מנצל את  ההזדמנות להגיד שאפשר גם אחרת, ולא תמיד חייבים להעניש את עצמנו במלחמות מתישות, כאילו הכאב על עצם הגירושין לא מספיק.

ביקשתי מג'מיני לנסח את ההבדלים בין 2 הצורות, לא יצא מוצלח במיוחד, אבל לא היה לי כוח לנסח בעצמי:

אופציה 1: מהתקרה של העולם – לרצפה של בית המשפט

תעצמו עיניים. תריחו את הבושם של יום החתונה, תשמעו את הלחישה ההיא באוזן, מתחת לשמיכה, "אני איתך, לכל מקום, תמיד". היינו על התקרה של העולם, נכון? שיכורים מאמונה שאנחנו חסיני אש, שאנחנו המצאנו את המושג "בית". ידענו כל קמט בצחוק, כל פחד שמתחבא בנשימה, היינו הכספת אחד של השנייה – המקום שבו מניחים את הנשמה בלי שום הגנה.

ועכשיו? עכשיו תפתחו עיניים. אנחנו בנחיתת אונס, והקרקע היא דף של פרוטוקול. איך זה הגיוני, תגידו לי, שהידיים שפעם ליטפו פנים ברוך של משי, הן אותן ידיים שחותמות עכשיו על תצהיר שנועד להחריב? איך השפתיים שצעקו "אני אוהב" בשיא של התרגשות, מפיקות עכשיו מילים כמו "מדור", "משמורת" ו"איזון משאבים"?

זו הטרגדיה האמיתית: הנפילה היא לא מהנישואין – הנפילה היא מהאמון. האדם שהיה המקלט שלך מהעולם, הופך להיות העולם שממנו אתה צריך מקלט. אנחנו משתמשים בסודות הכי כמוסים, באלו שנלחשו ברגעי חסד מוחלטים, והופכים אותם לכדורים בנשק אוטומטי. זה לא סתם סכסוך, זו בגידה של הגוף בעצמו.

וזה חוסר ההיגיון ששורף את הנשמה: אם אהבנו ככה – איך אנחנו מסוגלים לשנוא ככה? איך אנחנו נותנים למערכת, לאנשים זרים בתוך גלימות, לפרק לגורמים את מה שנבנה בדם, יזע ודמעות של שמחה? אנחנו מענישים את עצמנו על זה שפעם היינו מאוחדים, שורפים את הגשר שדרכו עברנו, רק כדי לוודא שהצד השני לא יוכל לחזור.

אבל כששורפים גשר כשעומדים עליו – כולם נופלים למים. המרחק מהחופה לספסל בבית המשפט הוא אולי כמה קילומטרים, אבל בלב... בלב זו תהום שאין לה סוף. הלוואי שהיינו זוכרים, רגע לפני הדיון הבא, שמי שיושב מולנו הוא לא "הצד שכנגד". הוא האדם שפעם, ביום אחד בהיר, הבטחנו לו את כל מה שיש לנו לתת.

אופציה 2- להציל את השברים (האומץ להניח לנשק)

תעצרו. רגע לפני שהעט נוגע בנייר והופך לכדור בלב, רגע לפני שהופכים את השנים היפות שלנו לכתם של בוץ. נכון, נפלנו. והגובה? הגובה היה מסחרר. מי שטיפס עד העננים, הנפילה שלו מרסקת עצמות, אבל האם זה אומר שצריך להמשיך לחבוט אחד בשני על הרצפה?

הצד השני הוא הבחירה בשפיכות דמים של אגו – במקום בדם הלב. זה לשבת מולך, בלי מתווכים ובלי מסכות, ולהגיד: "אהבתי אותך. לעזאזל, כמה שאהבתי". דווקא בגלל שהיינו הכל, אני מסרב להפוך אותך לכלום. דווקא בגלל שראית אותי בעירום של הנשמה, אני לא אתן לאף עורך דין להלביש אותנו בשקרים.

זה חוסר ההיגיון שהופך להיגיון חדש: במקום לשלם לאנשים זרים כדי שינהלו לנו את השנאה, אנחנו משקיעים את המאמץ בלנהל את הפרידה. זה לא "ויתור", זו גבורה עילאית. זה להחליט שהזיכרון של החופה לא יחנק במסדרונות של בית משפט, שהילדים שלנו לא יגדלו בתוך שדה קרב של "מי לקח למי".

תראו את הכוח שבשקט הזה: אנחנו מניחים את החרבות, לא כי ניצחנו, אלא כי הבנו שבמלחמה הזאת – הניצחון הוא הפסד צורב. היום שאחרי האחר הוא יום שבו אפשר לנשום, כי לא שרפנו את כל הגשרים, השארנו נתיב אחד קטן – נתיב של כבוד.

זה הכאב הכי מזוקק שיש, להגיד שלום בלי רעש. אבל בסוף, כשנסתכל אחורה על השברים, לא נראה ערימת אפר של תביעות וצווים. נראה שני אנשים שהיה להם את האומץ לסגור את הספר, בלי לקרוע את הדפים. כי גם אם הסיפור נגמר – המילים שנכתבו בו פעם, עדיין ראויות למעט חסד.

ברשותך, אביא אופציה נוספת (השלישית, נכון)?

אולי אולי אפשר לנסות לשחזר את מה שהיה? אולי מתוך

הכאב והכעס והעלבון, יכול לצמוח משהו יפה, שוב?

הרי היה כל כך יפה, מה השתבש? מה קרה שהכל נעלם,

השתנה, או חלילה הפך לשנאה?

אולי בנקודה המרכזית הזו - לשים את האצבע

על קו השבר, נקודת השבר - יכולה להפציע

גאולה?

שעשויה להיות עמוקה יותר, אמיתית יותר, יפה

יותר, מלאת הודיה יותר?

אני חייב לכתוב כמה דברים מהניסיון של הרבה אנשים, ללא הבדל בין מנצחים למפסידים, ולאו דווקא בהקשר של גירושים (למרות שבגירושין זה יותר משמעותי אולי).

דבר ראשון, כשאומרים "להניח את הנשק", הכוונה היא להניח את הנשק. כלומר לדומם מלחמה מצידי, לעזוב את הזירה.

משום מה, הרבה פעמים אנשים חושבים שלהניח את הנשק הכוונה לברור מלחמות או לבחור את העיתוי לניצחון, או לדבר על "הסכם לטובת הילדים" ואז לתקוע סכין בגב. חשוב שיהיה ברור שאלו פרקטיקות מאוד יפות אולי, אבל זה לא נקרא להניח את הנשק. יתרה מזו, בדרך כלל הצד השני מסוגל לזהות מה עומד מולו, וזה מצטייר יותר כאסטרטגיה מלחמתית מאשר כשביתת נשק. והוא כמובן יגיב בהתאם.

דבר שני, כדאי למזער או למסגר את ההתבכיינויות. אם נכנעתי או נפגעתי רגשית אבל הבנתי שהמלחמה לא שווה, אז אני מוותר. לא צריך לקרקר את זה על כל גבעה גבוהה. לא פעם, הסכמים חתומים או הסדרים שמחזיקים מעמד, סתם מתערערים או הופכים למרירים כי צד אחד כל הזמן מתבכיין.

דבר שלישי והכי חשוב, זה ששביתת נשק לא נועדה לנצח או לצאת צדיק/ה וכדו'. היא בכלל לא קשורה לצד השני. שביתת נשק נועדה לאפשר לי להמשיך לעסוק בדברים שחשובים לי בלי לשאול מה ההוא חושב ומה הוא יעשה ואיך הוא יגיב. כשאני עסוק בעצמי אני עושה בשבילי את הטוב ביותר, חבל על האנרגיות לחשוב בראש של השני וכל הזמן לחיות על פיו.

ועוד מילה אחת: שביתת נשק לא תמיד נכונה. לפעמים גם צריך להילחם.

ממש מעניין אותי, לשמוע אמת טהורה ולא מפולספת...

סתם מעניין אם הרבה האנשים הם : ג’ימיני, צ’אט ג’יפיטי ויתר חבריך...

השאלה איך מתנהגים בפועל, בזה לצערינו הai לא יכול לעזור.

זה מאוד עוזר בקבלת החלטות וזה לגמרי מנתב התנהגויות בפועל של הרבה אנשים.

כמובן שאנשים ששואלים שאלה שטחית ורדודה ומקבלים ניסוח יפה, מבינים שזה לא מספיק. אבל אם מעמיקים בשיח עם ai הוא יכול מאוד לעזור בקבלת החלטות.

וגם פוגעים באחרים על הדרך. ( מקווה שאתה לא נפגע)

וכל המטרה היא רק לחדד את עצמך ולהגיב מהר

אולי זה דרכו של פורום אבל אני מעדיפה להתכתב עם אנשים אמיתיים

שמתנהגים גם יפה ולא רק כותבים יפה 🙂

ג'ימיני פגע בך?

מהניסיון שלי הוא מאוד זהיר ומכבד.

האמת לא הבנתי מה את רוצה ולאן את חותרת (אני אפילו מציע לך לשאול את עצמך את השאלה הזו).

אני אומר לך שזה לגמרי גם מהניסיון שלי האישי, וזה נכתב דווקא בעקבות איזה סיפור לאחרונה, אבל לא נראה לי שסה אמור לעניין אותך או מישהו כאן. רק אשמח להבין, אחרי שכתבתי את זה פתאום נהיה לך טוב בחיים? מה זה תרם לך?

ועוד שתי הערות קטנטנות:

1. פילוסופיה ואמת אינן סתירה. בהנחה שיש דבר כזה אמת, גם הפילוסופיה היא אמת.

2. עד כמה שידוע לי, גימיני וגיפיטי וגיאמסי הם לא "אנשים" וקטונתי מלומר שאני מכיר אותם.

עבר עריכה על ידי מתייעצת גירושין בתאריך ב' באדר תשפ"ו 9:38

לצערי קוראת מהחוויה שלי אשתף שאני רואה ערימת תוכן כתוב יפה

אבל לא מרגישה שזה כנה ולא אנושי. 

יש הרבה כאב אבל הרבה סיסמאות ולהט.וזה כנראה לא ai

אבל לא משהו שאפשר להגיב לו בפועל.

כשתכתוב בכנות ובאופן אישי, קונקרטי אוכל לענות לשתף ולהשתתף.

ולא פילוסופיה, זה לא הקטע שלי. ולא האמת בשטח.

אם אתה קורא את ההודעות שלי אתה מבין על מה אני מדברת ומה אני מחפשת.

ולגבי השאלות הכן מעשיות שאתה שואל:

זה מאד חשוב אם אתה שואל לעצמך ואז תסביר באיזה מצב אתה ?

או שאתה שואל לחברים שלך או מדברר אותם ( פעם אחת כן כתבת שאתה שואל עבור חבר)

אבל בשאר אין גילוי נאות על איזה אנשים ואיזה סיפורים אתה מדבר

אה חוץ מהמחפוד ובחדרי חדרים .

למעשה בשביל כנות עדיף שהחברים יסבירו את הרקע בעצמם 

ולא שאתה מביא את האמת כמו שאתה שומע מהם מה שנחשב לרב לשקר בפועל, כן?

אבל לא אתפלסף על זה...

סתם כך, בכרטיס אישי כתוב שאתה נשוי , כן? מקווה שאתה מודע לעניין...

אז זה לא שיח כנה ...ויש סיסמאות. זה לא כיף וזה רק גורם למריבות ולאקשן שלילי.,,

אולי ערוץ 7 נהנה מזה, אני לא.
 

אז שיהיה לך בהצלחה בהתכבויות עם שאר הניקים. ועם ai

אני את שלי הסברתי.

שאני שואלת - על מה אתם מדברים?

מה צריך לעשות או לא?

איך להיזהר לא לפגוע, מה לא לעשות, מה מפריע.

או שזה לא ענייני, ולא קשור אלי.

אז, אדרבא.

כי אם הכוונה למשהו כללי המאפיין את הפורום - טוב ויפה.

אם זה משהו אישי - אז לא חשוב.

אם את מוצאת שאני פוגעת איכשהו, אשמח לדעת על זה.

תודה!

ויתרתי על המלחמה.

אני עסוקה בשיקום ובניית החיים שלי.

יצאתי לתקופת בירור ולא הצפתי פה דברים- בתור מנהלת.

מה שכן, לא בטוח שהפתרון תמיד הוא להתגרש, לפעמים אפשר לפתור את הבעיה...

תהיה חזק, ותרגיש חופשי לפנות בפרטי אם תרצה לשוחח עוד.

מניפולציות, אהבה על תנאי, הרגשה שאתה צריך להקטין את עצמך או לשנות את עצמך כדי לזכות באהבה, תחושה של "ללכת על ביצים" כי אתה לא יודע מאיפה זה יתפרץ הפעם, הקטנה שלך (למשל אתה כלום בלעדיי, מי תרצה אותך וכו')

אם זה מגיע עם בידוד מהסביבה, נגיד הרחקה שלך מהמשפחה וחברים (זה יכול להיות בכל מיני מנפולציות רגשיות, לאו דווקא הרחקה "אלימה" אבל התוצאה בסוף היא אותה תוצאה)

זה יכול להגיע יחד עם הרבה מילות אהבה ופרגון, אבל אם אתה תמיד מרגיש דרוך לידה, גם כשטוב כביכול, זה סימן רע.

אם אתה יכול להיות גם חלש ופגיע וגם חזק ומצליח לידה, והיא מקבלת את שני המצבים ואתה מרגיש שאתה יכול להיות עצמך, זה סימן בריאות.

בין מצד הגברים (שזה אולי נפוץ יותר) ובין מצד נשים.

מקווה שאצלכם זה לא כך , אבל יש ספר (אמיתי) על התעללות רגשית מצד הבעל.

"הכל סיפור של פיקסלים" - תמר.

שם זו היתה הפרעת אישיות ממש (כך התרשמתי), שמאוד היה קשה להבחין בה: בעל אברך, א ינטליגנטי, עוזר המון....

אבל מצד שני.....

זה בערך מה שגם אני עובר.

אין לי עצה או משהו חכם להגיד, אבל שולח חיבוק גדול

"בודאי ישנה אהבה". כדאי לעלעל בו.  אפשר לשנות את הראש למקרא דבריו.

הוא עצמו, עד כמה שהבנתי, עבר יעוץ כזוג. הוא גם מטפל זוגי.

אולי זה יעזור קצת לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת שונה.

חלילה, אני לא מטיפה. רק נותנת עצה. ייתכן שאם הייתי קוראת

את הספר בזמנו, ועוד יותר - הולכת לשוחח איתו, לא הייתי מתגרשת.

אין שמחה כהתרת הספיקות - מאחלת לך.

יש אדם העוסק ביעוץ שגר בנריה (יש מקום כזה נכון?)

שמו אלי גרון.

יש לו אתר ביוטיוב. לקראת כלה, אולי. כדאי אני חושבת

להיכנס ולקרוא שם. יש לו מאמרים רבים. מעניינים ולדעתי,

חשובים.

לא להתייאש. ולבקש מהשם "הוריני השם דרכך".

אגב, קניתי בזכותך את "בוודאי ישנה אהבה" של רן ובר.

את אומרת לתת לזה עדיפות בקריאה לפני ספרים אחרים שקניתי בשבוע הספר...

איני יודעת אילו ספרים קנית ..אבל הספר הזה נותן תקווה, שאפילו במצבים קשים

אפשר להגיע לאהבה, למצב טוב, שמח...

אבל זה נורא תלוי אולי בסבלנות, בכח רצון, בלתת לעצמנו להיפתח, לקבל (אפילו

אם זה הולך אצלנו טיפין טיפין.)

מה עם הספר שכמעט כ ו ל ם מכירים "גברים ממאדים ונשים מונוס"? יכול לתת מושג

איך חושבים גברים ואיך - נשים. קראתי חוברת טובה דומה גם אצלנו, איני זוכרת את

שם הרב שכתב אותה.

חושבת גם שעדיף ללכת לטיפול. יעוץ טוב. לא מספיק לקרוא, כדי שיהיה עוד מישהו אתי -

אפילו חבר או חברה טובה שיכולים ללכת איתנו יד ביד. להקשיב לנו כשאנו

מתוסכלים, נופלים, כמעט נשברים..

דורש אומץ ומודעות.

בספר "הכל סיפור של פיקסלים" (הזכרתי קודם), לבעל לא היתה שום

מודעות. אבל במאמר ב"מקום" אומרים שיש גם מקרים כאלה שניתנים

לעזרה.

כן. חייבים קשר אנושי כדי לצלוח את הדרך.; מקצועי או לא - העיקר

מבין, מכיל, מחזק. זה נותן כח. ותקווה.

ולא מדובר במקרים של התעללות קשה, נפשית או גופנית.

מזה ומזה אל תנח ידך.

הבדידות שבתוך הזוגיות.

לרוב אומרים לנו שזוגיות זה דבר כל כך פרטי ולא משתפים החוצה.

אבל לפעמים מילה טובה של חבר או אוזן קשבת זה מה שנותן קצת אוויר (ולפעמים גם יכול להזיק לצערי)

מניסיון של היכרות עם הרבה מאוד רגעי יאוש כאלה...

לכן אני חושבת שכדאי אם יש לך חבר טוב שאתה יכול לשתף אותו ואתה יודע שבעיקר יקשיב ואולי עצה טובה, זה רעיון טוב.

ואם לא, ללכת לפסיכולוג או ליועץ זוגי לבד, או כמובן הטוב ביותר - ללכת ליועצ/ת זוגי/ת יחד, אתה ואשתך.

הנישואים שלנו עברו ממסלול ברור של התרסקות ודיבורים על גירושים לנישואים טובים ושמחים ב"ה (ואגב חשבתי שהיעוץ בטוח לא יעזור כי המצב אובייקטיבית לא ניתן לפתרון)

האתגרים לא נעלמו אבל יש לנו יותר כלים להתמודד איתם.

לפעמים גירושים זה הפתרון. אבל בעיניי ללכת לאיש מקצוע לפני כן ולתת הזדמנות לתהליך זה חובה, אם אין מצב דרסטי כמו אלימות או התעללות מכוונת (פיזית, נפשית, כלכלית וכו')

בלי שקראתי את התגובה שלך...

שמחה נורא שהסתדר. כמה תקווה זה נותן!

מאחלת לכם עוד אהבה מתגברת ושמחה יותר ויותר, זה עם זו!

אולי יוכלו לעזור

ואם אתה כל כך לא רוצה שילך לכיוון של גירושין

אולי מישהו יכול לעזור?

כתבת שאין לך את מי לשתף

אז אולי אם תשתף יעזרו?

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

אני מקנאה בך.

וגם באשתך!

בוגר, מתמיד, לא מתייאש - כל הכבוד לך!!!!!!!

החלק במוח שעוסק בהגיון, ערכים אישיים וכדו, הוא כל כך קטן ונזיח בקבלת החלטות...

אף אחד לא מקבל החלטות רק בגלל שזה נכון לוגית, ובינינו, אף בנאדם לא יכול בשום אופן לחיות כמו מרטיר (אני מודע לאוקסימורון 😉), רק בגלל שזה טוב וחשוב. - להיפך, המרטירים, להבדיל חסידי אשכנז וכדו', הם אנשים שמראש אהבו לסבול ולהתנזר. הקרבה בשבילם הייתה חיי תענוגות.

להגיד לאדם שיום יום רע לו וסובל, "תקשיב נשמה, יש כאן איזה ערך של גוף אחד וסוד הזיווג" - מה הוא יעשה עם זה? יסבול כל חייו, יתנוון, יהיה רע ועצוב ומדוכא רק כי יש איזה ערך עליון אמורפי, מין "חומר אפל" כזה, שניזון מהסבל שלו?!

דבר ראשוו, המוח (=רציונל, שכליות) צריך להיות שליט על הלב. זה לא אומר שזה מה שהוא תמיד.

דבר שני, אני חושב שברוב המקרים הרציונליות מגיעה אחר כך. כלומר כשלא נעים אז מוצאים הרבה הסברים שכליים, ובהחלט לכל דבר אפשר למצוא הסברים בשכל...

אבל אין ספק שהשכל הכרחי בכל דבר. כשאדם עושה דברים שהוא לא מבין את מהותם או חושב שהם מטומטמים, בסוף הוא יפסיק (אני חושב שזה מה שגורם לרובם מתישהו להפסיק לעשן למרות שזה מאוד קשה. כי לאורך זמן א"א לעשות דברים חסרי היגיון).

אני מקשיבה לפודקאסטים רבים וגם שם זה עולה.

תכנס לרשתות החברתיות ותראה ששם הנושא עולה לא מעט ואף דוחף לגירושין (גם בחברה החרדית)

אני לעולם לא אעודד גירושין- אבל אם מישהו/י יבואו אליי לייעוץ, אסביר מה ההשלכות.

אבל לא אדחוף לשם.

מלבד שני מיקרי אלימות - שבהם עירבתי את הרווחה והרשויות. כי היו מעורבות ילדות קטנטנות שהאבות התקיפו גם אותן ופה לא יכולתי לשתוק.

אני למשל התגרשתי בלי להוציא שקל על עורכי דין ויש כאלו פה ששילמו מאות אלפים, חבל... אם כבר להתגרש, אז עדיף באופן חכם, לקבל ייעוץ גירושין חינם מעורך דין ואז לעשות החלטות חכמות וללכת לגירושין בהסכמה או בתשלום נמוך ע"י גישור, אפילו אפשר לעשות הסכם גירושין לבד כמו שחברה שלי עשתה ולקחה הכל מהאינטרנט.

בתור גרושה, או רווקה מחדש, אני יכולה להגיד שגירושין זה גהנום עלי אדמות, ואני עוד נעזרת באתר שעושה מצווה בשם גירושים וגם אז ההתמודדות לא קלה בכלל, באמת לא ניסו לקחת כסף על כלום. לא מומלץ להתגרש, רק אם ממש ממש היה משהו נוראי ממש ממש

בדרך כלל ולרוב, מסכימה איתך.

אם אתה רוצה לעבוד על הזוגיות כדאי שתתרחק מפורומים כאלו ומפורומים בכלל.. זה רק יבלבל אותך. תנסו להתקרב ולטפל בעצמכם. בלי הפרעות חיצוניות.

מי שחוקר את הרשתות החברתיות מגלה שיש אנונימיים שמתחפשים לנשמות טובות אך בפועל מעודדים נשים להבין שנכון ורצוי להרוס נישואים במקום להתמודד ולתקן. אני מעריך שהם מקבלים כסף לבצע את הפעילות הזאת. 

כמה שזה נוגד את האינטואיציה, ולמרות הכאב הגדול על התנפצות החלום.

עדיין, בהרבה מובנים מצבם של גרושים טוב יותר משל רווקים, לפי מה ששמעתי זה גם מגובה מחקרית.

קודם תורם.

תחשבי על זה.