באמת התפקיד הזה הוא 24/7 ויש כלכךהרבה דאגות וחששות ורצון לשים לב ולהיות "על" הכול

הילדים ובעלך זכו בך 🩷

אין לי איזו עצה טובה חוץ באמת לחזק את הביטחון בקב"ה שאת אחראית רק על ההשתדלות וה' הוא דואג להכול והוא סומך עליך מאוד. ממליצה על הספר 90 ימים למנוחת הנפש💕

גם לי קשה מאוד עם העומס והאחריות הבלתי נגמרים... אבל  זה לא כל הזמן תופס את המוח שלי. כשמישהו אחר עם הילדים אני רוב הזמן לא דואגת להם. נגיד בעבודה אני לא חושבת על הילדים. ואם אסע לנופש, כנראה יצוצו לי מדי פעם דאגות, אבל ממש לא רוב הזמן.

נראה לי שכן חשוב לדעת קצת לשחרר, במיוחד בזמנים שאת לא יכולה לפעול בעניין.

ואת באמת מאוד עמוסה, עובדת משרה מלאה וגם אמא במשרה מלאה. אולי שווה לשקול להיעזר יותר בעזרה חיצונית במה שאפשר, נגיד בסדר וניקיון.

ואני גם מרגישה שזה תופס אותי הרבה יותר מבעלי. אני כן רואה שעוזר לי לשתף את בעלי- גם בתפקידים, כמו לדוג' לבקש ממנו לקבוע ולעקוב אחרי תורים של הילדים, וגם בהתלבטויות, נגיד אם יש קושי של ילד שמטריד אותי. כשאני משתפת אותו בדאגה שלי ואנחנו חושבים יחד על כיוונים להתמודדות, זה יותר מרגיש של שנינו, ופחות אני לבד על הכל.

ורעיון שראיתי ואני חושבת לנסות זה להכין ביחד עם הבעל לוח משימות במקום בולט בבית עם קטגוריות- 1.צריך לעשות, 2.בתהליך ו3.הושלם ושני בני הזוג מדביקים שם פתקים עם משימות ומעבירים בין הקטגוריות במטרה להיות ביחד על הכל ואז גם פחות צריך להחזיק בראש. אחרי שאנסה אוכל לעדכן אם עוזר...

אני יודעת שגם אם אני אקח מלאאא עזרה חיצונית, עדיין המחשבות שלי יהיו בזה.

אני מאוד אמא באופי שלי וזו המהות שלי ברוך ה'.

מנסה לתת לעצמי זמנים שהם רק שלי, לקבוע ממש ביומן ומעבר לזה לדעת שהכל מאת ה' וכמו שאני 24/7 במחשבות על הילדים שלי, ככה הקב"ה חושב עלינו ושומר עלינו כל רגע ורגע, שניה ושניה.

חיבוק💙

וכמו שכתבת בעצמך לדעתי גם בתוך הקלחת ההורית אפשר למצוא מקום לשחרר.

לא כל הדברים שכתבת הם קריטיים באותה רמה.

יש דאגות שהן באמת קריטיות וצריך לקחת עליהם אחריות, כמו טיפול רפואי (שגם שם תוכלי לשחרר אחריות לבעלך)

ויש דאגות שבשגרה שכנראה אפשר לשחרר.

בני כמה הילדים שלך? למה את אחראית על קימות בשישי ובשבת? מה יקרה אם יקומו מאוחר?

אם יגמרו הלחמניות?

שימי לב איפה את לוקחת אחריות של מישהו אחר ואיפה אפשר לשחרר, ומה כבר יקרה אם תשחררי?

להרפות זאת ממש למידה.

לפעמים הדיפולט שלנו הוא לחיות בסטרס

ואז הרבה יותר קשה לנוח ולהנות מחופשה מאשר לחיות בתוך הסטרס.

זה קורה גם לאנשים שמאוד מושקעים בעבודה שלהם.

ותמיד כשאנחנו לוקחות אחריות על מישהו, הצד השני מרפה ולא לוקח אחריות.

וכשמשחררים, לפעמים יש רגע של בלבול ואולי דברים לא נעשים בדיוק כמו שאת עשית, אבל בסוף הצד שצריך אותם יקח אחריות בעצמו.

עם ילדים קטנים לפעמים אין ברירה וצריך לקחת בשבילם אחריות, עם גדולים ועם הבעל יש המון מקום לשחרר.

אמהות זה תפקיד דורש מאוד!

חלק מהדברים מושפעים גם מאופי.

בתור אחת שממש חשוב לה שליטה

אני יכולה להגיד לך שהדרך להקל על עצמי היה כשהבנתי שאני צריכה להרפות

וזה אף אחד לא יעשה בשבילי.

מה שצריך לטפל בילדים אין ברירה עושים

אבל יחד גדול מעל בר מצוה

את יכולה לשחרר קצת

גם אם יאחר בגלל זה בימי שישי

או שהוא ילמד לקחת אחריות על הקימה שלו ב100 אחוז או שהוא יאחר

העיקר את טיפה משוחררת יותר בבוקר של יום שישי.

וככה גם בעוד תחומים

נקיון

בישולים

הספקים של היום יום

לפעמים הנחת והרוגע עכשיו שויים יותר..

לילדים ולבית יש גם אבא

מבחינתי לפחות 50% מהאחריות שייכת לו (בפועל אחוזים גבוהים יותר)

אני למדתי לשחרר מהאחריות (הרבה ממנה)

הוא למד לקחת אחריות (כשנותנים מרחב הסיכוי ללקיחת אחריות הולך ועולה)

אני אוספת את השאריות שלא נלקחו וחוזרת לקחת עליהם אחריות 

או לא נורמלי. זה בעיקר השאלה מה מתאים לכם.

יכולה להגיד שאצלנו אני מרגישה שרוב העול של החיים והאחריות היא על בעלי (פרנסה, כל מה שקשור לביורוקרטיה - כולל רופאים, טיפות חלב וכו', בישולים, קניות של הכל, קשר עם המשפחה משהי הצדדים)

אני לא גדלתי במודל כזה, יותר במודל כמו שאת מתארת של אמא שמרגישה שממש כל האחריות עליה ובדיוק בשבת חשבתי על זה שהשם עשה איתי חסד שבהריונות שלי הייתי בדיכאון עמוק ובעלי פשוט לקח על עצמו את הכל. מה שמאפשר לי כיום כשאני לא בהריון ב"ה ולא בדיכאון- להתמסר לגמרי לגידול של הילדים ולפיתוח של התחביבים שלי. אני לא יודעת אם זה המודל שאת מחפשת, אבל אם כן- תדעי שזה אפשרי.

זה כן כרוך בהסכמה לשחרר לחלוטין- כי כשהאחריות לא עלייך אז זה אומר שדברים ייעשו בדרך אחרת מאוד, אז זה עניין של סדר עדיפויות

מנסה לנטרל וכמה שפחות להעמיס עלי בנושאים השוטפים של הבית אבל לא תמיד זה אפשרי

כמו שכתבם פה - 2 נושאים "הפלתי" על הילדים הגגולים שיקחו אחריות. (קימה בשישי ולדאוג ללחם זמין לפרוסות של הגדול)

אבל קניות - זה מעמסה ענקית ואונליין לרוב חסרים דברים וסתם צריך לקנות עוד במכולת, ובשר/עופות/דגים?

בישולים לשבת שזה לוקח לי המון כוחות חמישי- שישי

וכן , הקטן שלי מאתגר בריאותית והתפתחותית מטןפל כל הזמן, כל שיחה עם הרןפא או התייעצות על תרופות קבועות נכנס לי משהו חדש לבירור (נשלחנו לאינדקרנולוג) וזה מעסיק אותי כל הזמן

בעלי אומר שאני סתם דאגנית יתר, אבל לא מסוגלת לשחרר, הילד הזה במיוחד הןא אהבת חיי לא מסוגלת לחשוב על להוריד הילוך ממנו. ואני מטפלת בכל הנושאים של זימוני תורים, לקחת אותן, פיזיו, קלינאית, טלפונים...וזה מתיש כן.

עייפתי, אהל לצד זאת אני הולכת לישון ואומרת "מזמור לתודה" שאלה המשימות שלי ולא חלילה דהרים גרועים יותר..

יש אצלכם בשכונה משנת יוסף?

אצלנו יש משנת יוסף

והאמת שתקופה בכלל לא הייתי מזמינה משם

עד שבחופשת לידה התחלתי להזמין והייתי מביאה את ההזמנה יחד עם הבן שלי בן 10

והוא ממש למד את המלאכה והיום הוא פעם בשבוע מביא לי את הקניות, מעמיס הכל בעגלת קניות איכותית שקניתי במיוחד לזה..

לפעמים מצ'פרת אותו בכמה שקלים כי זה באמת קשה לפעמים

וזה ילד עם קשי קשב וריכוז שלא הייתי מאמינה שהוא מסוגל עד שפשוט נתתי לו את ההזדמנות.

פה ושם יש טעויות זה עדיין שווה את ההקלה שלי וגם טוב לילד.

אם אין לכם את זה, אז אפשר לשלוח אותם לסופר הקרוב לבית

ולהעזר בבנים הגדולים

מנסיון הם מאוד אוהבים את זה ותחושת האחריות

ולא שייך ככ לשלוח את הגדול לקניות ...א' -הוא חוזר בשעה 7 , הגדול יותר חוזר ב 10 בלילה כל יום

ו ב' -קניות גדולות אחת לשבועיים -3 אני עושה כי יש הרבה מה לקנות אבל מה שבקטנה בעלי עןשה לי במכולת. אבל עדיין להיות תמיד עם עין פקוחה שלא חסר ונגמר משהו זה אחריות ולפעמים כבר מתיש

אני מנסה לעזור לך להוריד מעצמך קצת.

תתלי פתק במקרר שם את רושמת כל מה שצריך השלמות ואת שמה לב שחסר

ברגע שזה כתוב בפתק זה כבר לא שלך.

תלמדי את הילד שכל כמה ימים הוא לוקח את הרשימה וקופץ להשלמות.

ואם הילד לא יכול אז הבעל. אבל אני כן חושבת שזה טוב וחשוב ללמד את הילדים אחריות על דברים בבית. 

הם רגילים שאת עושה הכל והכל על הראש שלך.

ברגע שכתבת בפתק תשכחי מזה. עשית את שלך.

יש פה בכל מיני גדלים (וגם טושים ומחקים)

לוח יבש מגנטי למחיקה חוזרת לוח מגנטי גמיש למקרר לוח לבן לתזכורת, לבית, למשרד ולבית הספר

לך כי את כותבת על העומס המנטלי

בין אם זה קניות אונליין/ משנת יוסף/ וואטאבר - זו לא הנקודה

את רוצה שיירד ממך העומס המנטלי/ רגשי שאת מצויה בו, זה שרובץ עלייך שאת מנהלת מפעל משפחתי משמח ב"ה, אבל זה גם מתיש. את מחפשת שמישהו יבוא ויגיד לך - "זה, עליי"

והאמת זה לגיטימי. ובדרכ התפקיד הזה "שייך" לבן הזוג בפרקטיקה וגם במישור הרגשי, אבל הוא מתחיל אצלך בפנים.

ועם זאת, אני חושבת שכמה שנקל על עצמנו, באמת אמהות זה עול. זה דאגה בלתי  פוסקת. אבא שלי נתן לזה שם פעם במרוקאית כשדיברנו על זה והוא אמר שזה משהו שהולך איתך מרגע שילד נולד וגם כשהוא עוזב את הבית. אמנם במינונים שונים, אבל עדיין

אז זה בסדר הנכון לעשות תהליך עם זה, וזה בסדר גם שזה קיים

אני רןאה נשים עם הרבה יותר ילדים בבית , אין בית בלי "אתגר" עם ילד 1 לפחות והם נראות כאלה בטוב ויוצאות ומבלות

אני בערב כבר שחוקה , לא מבינה איך הם עושות את זה

זה אחת הסיבות למה החלטתי לא להביא עוד ילד

אז מה קורה?

אני חושבת שהעומס שלך הוא יותר מנטלי.

נכון שכל העיסוקים ה"לא רגילים" שנכפו עלייך הן באמת מעמסה,

אבל כלל לחיים:

אנחנו לא בוחרים את האתגרים שלנו, אנחנו כן בוחרים איך להתמודד איתם.

מציעה לך על כל נושא שמטריד אותך, לשאול את עצמך מה יקרה אם זה לא יטופל?

מה יקרה אם לא תעירי את הילד בשישי?

מה יקרה אם יהיו חוסרים בקניות?

מה יקרה אם לא יהיה אוכל טרי?

מה יקרה אם לא תקלחי את הקטנים כל יום?

מה יקרה אם לא תלכי לעבודה?

מה יקרה אם לא תקחי את הילד לרופא שיניים?

לפי המחירים תדעי במה להשקיע ובמה להרפות.

תזכרי עוד כלל חשוב, אם את לא יודעת ולא מצליחה לתעדף, את לא משקיעה את הכוחות בדברים שחשובים לך באמת,

ואז תצליחי לעשות את מה שהוא רצוי, אבל תקרסי במה שהוא הכרח, וזו לא התנהלות נכונה.

צריך לדעת להעריך באופן ריאלי את הכוחות,

ולנתב אותם קודם למה שהכי חשוב, ואז למה שהוא גם חשוב, אבל טיפה פחות.

לגבי הקניות באופן ספציפי, תשאלי את עצמך, האם באמת אין מה לאכול בבית, או אין את הדברים הרגילים?

למשל אפשר לקנות קופסאות טונה, שתמיד יהיו 2 רביעיות ליתר ביטחון.

ברגע שפותחים את הרביעיה, כבר יש כמות נוספת ברשימה קניות הרגילה.

אותו דבר עם אורז, וגם פסטה זה לא משהו שאמור להיגמר פתאום באמצע השבוע, (נניח לפני פסח זה קצת טריקי, אבל בד"כ אין בעיה אם עושים קניה כל 3 שבועות, אז לקנות כמות של 6 שבועות, ואז אחרי 3 שבועות לקנות כמות של 3 שבועות, וככה תמיד יש ספייר וזה לא מתקלקל כי אם מתחילים לאכול פחות, פשוט בקניה הבאה לא קונים וזה מתאזן חזרה.

כנ"ל שימורים עגבניות וכד'

בקיצור נניח אורז/ פסטה וטונה ועגבניות שימורים יש תמיד.

אז הנה ארוחה טובה ממצרכים שתמיד יש בבית.

עכשיו אם יש בצל, זה מוסיף. אם יש ירקות לסלט מהמם. אם יש ביצים, יופי.

אבל זה לא שאין מה לאכול בבית אם לא עושים השלמות.

אולי זה פחות כיף וזורם לפי התפריט הקבוע, אבל כיף זה לא הכרח.

עוד דברים שכדאי תמיד להחזיק בבית:

אפונה יבשה,

עדשים ירוקות ושחורות,

חומוס שימורים.

אוכל במקפיא.

מאפונה או עדשים או חומוס אפשר להכין מרק

חומוס טעים גם סתם ליד האורז.

לקטנים כדאי שיהיה תמיד סוג גרבר שהם אוהבים או משהו כזה שתמיד יהיה בשלוף לכל מקרה.

ותזכרי שבסוף הכל עובר, הקטנים גם יגדלו ומשנה לשנה זה יהיה טיפה יותר קל.

גם אם יש הרבה דברים מסביב, ביומיום זה משתפר. עוד שנה נגיד כבר בלי טיטולים, עוד שנתיים הם כבר אוכלים עצמאית, עוד 3 שנים הם מתלבשים ומתקלחים חלקית באופן יותר עצמאי וכד'.

לפעמים לדעת שזה עובר בסוף נותן קצת כח.

לגבי הטיפול בילד - זה גורם משמעותי בסיפור שלך.

אני מבינה אותך כי גם אני במקום דומה (עם קטנצ'יק מתוק שצריך הרבה תורים ומעקבים וטיפול וכו'), וזה לגמרי מתיש דורש הרבה משאבים. אני עוד לא חזרתי לעבודה אחרי הלידה שלו, אז אני מרגישה שכרגע מצליחה להחזיק הכל. וגם כשאני אחזור לעבודה (מתכננת בקרוב בעז"ה. זה לא תלוי רק בי כרגע) - אני מורידה את אחוזי המשרה שלי, כי אחרת ברור לי שזה יהיה יותר מידי בשבילי. (זה לא שאנחנו עשירים, אבל אני לא עובדת יותר ממה שאני מסוגלת באופן שמאפשר איזון הגיוני בין הבית לעבודה. ב"ה שזו עבודה שמאפשרת לי את הגמישות בהגדרת אחוז המשרה ושעות העבודה שלי).

זה באמת לא פשוט ההתמודדות הזו.

(ויש לך עוד תינוקת קטנה יותר שגם בה את מטפלת. ואני זוכרת שכתבת פעם שגם היא לא קלה... מקווה שהשתפר מאז)

שולחת לך הרבה כוחות וחיבוק...💜

אין לי אופציה כזאת, תכלס אני נהנהית לעבוד וזה נותן לי שקט יחסית. לא מזמן קודמתי גם בתפקיד ובשכר אז לא שייך גם, בנוסף עבודה מהבית בוטלה אצלינו אז ממש צריכה לג'נגל בין הכל וכל התורים, ביקורים, טיפולים, ייעוצים זה או על חשבון יום חופש או שאני מגיעה מאוחר ואז יש לי להשלים שעות אז אני כל הזמן במין מלחמה של איך עןשים הכל באמת

וואי ה' יעזור

ב"ה שאת נהנית מהעבודה. זה גם לא מובן מאליו.

אבל זה באמת עומס גדול.

לפעמים אני אומרת לעצמי שאני צריכה להעסיק מזכירה שתטפל בכל הקביעות תורים, השגת התחייבויות וכו'... זה באמת מתיש...

הבת שלי ב"ה כפי שכתבתי זוכה להכיר מחלקות רבות בשניידר (אנדו', לב, נפרולוגיה, נוירו ונוירוכירגיה, התפתחות הילד, עיניים, גסטרו ואא"ג, ובנוסף גם MRI ופזיו') מה שמציל אותי זה אישור ילד עם מוגבללות, זה מקנה לי המון שעות שאני יכולה לצאת מהעבודה ומאפשר לי מרחב נשימה שאני לא צריכה להשלים שעות. אני עובדת 80 אחוז משרה וגם יש לי קליניקה בבית, בלי זה אין מצב שהייתי מצליחה. ממליצה לבדוק עם רופא לגבי אישור כזה, הוא ממש מקל למי שזקוק

רק לקלינאית תקשןרת כל שבוע שעה וחצי-שעתיים (הלוך-חזור , להוציא ולהחזיר לגן) זה כבר "אוכל" את ה 52 שעות

יש לי גם פגישות אחת ל...עם פסיכולוגית של הגן שגם לזה אני יוצאת ונכנסת. 52 שעות לשנה זה כלוםם

שאם רק את משתמשת בשעות את זכאית לפי שתים, גם של בעלך.

לא בדקתי כי לי זה מספיק 

יש דרך לחפש בגוגל את החןק שאומר על שעות כפולות?  כי אני לא יןדעת על זה

ימי מחלה לצורך סיוע אישי של הורה לאדם עם מוגבלות

הסיוע ניתן לכל אחד מההורים בנפרד.

אם אחד מהם לא מנצל, השני זכאי להם

כך חברה אמרה

מהתיאור שלך נשמע עומס אובייקטיבי

ועומס מלאכותי שנגרם לך בגלל התנהלות ודינמיקה.

משגע אותך שכל הדאגה עלייך

ואת מחפשת איפה בעלך יכול לשאת. לא בטכני, אלא בדאגה.

וזה לא קורה.

יש לו איזה "באג" במערכת הפעלה שמונע ממנו לדאוג ולכן כל הדאגה נופלת עלייך.

אבל האמת היא, ממה שקראתי, שלא כל הדאגה שלך מוצדקת.

מה שמוביל לחשיבה אחרת,

יכול להיות שבגלל שאת דואגת יותר מדי, בעלך נכנס להישרדות של חוסר דאגה?

אולי האווירה בבית של הדאגת יתר מלחיצה אותו?

אני לא חושבת שבכל הבתים זה ככה.

אני כן חושבת שזה משהו שיכול לקרות לאמהות, שיש בהם את תכונת הדאגה, אבל זה לא הכרח.

אפשר וכדאי ללמוד איך להתגבר על זה.

בעלך אומר שאת דאגנית יתר.

אולי הוא שם לב למשהו שאת לא שמה לב אליו והוא רות לעזור לך אבל את לא מאפשרת.

כדאי לצאת מנקודת הנחה שיש משהו לא מוצדק בדאגנות יתר שלך,

ושלדאגה הזאת יש מחיר נפשי ומשפחתי.

עכשיו האתגר בלנסות לחפש איפה היתר.

איפה מתחבאת הדאגה המוגזמת ולשחרר אותה. להרפות בנפש, להתבטל מול המציאות.

אם כל זה נשמע לך כמו סינית עתיקה, כדאי ללכת לטיפול.

אפשר שהיא תתן לך שיעורי בית להתבוננות וקבלת משוב מבעלך.

מגיעים לך חיים קצת יותר קלים, והם ברי השגה.

וחיבוק!!

הכי קשה בעולם להבין שהדאגה היא מפלצת שלא יודעת שובע, ולהתחיל לנהל אותה במקום שהיא תנהל אותך.

גם ההתחלה הכי הכי קשה, מרגישים את זה פיזית על הגוף.

לכן כדאי שזה יהיה עם ליווי של מטפלת.

בהצלחה רבה!!

אז את דורשת ועומדת על שלך.

ואם אחרכך הוא הציע ואין לי בעיה אז אני זורמת

ואם לא אז ממשיכה לעמוד על שלי.

עכשיו מקבלים רק עוגיה אחת אכלת מספיק היום

"נו אמא אחת ודיי"

ואז אני חושבת לעצמי שהעוגיה ממש קטנה אז למה לא בעצם ואני מאפשרת אחת ודיי

וגם אם היא רוצה עוד אני פשוט אומרת "לא" ענייני וממשיכה הלאה

מקווה שהבנתי אותך

כך אני עושה בכל אופן

לק"י

זה נראה לי גם טוב להבין שיש גמישות בעולם.

אני כן מסכימה עם ההחלטיות בדברים עקרוניים. שאז באמת אני מרגישה שכשאני בטוחה בעצמי- זה הרבה פעמים עובר טוב יותר. אבל לא תמיד כמובן...

אולי זה גורם לנו פחות להיות יותר בנחת. ולא בהכרח משפיע כל הילד. לא יודעת.

אם האופציה השניה רלוונטית אפשר להגיד חשבתי על זה וזה גם נראה לי אפשרות טובה.

לא צריך להיות ראש בקיר.

יחד עם זה, אפשר גם להדגים מה זו גמישות ומה הם כישורי משא ומתן,

אם את אמרת מה סדר המקלחות, ומישהו מהילדים הציע סדר אחר שגם יכול לעבוד, את יכולה להקשיב ולשנות את דעתך. אם זה גורם למרמור ולמריבות ויללות - זו בדיוק הסיבה שצריך דווקא את תחליטי ולא הם... אז במקרה כזה בהחלט כדאי כן לעמוד על דעתך.

והערת אגב, בתקשורת שלנו מול הילדים יש מלא מלא 'לא' ו'אסור', כדאי להשתמש בזה רק במקרים שבאמת נצרכים, ומלכתחילה לא לאכוף כללים שלא באמת משנים לך. 

הוא לא רק סמכותיות

אלא מינון השימוש בה

וגם הפניות של ההורה לנהל דיאלוג עם הילד (נפשית וטכנית)

אני לא אתעקש עם ילד על עוגיה/ שתיים

וגם לא על 3

אבל אבקש ממנו לא לאכול הרבה מדי סוכר

ואתן לו לקבל את ההחלטה כמה עוגיות

נעשה דיון נעים וזורם כמה עוגיות מתאים

התוצאה של הדיון הזה תהיה גם תקשורת טובה

גם הבנה מה סוכר עושה לגוף

וגם ילמד אותו לקחת החלטות טובות

כנ"ל מקלחת

ועוד דברים שאני יכולה לתת לילד מרחב החלטה/ פעולה

אני אתן דוגמא איפה אני כן משתמשת בסמכותיות

אתמול הילד חזר עם בעלי מקניות למשלוחי מנות שלו לפורים

ורצה להכין אותם

אז אמרתי לו 'לא' חד משמעי

הוא התבאס והתחיל לעשות קריזה

לא התייחסתי

התעסקתי בעיסוקים אחרים

אחרי כרבע שעה הוא בא להגיד לי שהוא מצא מקום לשמור את המצרכים

זה היה כנראה חלופה רגשית להכנת המשלוחים

שהוא בחר בכוחות עצמו

זו כנראה תוצאה של התנהלות תמידית שלי איתו בתקשורת טובה שמאפשרת למידה והתנסות פרקטית ורגשית 

ואני התלבטתי מאד באותו נושא.

בסוף המסקנה היתה שיש כל מיני סוגים של כללים.

יש חוקים קבועים וברורים,  בדיוק כמו שכתבת על השוקולד.

יש הגבלות שאני יכולה להגביל עקב זה שאני "ספקית" השירותים. בגלל שאני צריכה בסוף לעשות את הכביסה אז אני לא מרשה להחליף סתם. בגלל שאני צריכה לנקות בסוף אני לא מרשה x,y,z ואני לוקחת בחשבון שכאשר הם יגדלו ויוכלו לדאוג בעצמם לתוצאות- אני אשחרר יותר.

ויש גם סתם דברים שאמרתי - סדר המקלחת, שאז אני יכולה להיות גמישה ולהדגים לילדים איך מתפשרים, איך מנהלים משא ומתן ואיך אפשר לוותר ולהתחרט. "יודע מה, בעצם אני כן מרשה 2 עוגיות", כל עוד יודעים לחלק את הדברים לקטגוריות הנכונות, הביטחון יגיע. כי 4 עוגיות - יגרמו לכאב בטן, ואני אצטרך להתמודד עם זה, לכן אני לא מרשה.

ואני גם מסתכלת על הדרישות שלהם בהתפעלות ושמחה, כי אני יודעת שזה יקדם אותם בחיים ומי שמבקש יקבל יותר ממי שלא

והיא אמרה את מה שאת אומרת, שכמו שאני בטוחה שאסור לאכול חלבי בצלחת הבשרית ולא אאפשר לילד שלי לעשות זאת, מתוך ביטחון מלא, כך אפשר לשדר את אותו ביטחון גם בנושאים אחרים.

אבל האמת שאני לא לגמרי חושבת שזה מוחלט כך...

קודם כול - אי אפשר לאסור הכול באותה מידה, זה לא בריא לחוויה של הילד, שיגדל בתחושה של הכול אסור.

ושנית - מהניסיון שלי יש ילדים שגם ההתעקשות ההלכתית לא תעזור מולם, כמו ילדים על הרצף... (אני עדיין זוכרת סיפור עם הבן שלי כשהיה קטן: הדלקתי נרות שבת, ותמיד אני נותנת לילדים לכבות את הגפרור. הילד לא הספיק להגיע בזמן כדי לכבות הוא, והתחרפן מזה לגמרי. הוא התעקש *שאני* אדליק שוב את הגפרור כדי שיוכל לכבות, ואני כמובן לא יכולתי כי כבר קיבלתי שבת. לא עזר כל הביטחון העצמי-הלכתי שלי... הוא היה בטנטרום - והוא כבר לא היה בן שנתיים - עד אמצע סעודת ליל שבת...)

בקיצור, הגישה הזו יפה בתיאוריה. בירידה למציאות - אני לא בטוחה שזה תמיד נכון ותמיד עובד...

שאת צריכה להיות במאה אחוז בטוחה על הכל.

מבחינתי הדברים שאני צריכה להיות בטוחה עליהם זה שהילד לא מזיק לעצמו, לא מזיק לאחרים ולא לסביבה.

כל השאר זה נתון לגמישות והרבה פעמים גם לבחירה מראש- אני שואלת אותם איזה בגדים הם רוצים ללבוש, אם הם רוצים 2 עוגיות או עוגיה אחת ושוקו, וגם אם אני מציעה משהו לא אכפת לי לשנות אותו.

ואני גם באמת חושבת שזה בסדר שהילדים ידעו שיש פעמים שאם הם יבקשו הם יקבלו עוד, עוגיות כמעט תמיד אני מרשה עוד אחת, ואני משתדלת לא להגיד לא נחרץ מההתחלה, כי זה לא נראה לי נכון שקבוע אני יגיד לא ןבסוף זה יהיה כן. אבל אם אמרתי אחת ובסוף אני מרשה 2 זה נראה לי בסדר גמור. הגבולות הנחרצים והבטוחים לדעתי צריכים להיות ספורים וברורים מאוד כדי שבאמת נוכל להיות בטוחים בהם ולעבוד עליהם.

אבל על מה שחשוב לך לענות בבטחון שלא.

איך יודעים מה חשוב לך

תעצרי את האוטומט שעונה לא..או עונה לא רק מ-מה אני צריכה את זה עכשיו -אין לי כח-מה זה חשוב-למה הוא מבקש כזאת שטות וכו..

ותביני שכשילד רוצה משהו זה באמת חשוב לו מאודדד באותו הרגע

האם הכל הוא צריך לקבל?

לא

האם נכון גם ללמד אותו שלא הכל מקבלים וכלים איך להתמודד כשלא?

כן

אבל איך היית מרגישה אם היו אומרים לך לא על דבר חשוב לך שוב ושוב ושוב...?

כמה אפשר לדרוש מילד להתמודד כשכל פעם זה מסעיר את כל כולו?

וגם איזה שדר הוא מקבל מזה -אם זה תף מדי?

הנקודת הנחה שלי שאני שמחה לתת להם מה שחשוב להם כי אני מאמינה שזה מחזק את הבטחון והתחושה שהם אהובים ושרואים אותם.

וגם ככה מבטיחה שישארו מספיק בקשות שאגיד לא..

פשוט אז- כשאגיד לא-אגיד בבטחון

כי אני יודעת למה בחרתי לומר לא

ויודעת שלא הגזמתי בכמות הסרובים.

הסיבות לדעתי לומר לא-

היא חייבת להיות

לטובת הילד

לטובת עקרון חינוכי שחשוב לך

או לטובת עצמך- לא על כל דבר.מותר לצאת מאזור הנוחות.

מה הכוונה -

אם ילד מבקש ללכת לחבר והיום לא מסתדר לי להסיע מסיבה מוחלטת-אני אגיד בבטחון שלא

אם זה רק כי התעצלתי- אני כן אעצור לחשוב על זה...אולי כן נכון להתאמץ ? זה אפשרי לי או ממש לא?

יש פעמים שמחליטה שלא כי היה לי יום עמוס לדוגמא. הגיוני.

אבל אדאג שזה כן יקרה בקרוב .

כי חשוב לי לראות גם אותו.

הילד אכל עוגיה אחת..הוא מבקש עוד עוגיה

אני עוצרת רגע- לפני שאומרת לא.

הוא אכל רק אחת..גם אני לפעמים אוכלת 2 עוגיות ..זה לא מוגזם.. טבעי שמשהו טעים עושה חשק לעוד.

אז אגיד כן

אבל מתי אגיד לא-

-כשזה דקה לפני הארוחה ויודעת שהילד הזה נסתם ברגע ולא יאכל.

-כשאכל לפני זה כבר כל מיני שטויות אחרות

-כשחשוב לי לשמור למחר בבוקר את שארית העוגיות

סתם כדוגמא...

אז למה לא בעצם?

אני לא חושבת שהדינמיקה צריכה להיות שהורים אומרים/ מחליטים וזהו

אין שום מקום למשא ומתן או לפשרות או לשינויים.

אם ככה בטח גם הילדים שלנו יגדלו כאלו עקשנים ומרובעים.

כשאני מביאה לילד שלי בגדים בבוקר אני לוקחת בחשבון שהוא ירצה בגד אחר.

כל עוד זה לא בגד שבת או בגד מלוכלך אז למה לא להחליף?

זה בגד שהוא לובש, הוא צריך להרגיש בנח בו.

אפשר מראש להוציא שני בגדים ולהגיד לו להחליט (אצלי הוא ירצה בגד שלישי מהארון אז לא יעיל)

כשאני מתחילה לארגן שגרת ערב אני שואלת אותם מה הם מעדיפים

קודם מקלחת או קודם ארוחת ערב.

למה שהם לא יחליטו?

אבל כשיש משהו שהוא ממש חשוב לי, כמו לאסוף משחקים או ללבוש פיג'מה ולא להסתובב עירומים

אז אני מחליטה!

ואני קובעת בבית ואני לא אוותר עד שהם יעשו את מה שאמרתי.

אבל בכללי הגבולות בבית גמישים ובעיקר קשובים לילדים.

למה לא בעצם?

אני דווקא אוהבת לשנות דעה אם זה אחרי דיון מכובד כלשהו, ואם זה לא אחד מהגבולות האדומים.

אם אני מהססת והבן שלי יפתח בצרחות זה כמובן לא צורה שאני אסכים.

אבל יכול להיות שלי היתה תכנית מסויימת או החלטה מסויימת בראש, והילדים יעלו טיעון הגיוני, או יבקשו, ואני אשנה את דעתי.

שלפעמים צרחות של ילד מעידות על קושי בוויסות והמטרה תהיה לעזור לו לחזור לוויסות ולא שידע להתמודד למרות מה שגרם לו לחוסר ויסות.

למשל אם ילד רעב ואת חושבת שהוא יכול לחכות חצי שעה לארוחה עם כולם,

ועשר דקות הוא מחזיק את זה, אבל אחרי רבע שעה כבר נכנס לטנטרום, יכול להיות שתשני את דעתך גם אם לא הציג את זה כטיעון הגיוני אלא כהתפרצות.

כלומר לא כל צרחה היא מניפולטיבית, לפעמים היא דרך התבטאות שגם לה צריך להיות קשובים.

(מדברת ממחשבה בלבד, לא מניסיון גדול)

צריך לבחור את המלחמות. אני לא מגבילה מראש אלא אם כן זה משהו שאני יודעת שזה משהו חשוב ואני יעמוד עליו. כשאני יודעת שיש סיבה טובה להגבלה גם יהיה לי יותר קל להגיד לא. 

ואז כשילד רוצה משהו אני שואלת את עצמי: למה לא?

אם יש סיבה טובה למה לא אז לא נקודה סוף פסוק. ואם אני יודעת שזה לא כזה איאיאי אז הכל בסדר. 

ובא נגיד שאין מלא דברים שהם לא נקודה סוף פסוק.

ביטחון מגיעה מהאמונה שלנו במטרה. יש דברים שהם חד משמעיים ויש דברים שהם דינמיים ולא צריך לעשות סלט.

בנוגע להתנהלות היומיומית, אם ההסתכלות היא על ההתנהגות, אז יש מלא מלא דברים מתסכלים.

אם ההסתכלות היא עמוקה יותר, אז כל המלא דברים הם נגזרות של אותו דבר.

למשל כמות עוגיות היא נגזרת של המתח של בין דאגה לטווח ארוך (בריאות) לבין סיפוק מיידי.

אם הולכים לקצוות- אף פעם לא עוגיה, או עשר עוגיות ביום,

ההחלטה יותר ברורה לך? אם כן את במצב טוב.

כי באמת מצד הבריאות אין הרבה הבדל בין עוגיה אחת או שתיים. וגם מצד יכולת הסיפוקים.

סביר להניח שיש סיטואציות שיותר נכון להדק את יכולת דחיית הסיפוקים, ויהיו סיטואציות שיותר נכון לשחרר.

אין אמת אחת ואין בלתה.

הצד היותר מסוכן של השאלה שלך, זה הניתוק מהקול הפנימי שלך וקריאת המציאות.

כשהמחיר של זה- תקשורת וביטחון של הילד.

אם את לומדת גישת שפר או גישות דומות לה, ממש חשוב לאזן את המסר עם גישות ששמות דגש על הקשר עם הילד כמו תקשורת מקרבת.

כלומר אם מתוך הקשבה עמוקה למציאות- לעצמך ולילד הגעת למסקנה שתהליך מסויים חייב לקרות, אז החיזוק של האמונה בילד והבשר חלב וכו' בהחלט יכול לעזור.

אבל אם הרצון לתהליך מסויים לא נובע ממקום עמוק של התבוננות אסור לאבד את הבלמים.

אנחנו בני אדם וחייבים כל הזמן לבדוק את עצמנו אם אנחנו פועלים נכון.

לצורך הדוגמה, תשאלי את עצמך מה יקרה אם תוותרי לילד על מקלחת?

אם יש לו פצעים מזוהמים שחייבים לרחוץ אחרת יהיה לו נכות רפואית, את תדעי מתוך עצמך איך לגרום לו להתקלח כל יום.

אותו דבר אם היה לו אלרגיה לעוגיה- לא משנה מה המחיר של ההתעקשות, לא היית נותנת לו את העוגיה.

אבל אם אין לו אלרגיה, זה שווה את המחיר? לא בטוח.

מבחינתי עוגיות ומקלחת הם לא מטרות, לעומת קשר שרואה את הילד והצרכים שלו, והביטחון של הילד שרואים ומבינים אותו שווה לי פי אלף,

גם אם זה אומר שלפעמים יקבל שתי עוגיות או שיום אחד לא יתקלח.

לפני חודש בערך הייתה לי דילמה- הבת שלי הייתה צריכה חולצה מבויימת להופעה מיוחדת, ובמקרה לא היה לנו.

נסעתי איתה לקניון לחפש אולי במקרה יהיה שם למרות שזו לא העונה המתאימה.

חרשנו את הקניון ולא מצאנו למעט שתי חולצות-

אחת עלתה 50 שח עם כיתוב קטן (בצבע של החולצה!)

והשניה עלתה 100 שח.

הילדה מאוד לא רצתה להתפשר על החולצה של ה50.

עכשיו בשביל הרקע מדובר בילדה בת 8 מאוד רגישה (תחושתית ורגשית)

שעמדה לפני הופעה שחשובה לה מאוד.

שכבר שבוע סוחבת את החוסר וודאות של התלבושת להופעה, זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לקנות כי למחרת היו לי סידורים אחרים ואח"כ ההופעה.

והתלבטתי מה לעשות.

עברה לי מחשבה בראש, שאם היה לנו קשה כלכלית כנראה שלא הייתה לי דילמה.

אז אולי אני צריכה לומר לה בביטחון שזה או החולצה שיש לה בבית (הצעתי לה לגזור את השרוולים כדי שיהיה מתאים להופעה)

או לקנות את החולצה של ה50 (שזו כבר התפשרות)

כי החולצה של ה100 מחוץ לתחום.

היא בוודאי הייתה מצטערת, ואני הייתי יכולה להציע רק אמפטיה.

אבל אז כשדמיינתי את עצמי "מנחמת" אותה, מחבקת, הבנתי שיש בזה מן הצביעות.

כי באמת שאין לי בעיה כלכלית לשלם עבור החולצה של ה100, אז למה לעשות כאילו שכן יש בעיה?

כשההגבלה היא אמיתית, גם האמפטיה וההכלה, והחוסן שנבנה לילדה מהתחושה שאני איתה- הכל אמיתי.

אבל אם שניה אחרי שסירבתי לקנות חולצה יקרה קניתי קשקוש אחר באותו המחיר, אז זו לא הובלה הורית, זו צביעות.

וילדים מרגישים את זה מאוד. וזה גורם לריחוק.

אפשר לא לקנות חולמה יקרה גם אם אין בעיה כלכלית, אבל זה צריך חשבת על מניע טהור ואמיתי ולא כי בשיעור למדנו שאם אומרים בביטחון אז הילד מקבל את זה כסוף פסוק ואני רוצה שילמד שאמא קובעת פה מה קונים ומה לא.

כמו שאם תנסי להגיד לילד שאסור לאכול מאכל פרווה בצלחת בשרית, רק כי לא בא לך לשטוף את הצלחת הזו, בסוף התרמית תתגלה והאמון של הילד בך ייסדק,

ככה לא צריך להגיד באותו ביטחון עוגיה אחת ולא שתיים, כי אולי בסיטואציה הזו כן נכון לתת שתיים?

יש מספיק קשיים אמיתיים בחיים שהילדים נדרשים לפתח חוסן ויכולת התמודדות, לא צריך להוסיף על זה עוד כשזה לא אמיתי.

אז איך נדע מה אמיתי ומה לא? נדרשת הקשבה והתבוננות פנימית ולא קיצורי דרך של היקש ממקרה למקרה כשזה לא אותו מקרה.

כשיש חיבור עם הילד, חיבור לעצמנו, חיבור למטרות שלנו בחיים, ההתמודדויות היומיומיות פוחתות באופן דרמטי.

בקיצור, תמשיכי להיות קשובה לאמת הפנימית שלך, את נשמעת מחוברת ומונחת במקום הנכון, שלא יבלבלו אותך עם עצות לא רלוונטיות.

מה שעקרוני לך, את יודעת להיות בביטחון מול זה.

מה שלא עקרוני, תהיי בהקשבה.

תזכרי שזה לא את מול הילד, את רוצה בטובת הילד ולכן את בודקת כל הזמן מה נכון לכם.

תשאלי את עצמך האם המטרה שלך להפוך את הילד לחייל ממושמע או למבוגר שקשוב לעצמו וסולל את דרכו בעולם מתוך חיבור אמיתי לכוחות החיים שלו?

קראתי בעיון גדול

חייבת להראות לבעלי גם

סידרתן לי את הראש בטירוף, כל אחת מנקודת המבט שלה.

מרוב קורסים של חינוך ילדים שעברתי כבר בולבלתי לגמרי וקיבלתי בשרשור המון סדר

המון עומק מתחת לסיטואציה הבסיסית מול הילדים.

שומרת לי את התשובות שלכן!

תבורכו ממש!! 

שלפעמים ילדים בוכים הרבה זמן גם על דברים שבאמת ברור לנו שאין פה שום אפשרות אחרת, כי היא באמת לא קיימת במציאות (ילד שבוכה על משהו שקרה לא לפי רצונו והדרך היחידה לתקן את זה היא לחזור בזמן...)

לא הכל תלוי רק ב'סמכות' ובזה שברור לי שזה לא אפשרי.

לפעמים בכי הוא גם דרך להתפרק על דברים פנימיים שמפריעים לי, לפעמים הבכי יצא על משהו כביכול שולי אבל בעצם יש שם משהו אחר שיושב בפנים שמצא דרך לצאת החוצה בתירוץ אחר (וטוב שזה יוצא...).

זה אמנם לא לגמרי מתייחס לשאלה שלך.

אבל אני מרגישה שעומדת מתחתיה איזושהי עמדת מוצא שאם אנחנו מספיק בטוחים בעמדה שלנו, אז הילדים יקבלו את זה יותר בקלות, וזה יחסוך בכיות מיותרות. ובעיני זה לא ממש עובד ככה...

(אולי לא הבנתי נכון את עמדת המוצא. כותבת מתוך ההבנה שלי).

וזה באמת לא עובד מול חלק מהילדים

תודה

ואו נתת לי ממש חשיבה אחרת לגבי אחד מהילדים שמאוד קשה מולו

אני כל הזמן שומעת שפר, ילד מצטרף לאמא, ילד רוצה קשר והתקשרות מוטעית. אמא שלי זאת ה-שיטה מבחינתה ותכלס לא עובד לא מולו. בכללל!! סיוט ממש.

לימדת אותי משהו חדש. הלוואי שיעבוד

מרגיש לי שיש בזה כיוון חזק מאוד

לא רוצה להכליל.

אבל מגיעים לשם הרבה פעמים נערים שלא הצליחו להשתלב במקומות אחרים.

יכולה להגיד לך למשל- שמותר לעשן שם

20260217231014.pdf

זאת ישיבה שמקימים, נראה לי אין לה שם, יודעת שמי שמקים הוא מנוף הגליל מהגרעין שם

הישיבה אמורה להיות דוסית ממש פשוט לחברה שקשה להם ללמוד

ישיבת אהבת חיים, כוכב השחר - אתר הישיבות התיכוניות

לא מכירה מקרוב, רק שמעתי על קיומה... לא יודעת לספר יותר מזה.

מכירה שם מישהו שמתקשה מאוד לשבת ונהנה מאוד ומרגיש חלק ממש. בעיני זה מעיד

בפניו.

הוא לא עשה את זה בכוונה, אבל אני רותחת מזעם.

אמאלה איזה מלחיץץץ

אבל תזכרי שעוד יומיים אף אחד לא יזכור את זה....

מה היה קורה אם הייתי נתקלת בכזה סטטוס

הייתי אולי קצת מובכת בשבילה, ואחרי יום וחצי הכי הרבה שוכחת מזה לגמרי

הבן שלי פעם שיחק לי בטלפון ושלח תמונה מהטלפון בקבוצה של העבודה

וזה היה תמונה שלי ישנה ולא הכי לבושה בעולם...

הוא היה בן שנתיים לא יודעת איך הצליח לפתוח את הנעילה

הבוסית שלי התקשרה וצלצלה להגיד לי למחוק דחוףףףףףףף

(בשבע בבוקר..)

שאני אף פעם לא מוכנה להצטלם לא ממש בצניעות ,

תמיד מפחדת שישלח איכשהו... 😵‍💫

לא יודעת למה עשו את אפשרות השליחה לסטטוס נגישה ומבלבלת...ממש מעצבן.

(ואם זה מעודד אותך, הגיוני שחלק ממי שנכנס לא טרח לקרוא).

אז מן הסתם כן קראו אוףףףף

שולחת לך חיבוק חזק הכי מבין בעולם!!!!

יש לי כמה פדיחות שאני זוכרת אותן מפעם מהעבר הרחוק

ואפילו שעברו כבר כמה שנים כל פעם שאני נזכרת בהן כולי מתכווצת ובא לי לקבור תעצמי באדמה.

אם עוזר לך יכולה לשתף בכמה כאלו.

פעם אגב אחת הפדיחות גם הייתה בנוגע לטיפול רגשי

שלחתי הודעה למישהי במקום לפסיכולוגית וזה היה ממש ממש מביך (אבל לא ברמות שלך).

האם יש לך אפשרות לעלות סטטוס חדש ולכתוב משהו שישתמע שמישהו אחר כתב את ההודעה?

אני לא יודעת מה היה כתוב שם ואם זה יכול להיות

אבל אם זה יצמצם לך את הפדיחה אולי זה יעזור?

ולגבי הבן שלך, תודיעי לכולם חד משמעית שטלפון שלך מחוץ לתחום ואין לגעת בו אפילו בזרת הקטנה.

איזה מביךךךךךךךךךךך

איך נרגעים מכאלה בושות??

ועוד מכל כך הרבה אנשיםםםם

מביך

אם זה היה מספיק ארוך מניחה שחלק לפחות לא טרחו לקרוא (או מקווה)

הפסיכולוגית של חברה שלי העלתה לסטטוס משהו שקשור במיניות, והיא שעה אכלה את הראש אם לשלוח לפסיכולוגית הודעה כי זה בטח בטעות אז להזהיר שתמחק, או שזה הפסיכולוגית שמה במודע 🤦🏻‍♀️ (לא איזו מודעה, משהו כתוב שלא ברור אם אישי או לא)

ואני גם מכירה מישהי שהעלתה בטעות ידיעה (לא מחמיאה בכלל בכלל) על מישהו שמכירה (ויש לה באנשי קשר אנשים מאוד קרובים אליו)

זה למחוק ולהתפלל שמחר ישכחו.

אה, ואולי יש דרך להגביל מראש את הסטטוס (נגיד שגם ככה רק כמה חברות שבחרת יכולות לראות אותו)

ורעיון לגבי ההגבלה בשביל הפעמים הבאות שלא יקרו..............

כשגרנו בדירה קטנה העליתי בטעות סרטוןן איך הילדים ישנים בצפיפות בחדר , רציתי לשלוח לאמא שלי ובטעות שלחתי  בקבוצה של העבודה .

לקח לי זמן לעלות על הטעות ולמחוק את זה

אבל בטוח שהיו שראו את זה..

תכווני לכפרת עוונות

ולא נעים. בושה זה רגש כזה שאת לא יודעת מה לעשות עם עצמך...

אולי יעזור לך לחשוב איזו כפרת עוונות ענקית היתה לך כאן? אם מדבר אלייך...

באמת, לכולם יש דברים אישיים שהם לא היו רוצים לשתף בתפוצה רחבה, ואת לא עשית שום דבר רע!

חיבוק

מבינה אותך הכי בעולם.

גם לקבור את עצמך לא יעזור 😅

אם זו היתה הודיה קצרה, בטוח הבינו מה התכוונת? לא בטוח שזה כזה ברור..

וכל הכבוד למי שאיר את עינייך!

הילדים שיחקו עם הטלפון שלו והעלו בטעות את התלוש משכורת שלו.

ופעם אחרת הם העלו איזה הודעה שעברה בקבוצה

תוכן ההודעה היתה בדיחה מאוד בוטה שאין סיכוי שבעלי ידבר בכזאת שפה.. זה היה מביך ברמות

אמא שלי שאלה אותי מה זה

הלכתי לראות וחשכו עיני..

ולא להבין

משהו כמו

אל תתנו לילדים שלכם לשחק בפלאפון האישי שלכם ואל תשאלו אותי איך אני יודעת או אל תשאלו אותי למה...

ויהיה אפשר להבין שההודעה הקדומת היתה בעזרת הילדים

ומי שלא ראה לא יבין וזהו...

או הודעה אחרת אבל סגנון כזה

שמרמזת על משהו כזה

שלפעמים קוראים דברים או נעשים דברים

לפני שנה בערך, בוקר אחד אני מקבלת הודעות משלוש נשים שונות (אחותי, שכנה ומורה לשעבר של הבן שלי), ושלושתן שואלות בדאגה אם הכל בסדר עם הילד ואיתנו.

מסתבר שהבחור (שהיה בערך בן 16) העלה לסטטוס פוסט עם קריאה לעזרה כי ההורים מתעללים בו (בוודאי מתעללים- לא הרשינו לו ללכת למקום מסוים שהוא רצה).

ותחשבי שיש לי אפס שליטה על מי ראה את זה, מה הוא כותב, וגם אין לי יכולת למחוק. רק להוריד את הראש ולחכות שיעבור...

באותה תקופה הוא גם התקשר כמה פעמים למשטרה לדווח שמרעיבים אותו (=לא רוצה לאכול את מה שיש, ולא הסכמנו להכין לו אוכל אחר).

🙊

גיל ההתבגרות על פול ווליום....

עכשיו סוף סוף תזכי ליחס יותר עדין,רך ומכיל מכל הסביבה....

מה רע?

בושה זו באמת  כפרת עוונות לא קטנה. הרי זה אחד העונשים העצמיים שאדם מקבל

(נותן לעצמו בגלל מעשיו) אחרי 120!

תעשי מזה בדיחה. באמת. ואז אף אחד לא יקח את זה ברצינות.

אצלנו קרה שהעבירו הקלטה אישית 

היה גם מקרה שגם שלחו צילומים לא כל כך מחמיאים

מביך ברמות

אבל לזכור שכולנו בני אדם עם דברים אישיים

אז זה מביך היום. מביך מחר

ויש מצב שאף אחד לא יזכור את זה עוד כמה ימים

בע"ה שיהיה בבריאות ובשמחה.

בשלב הזה אין הרבה משמעות לבדיקה.

תקראי לו לחדר ותגידי לו שם...

בינתיים הלכתי לעבודה.

מתכננת אחר הצהריים ללכת למוקד נשים.

הצלחתי לתפוס את בעלי במטבח, בלי שהילדים ישמעו.

הדימום ממשיך.

מקווה להצליח לעבור את היום.

ונראה מה יהיה הלאה.

ועוד שאלה:

יש סיכוי שיעשו א"ס ביטני?

ואם לא, איך מתארגנים על א"ס וגינלי תוך כדי דימום?

להחליף פד ממש לפני?

איך לשמור לא להתלכלך?

אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזאת.

אם אני אצא באמצע, אני אצטרך לתרץ למה.

קרה לי פעם. 

אצלי זאת הייתה הפלה טבעית. לא עשו אולטרסאונד, הרופאה בדקה אותי לראות שאין דימום יותר מידי חריג (לא ממש היה אכפת לה מה מצב הפד שלי).

עשו לי בדיקת דם לבדוק את הבטא, ואחרי כמה ימים עוד אחת בשביל לבדוק אם הוא ירד או עלה.

בעזרת השם שיהיו בשורות טובות!

זה הכי חשוב.

ולא לשאוב... אפשר גם לעשות עיסוי בעדינות נגד כלפי הבית חזה.

וקומפרסים קרים

ואם את מסתבכת, תייעצי עם מישהי שמבינה.

הנקה זה מתנה מופלאה לילד/ה שלך שווה להתאמץ עליה.

בהצלחה אמא אלופה שאת ❤️

זה מקל גם על זה

רק להזהר עם עלו שיש בהם גם אקמול

כמו דקסמול צינון וזה, כי זה לא טוב סתם לקחת אקמול

אוסטופאסט ישחרר לו לחצים

וירגיע אותו.

ויעזור לו להרגע.

דבר 2 להמשיך ללמד אותו למצוץ מוצץ

לחפש עוד סוגים

ולהסתכל על סרטונים איך ללמד למצוץ

הוא לא צריך לאכול כּ"כ  הרבה

זה מעכל כזה שאוכל הרבה כי לא נרגע

ואז הוא מפוצץ ולכן יכול לעכל כזו כמות

ואז שוב בוכה.

דבר שני לחפש ביביסטר שעה וחצי ביום שתקח אותו לטיול בשעה שאת הכי רוצה שקט

וגם אם הוא בוכה שתסדר

ואת תהיי בנחת עם שאר הילדים.

חיבוק גדול  

בן כמה הילד?

קודם כל

להאכיל פחות

לדחות האכלות כמה שאפשר

לקנות/לשאול מנשא טוב, שיגור עלייך או על בעלך כל היום

להרגיע כמה שאפשר בלי האכלה

ממש לנסות לרווח את הארוחות לשעתיים-שעתיים וחצי.

זה הדבר הראשון שהאוסתאופת אמר לי.

(כמובן הייתי מאכילה הרבה מחוסר ברירה, אבל זה היה מעגל שמזין את עצמו)

חיבוק ענק

אנחנו הגענו לאוסתאופת בגיל חודשיים וחצי ובטיפול השני קרה הקסם והיא פשוט נרגעה בבת אחת.

הלוואי שתצליחו לעזור לו!

אם הוא מקיא אז זה בדכ אומר שהוא אוכל מהר מדי או יותר מדי. לא כל בכי זה רעב. בבקבוק את יכולה לדעת לפי כמה שאכל מתי הוא אמור להיות רעב, זה לא בלתי נגמר.

יכול להיות שמה שהוא צריך זה פשוט ידיים. ולבכות..

מתסכל מאד. גם לי היתה אחת כזאת.

הפתרון שלי הוא מנשא ומוצץ, ואז הידיים שלי פנויות לילדים האחרים. זה לא פותר במאה אחוז, אבל רוב שעות היום זה *יחסית* עזר. בשעות הערב של הגזים כשהבכי ממש בלתי נסבל היינו לוקחים אותה לסיבוב במנשא בחוץ. לפעמים צרחה פחות, לפעמים לא, אבל יש משהו בבחוץ שעוזר לשרוד את זה יותר בשפיות וגם שאר בני הבית לא מתחרפנים

כשלא ינק היה במנשא. ממש ממליצה לנסות.

ההנקה הרגיעה אותו מאוד, משהו בפעולה ואולי בקרבה עשה לו את זה. זה היה באמת קשה ברמה שידעתי שאם לא מניקה באותו רגע הוא לא יכול 'לעשות'. הכל היה תוך כדי הנקה.

ממש ממליצה להשאיל מנשא ולנסות.

מקווה שיסתדר. 

האם למישהי יש המלצה לאוסתואפת טוב ??

באזור המרכז ?

כשהוא עלי הוא רגוע יותר אבל אני מוצאת את עצמי איתו שעות על הידיים.

וגם לא רוצה מוצץ....

ככה שאנחנו סביב הבכי טהצעקות חלק ניכר מהיום.

* בבוקר יש לו שעתיים די טובות שרגוע

*בלילה כשנרדם ישן רצוף 4 שעות

יש לי המלצה בירושלים, במרכז לא מכירה.

הציל אותי בגיל הזה!!!

ואני הכי בעולם מבינה את הקושי, גם אני אחרי הלידה היה לי קשההההההההה ברמת הבלתי נסבל.

עם הזמן היה שיפור והוא ביסס ארוחות 

יכול להיות שזה ריפלקס ולכן מרגיש טוב יותר בתנוחה כזו ולא בשכיבה

נראה שהוא אוכל יותר ממה שצריך

זה מובן שהוא בוכה ואת מנסה להרגיע אותו באוכל אבל דווקא בגלל שזה לא רק הנקה אז לפעמים יש פה האכלת יתר.

או לתת משו נגד גזים?

אוסטאופט עוזר גם לזה

אם יש ריפלוקס זה מאוד כואב להם

כמה דברים שכדאי לבדוק:

האם יש לו לשון קשורה?

האם יכול להיות שיש לו רפלוקס?

האם באמת טיפול אצל אוסתיופאת יעזור?

בהצלחה יקרה, ושולחת חיבוק של הזדהות...

אמורה להיות כל 3-4 שעות- מניחה שזה תינוק קטן?

להיזהר לא להאכיל יותר מדי, גורם לכאבי בטן

תקחי לרופא- הם לא בוכים סתם. יכול להיות ריפלקס או גזים.

יש לי אחיינית שהייתה צורחת ממש כשהיתה בוכה. לא הבנו איך ההורים מסתדרים עם בכי כזה. בסוף מסתבר שהיה לה מים באוזנים ולכן לא שמעה טוב....

יכול להיות שהמטרנה לא טובה לו... אולי רגישות או אחר.
הייתי מתחילה בזה
ובן כמה הוא?
יכול להיות שכדאי לנסות לתת מרק טחון וכו?
אולי מטרנה כבר לא מספק את הקיבה שלו...?לא ציינת בן כמה הוא.
 

ממש פיצי
הייתי קודם מחליפה מטרנה ומישם כמו שכתבו לך פה עצות ללכת לאוסטואופט

וגם להוריד מוצרי חלב שאת לא תאכלי..

הקטן שלי ממש מסכן אחרי שאני אוכלת חלבי...

דבר נוסף- אם יש ריר בצואה זה סימן לרגישות לחלבי. 

היה הבכור בלי אחים אז פשוט היה עלי בהנקה כלללללל היוםםם

מצטרפת להמלצה על אוסטאופט. אבל רק אחד טוב.(לא של הקופ"ח. תחסכי את העוגמת נפש שעברנו)

אני יכולה להמליץ על מישהו בירושלים. אם רלוונטי לך אז אכתוב לך בפרטי את המספר

ולא יודעת אם זה יעודד אבל עכשיו נראה נצח אבל בסוף זה עובר והם גדלים והם חייכנים ומתוקים ולא זוכרים בכלל שהתינוק שצרח כך היום זה בעצם הוא

היום אני שמחה על עצם ר"ח אדר,

על הימים המיוחדים והמרגשים האלה,

על החלום שחלמתי על אבי ז"ל לפנות בוקר והצחוק שלו והשמחה שלו היו כ"כ אמיתיים ומדבקים שהרגשתי אותו שוב קרוב קרוב,

על הביטחון שהקב"ה נוטע לי בלב היום,

על מילים מחזקות של חברה יקרה,

על היכולת לכתוב עכשיו כאן,

ועל תפילה שחיכתה לצאת והיום יצאה ועשתה כ"כ טוב.

תודה לך ה' הטוב 🙏

אני שמחה על שיחה עם חברה טובה שהייתה לי היום ועל עוד כמה חברות טובות שיש לי

אני שמחה שאני מסוגלת לפתוח את הלב ולשתף אחרים בפתיחות וזה מאוד מקל עלי

אני שמחה על חופשת לידה כיפית עם תינוק מתוק מדבש 

שמחה שהכנתי עם הילדים ארוחה שווה לכבוד ראש חודש ושמחה שיצא טעים ומפנק

אפשר גם לומר שאני מודה לה' על כל זה

מודה לה' על החברות שלי, על הילדים שלי ועל האיש שלי, מודה לה' על הכישרונות שלי ועל תכונות האופי שלי ומודה על זה שאני יכולה לראות את כל הטוב הזה..

ממש ברכה גדולה כל דבר ודבר שכתבת, ב"ה ממש!

תודה ששיתפת 🙏

ושתמשיכי לראות עוד המון המון טוב ואור בכל בשפע ב"ה ❤️

תפסת אותי ביום קשוח

אני יכולה לומר שאני שמחה בדברים כלליים

שמחה על בעל מדהים

ילדה מהממת

הריון תקין ובסך הכל אני מרגישה טוב ב"ה

אבל אין לי משהו דווקא היום ועכשיו

היה יום דיי מבאס

ותקופה של עומס קשוח מאוד

משמח לשמוע על האוצרות שלך

בעל מדהים (זכות גדולה ב"ה)

ילדה מהממת ב"ה

והריון תקין ב"ה

כן ירבו השמחות, הכוחות והחיוכים ב"ה! 🙏❤️

מודה לה' שהקטנה עם כל הבעיות הרפואיות ילדה בריאה, שמחה, מצחיקה.

מודה לה' שמחר יש ביקורת, וגם בעוד שבוע, והכל זה רק ביקורות ולא חלילה טיפולים

מודה לה' על רפואה מערבית שהצילה לי ילדים ממוות

ברוך ה' ממש על כל זה!

תודה יקרה ששיתפת

את נשמעת אישה עוצמתית כ"כ, ב"ה שתרווי רוב נחת מכל ילדייך האהובים ותשמעו רק בשורות טובות תמיד 🙏❤️

אם אתחיל לא אסיים נראה לי אז אכתוב בקצרה

על הבריאות

על הזכות לקום בבוקר להיות אמא הכי טובה שאני יכולה לקטנים שלי

על שיעור ששמעתי שפתח לי את הלב

על הבית, על בעלי, על ההורים שלנו והמשפחה, על תחושת משמעות

על השפע הגשמי

עליכן פה, שאתן החברות אחיות שלי

על הזכות לחזור בתשובה כל פעם מחדש

וגם על הפוסט הזה, שעוזר לשמר את זה בתודעה

♥️

את הניסים היומיומיים הללו

ב"ה ממש!

כמה טוב בכל כך הרבה תחומים, איזה משמח לשמוע יקרה! תודה רבה ששיתפת ❤️

שהקב"ה ימשיך להרעיף עלייך את אהבתו על בלי די בכל תחום שציינת כאן ובכל תחום אחר, מגיע לך כ"כ! 🙏❤️

בהיותי יהודיה חלק מעם נבחר

בזה שאני מכירה את השם ומשתדלת תמיד לחזור בתשובה

שיש לי משפחה, בעל, ילדים!! יש לי ילדים!!

שאני בריאה ושלמה מרגישה ברת מזל יחידת סגולה

ומהלאא???!!

זו באמת זכות עצומה, תודה לך שהזכרת אותה לכולנו.

שאנו יהודים, ועל התשובה, ועל החיבור ועל המהות.

ב"ה שתהני מכל אהובייך, משפחתך היקרה שבנית

בריאות איתנה תמיד ושתמיד תרגישי ברת מזל ויחידת סגולה בדיוק כמו שאת ❤️

והתגעגענו! לא היית פה הרבה בתק האחרונה.

ארשום את הדברים הפשוטים ..

שמחה שיש לי היום יום חופשי לחלוטין והתינוק איתי בבית ולא אצל מטפלת.

שמחה שהבית יחסית מסודר.

שמחה שרח אדר.

שמחה לחיות ב"ה!

ואני אחרי דיכאון אחרי לידה, אז כל כך כיף להיות שמחה ב"ה! 

גיבורה ואלופה שלנו! 👑

כמה השמחה שלך משמחת בעצם היותה, בעצם היותך!!! כ"כ נפלא מרומם ומחזק!

תודה לה' הטוב על כל החסדים הללו שפירטת

על התינוק המתוק, הבית כולו, הימים הללו, השמחה, והחיים עצמם!

ריגשת וחיזקת ❤️

ב"ה שתזכי לכל הטוב האושר השלווה האהבה והשמחה במתיקות אין קץ ❤️👑

ותודה רבה על המילים הטובות 🙏

כ"כ כ"כ משמח לשמוע!

ב"ה ממש על כל הברכות הללו שכתבת

על הבריאות, המשפחה, העבודה הטובה, האיש המיוחד, השמחה עצמה.

זה באמת לא מובן מאליו וכמה גיבורה מדהימה את שזכית לכל אלו במסירותך והתמדתך ובעצם היותך!!!

שתראי תמיד רק שמחה ואור גדול בטוב גלוי ב"ה 🙏❤️

על הבעל

על הילדים

על הבריאות

שיש עבודה ב"ה

על התנועות הקטנטנות שהתחלתי להרגיש

תודה יקרה ששיתפת 🙏

ב"ה שתמשיכי לרוות רוב נחת ושמחה גדולה מכולם ובכל התחומים, הריון תקין ושמח ולידה טובה בידיים מלאות בבריאות ובשמחה ❤️

הילדים שלי מתוקים ב"ה!!

מלאי חיים ושמחה טבעית בעצם היותם.

שניים עושים עכשיו יצירה ביחד.

אני יושבת ומניקה בנחת,

נסעתי הבוקר עם אחותי לקנות בגדים ושתינו מצאנו דברים יפים שמשמחים אותנו.

הבלאגן פה הוא בלאגן של שמחה ויסתדר בקלות אם רק ארצה.

יש מגוון של מצרכים בבית להכין אוכל כי עשינו קניות אתמול.

הספקנו היום להיות בספרייה ולשאול ספרים.

כמה נחת והרחבת הלב יש בהם!

מדהימים קטנים

תודה על השיתוף המשמח הזה

ב"ה תמשיכי להנות מכל האוצרות המתוקים ומהחיות (ו בשורוק) הגדולה הזו, איזה יופי אתם, בית מלא חיים ואור 👑✨❤️

המתוק הקטן שלנו עם עיכוב התפתחותי ועוד כמה עניינים רפואיים שמלווים אותנו.

ובדיוק היום (בדרך לאחד המעקבים) חשבתי איך מבחוץ זה נראה שהתמודדות כזו אמורה להוריד את 'מפלס השמחה' שלנו. אבל למעשה - כל דבר קטן שהוא מתקדם בו, כל חיוך שהוא מחייך (וב"ה יש הרבה כאלו) - משמחים כל כך, פי כמה מאשר מה שהיה עם הילדים הקודמים. ובכלל הוא מלמד אותנו גם להעריך ולשמוח הרבה יותר בהתפתחות התקינה והמדהימה של שאר הילדים, ב"ה...

(זה לא שאין רגעים קשים ומורכבים יותר. גם זה קיים,  וגם לזה יש מקום. אבל ב"ה באמת ביומיום הוא מוסיף לנו המון שמחה...)

כאמא לילד אוטיסט

כל דבר חדש שלומד או יכולת שרכש משמחת