הבין את המשמעות של המעשים שהוא עשה (כלומר שעשו לו אבל הוא שיתף פעולה מתוך תמימות), אז זה ממש שבר אותו. אבל אם חושבים על זה, זה מתחיל בחרדות סביב שמירת מצוות הדוקה מאוד, ואז הוא אומר "אני הוצאתי זרע לבטלה? אני עברתי על משכב זכר?".

אותו דבר, תיאורים מאוד נפוצים של בנות דתיות שנפגעו בנערות שלהן, "הוא חילל את קודש הקודשים שלי; הוא החריב הרגע את כל מה שכל כך שמרתי עליו", אז גם זה מתחיל מחרדתיות מסוימת על צניעות.

אני לא בא להקטין או להפחית מהקושי. אבל כן תמיד היה נראה לי שהרבה פעמים הפגיעה עצמה היא לא הנקודה, אלא בעיקר הרקע לפני או אחרי.

שאנחנו מפחדים להגיד דברים שיש להם משמעות. רוצים להיות נחמדים כאלה ולא לחוות רגשות חזקים מדי מהצד  השני.

מותר לך להרגיש  הכל, מותר לרצות הכל, מותר לחשוב על הכל ומותר גם לכתוב הכל (אולי לא בפורום, אבל מותר, הכל).

וואו. 

אבל גם אלו שכן. מותר להרגיש הכל. רגש זה אמצעי תקשורת, לא גזירת גורל.

שלך

מתי נחיה את האדם שאנחנו? מה נאמר אחרי 120 כשישאלונו למה לא היית אתה?

זה מכאיב שקשה להיות אתה ואתה גם לא יודע מי אתה באמת.

כלומר, כן, אם יש בזה עניין או צורך או שזה מוביל לריפוי

אבל מניסיון שלי לפחות - אפשר לעבור תהליכים רבים גם בלי לשפוך את הקישקע

לקייטי ביירון בספר "לאהוב את מה שיש" (נדמה לי), יש ראיון הנוגע בנושא הזה. כדאי לראות את הגישה שלה.

הנשמה שלך יותר עצומה מהגוף שלך מהנפש שלך ממה שעברת. היא טהורה נקייה ויפה ומוארת. תן לה יותר מקום.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.