יש לנו ילדה בת 2.5 בערך, רגישה ואוהבת למתוח גבולות שדורשת הרבה אסרטיביות אבל גם הרבה אורך רוח.
חוץ מזה אני מרגישה שיש פער בין הרעיונות שלה לדברים שאנחנו מרשים לה לעשות (יש מצב שאנחנו קצת נוקשים אבל עם כל הכבוד לקפוץ מהגב של הספה, לבשל בעצמה ולא רק לעזור, ללכת באופן עצמאי לפארק, לקבוע את סדר היום כשיש לי אילוצים או לנהוג זה לא משהו שאני יכולה לאפשר) ובעיקר בין מה שהיא מבינה, חושבת ומרגישה (היא חכמה בטירוף) לבין מה שהיא מסוגלת לבטא, למרות שהיא כן מדברת יפה לגילה, אבל זה די "שטוח" כלומר היא מן הסתם מתקשה לתמלל מורכבות או רגשות וזה מאד מתסכל אותה כשלא מבינים אותה עד הסוף ובאופן מיידי.
כל זה יוצר לנו מצב של ילדה שמגיעה לתסכול ממש מהר כי לא מרשים לה או לא מבינים אותה, אנחנו כבר מותשים ועצבניים, יוצא שהרבה כועסים עליה, היא נעלבת וכועסת ועוד פחות משתפת פעולה, אנחנו עוד יותר כועסים וחוזר חלילה. חצי מהזמן איתה כבר הפך להיות בכי שלה וצרחות (גם שלה וגם שלנו).
אנחנו מנסים לפעמים את ה"אני מבינה שאת מרגישה ככה ורוצה איקס, כרגע האפשרויות הן אחת ושתיים.." אבל זה פשוט לא עובד. היא נעולה על מה שהחליטה ואיך שהחליטה ואם לא זה אז כלום.
יש לה ביום אחד יותר מרץ ממה שהיה לי בכל ה20 שנה האחרונות ביחד ועייפתי כבר אז אשמח לעצותיכן החכמות, כי בא לי שהיא תלמד שהרצונות שלה זה בסדר גמור והמחשבות שלה נפלאות, אבל צריך גם להתאים אותן לסביבה.
)
)