לדעתי לרוב משהו בין פגישה שניה לחמישית

אז רק כשהקשר כבר חזק למדי. (זה אינדיבידואלי באיזו פגישה זה קורה)

אם יש השפעה על חיי היומיום - אז כשהקשר כבר יחסית יציב אבל עוד אין קרבה חזקה (מניחה שזה בערך בפגישה שלישית-רביעית).

לתת את כל המידע.

לק"י

אולי להוציא מידע רפואי בנושא ולתת לו.

להציע לו להתייעץ עם בנאדם מקצועי בתחום.

ובהצלחה!

התמודדות לא קלה.

בדרך כלל, גם על מחלות קשות יותר, שמעתי שבפגישה שלישית. משהו כזה.

האדם עושה את ההשתדלות שלו והיתר - הקב"ה. 

יש אנשים שהקימו בתים נפלאים עם אנשים נכים. ממש.

להתפלל ולסמוך על הקב"ה. מי שהביא את הבעיה - הוא אחראי לעזור. ולכל אחד יש את הזיווג שלו.

בלי פחד. 

אין פחד כלל. יש מי שמנהל את העולם. וזה לא את/אתה, חביבי/תי.

לא עשית עבירות נוראיות. נכון? זה מהשם. וזהו. נשימה ארוכה וללכת לפגישה כאילו אין לך כלום.

ולא להיבהל אם דוחים. את יודעת כמה בחורות ובחורים טובים ומקסימים, נדחים?

הכל מהשם.

צריך לקרוא מאמרים מחזקים, שיעורים מחזקים. אין עוד מלבדו.

תודיע/י כשתתארס/י!

מחילה, אבל כותב מדם ליבי מכמה מקרים שהכרתי. לפעמים רבנים עם הרבה רצון טוב ממליצים להסתיר. חלקם מחוסר הבנה שיש השלכות לדברים וחלקם דווקא 'מבינים', שבאיזשהו מקום אומרים לעצמם 'לכולם יש בעיות כאלו ואחרות, אז למה להגיד'.

במציאות, אם באמת מדובר רק על אירוע עבר חסר משמעות, אין סיבה לספר. אבל אם יש משהו עם השלכות, גם אם חושבים שהוא לא משמעותי - לפעמים אח"כ מגלים שהוא משמעותי. התסכול של אדם שמרגיש שמי שהוא אמור לתת בו אמון לכל החיים -הסתיר ממנו, מאוד גדול ומאוד מקשה על בניית מרחב אמון זוגי. לעומת זאת כנות, היא משמעותית וכשיש כנות - אפשר לשאת ביחד הרבה.

מסתבר שבחור שכבר מכיר ומוקיר אותך וחושב להתחתן איתך (תלוי ציבור אם זה אומר פגישה שלישית או פגישה עשרים) - לא יוריד בגלל מחלה כרונית שלא משמעותית לחיים. תספרי לו על האבחנה ועל חוסר ההשלכות כמעט, מי שבכל זאת יוריד - כנראה באמת לא מתאים לך. 

בעיניי,

קשר זוגי מבוסס על כנות. קשר שיש בו הסתרה מכוונת של מידע - רק עצם ההסתרה היה מרחיק אותי מהקשר.

אם זה לא משהו שאת מתכננת לספר מראש -

הייתי מספרת אחרי שיחת "יחסינו לאן". 

תיאור שלבי הקשר:

א. הצעה. ב. בירורים. ג. שיחת טלפון. ד. דייט ראשון. ה. שיחת טלפון. ו. דייט שני. ז. שיחת טלפון. ח. דייט שלישי. וכו'

אחרי דייט שלישי (או אולי רביעי\חמישי), אם הקשר החזיק עד אז - בד"כ מנהלים שיחה שבו אנחנו מחליטים את אנחנו רוצים להמשיך בקשר או לא. כלומר, בתחילת הדרך, בפגישות הראשונות, רוב הקשרים לא ממשיכים - רוב הקשרים נגמרים תוך פחות מכמה פגישות.

לכן בשלב הזה, אחרי שכבר יש היכרות ראשונית, ואת מעוניינת להמשיך בקשר - הייתי משתפת - וכמובן בוחרת את המילים. אולי אפילו מביאה איזשהו סיכום רפואי שמפרט מה זה בדיוק אומר. כלומר, אחרי כמה דייטים ראשונים, כשאת מחליטה להמשיך בקשר, ואת שומעת מהצד השני שגם הוא מעוניין - אז כחלק מהשיחה הזאת, את אומרת לו שיש לך משהו שהיית רוצה לשתף, שאת לא רוצה להסתיר את המידע הזה אבל זה לא נראה לך משהו כזה עקרוני, ולפרט. (האם המצב שלך עלול להחמיר?)

[אם לא מפריע לך לשתף ואת בכל מקרה אנונימית כאן, את יכולה לכתוב במה מדובר, ואולי יש כאן עוד מישהו שמתמודד עם זה?]

ועוד הערה: כולנו בני אדם. סביא להניח שכולנו נושאים איתנו איזשהו עניין רפואי, בין שאנחנו יודעים מכך ובין אם לא, ברמות סיכון שונות. אם את יוצאת עם מישהו, שלא יודע להכיל את העניין הזה - אז אולי זה לא מי שאת רוצה להקים איתו בית..

גם אנשים עם בעיות\מחלות וכו' מתחתנים, וגם אנשים שדי בריאים לא תמיד מתחתנים מהר ומוקדם...

לצאת עם שניים שיש להם טרשת במשפחה.

ממה שאני זוכרת, אחד סיפר כבדרך אגב בדייט ראשון; לא היה דייט שני, אבל לא בגלל זה.

השני, מי שהציע את ההצעה היתה גיסתו, והיא סיפרה על זה (וגם על הבירורים שהיא עשתה לפני שהתחתנה). לא יודעת אם זה בר מיוזמתה או מיוזמתו וכו' - גם שם לא היה דייט שני, ולא בגלל זה.

יש לי גם חברה נשואה עם טרשת, אבל היא אמרה לי שהמצב שלה עלול להחמיר בצורה רצינית.

ממה שאני מבינה, זה מחלה שיכולה להתבטא בהרבה דרכים, ולכן כדאי לדעתי לפרט מה בדיוק יש לך, ואיפה זה עומד וצפוי לעמוד. לתת מקום לצד השני לשאול שאלות, לא להקטין את החשש והספק - תוך שאת מבהירה כמה זה מינורי בעינייך.

ובעיניי, להסתיר את זה לאורך זמן - זה נותן לזה נפח הרבה יותר גדול. מבינה למה לא לשתף כל אחד שאת יוצאת איתו, אבל לדעתי, כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, אחרי שיחת יחסינו לאן הראשונה - זה הזמן הכי מאוחר.

או רביעית, אחרת אדם עם חולי כלשהו לעולם לא יצליח לצאת לדייטים.

פגישה ראשונה זה גישוש ראשוני.

פגישה שנייה זה אומר שפגישה ראשונה היתה בסדר.

פגישה שלישית זה כבר אומר שרוצים באמת לנסות.

לכן, בשלישית - או אולי ברביעית - זה אכן הזמן לספר. כדי לא להיכנס למערכת יחסים ואז להפיל משהו, שהצד השני עלול לפרש כתיק וכהסתרה, וכמובן אם נפרדים אז שלא יהיה מטען רגשי כבד מידי.

יש ספקטרום של אנשים בנוגע ליחס למחלות שונות, חלק יבהלו מכל דבר, חלק יכילו גם מצבים קשים, וחלק יהיו דינמיים וזה יכול להיות תלוי במזל או ברצון שלהם להמשיך עם הדייט - לכן כדי לאפשר הזדמנות לכולם, ממתינים טיפה ואז מספרים. זה הרציונל.

זה מאפשר לכולם הזדמנות אמיתית.

בהצלחה רבה!

אם אין לזה השפעה וודאית על הזוגיות ו/או הפוריות, אז לספר כשאתה מרגיש שזה מתאים, אין בעיה אפילו שזה יקרה לאחר החתונה..

מצד שני, גם לא להסתיר בכוונה..

לק"י

ולו רק, כי בעיני זה עלול לפגוע באמון.

וגם אם אין השפעה וודאית, אבל יש סיכוי סביר להשפעה- צריך לספר מספיק זמן לפני שמגיעים לקשר קרוב (אני מבינה שזה לא המצב של הפותחת, אבל כותבת את זה בכללי).

כתבתי בכללי בלי קשר לפותחת..שאני מעריכה על הכנות. ממליצה לשאול רופא ירא שמיים מתי לספר. בעז"ה זיווג הגון בקרוב ממש. 

אבל אם כנראה אין לזה השפעה על הזוגיות, אז זה גם לא משהו שצריך להגדיר שצריך לומר עד פגישה X.

אצלנו, דברים שחשבתי שיכולים להשפיע על הזוגיות דאגתי לספר לפני החלטה, ודברים שבעיניי היו פחות רלוונטיים להחלטה להתחתן סיפרתי כשיצא.

חלק מהדברים הזדמן לספר כבר בשלב הפגישות וחלק מהדברים הזדמן רק לאחר החתונה.

באופן כללי, שנינו גילינו זה על זו לא מעט דברים לאחר החתונה.

אבל מכיוון שהיה ברור לשנינו שלא הייתה כאן כוונה להסתיר במכוון, ולא היה מדובר על דברים שמהותיים בוודאות לזוגיות, לא נגרם כל נזק לאמון.

אז שיבקש גישה לתיק הרפואי.

אם הצד השני לא ביקש,

משמע הוא מבין שהוא משאיר בידי הצד הראשון את שיקול הדעת להחליט מה מהותי מבחינתו ומה לא.

אם כבר לחתוך קשר, אז שזה יהיה כבר על משהו מהותי.. 

כל אחד ואחת יבחרו לעצמם מה הכי רלוונטי ומה טוב באישה או בגבר עם המכלול.

לדעתך צריך לשתף בדייטים את רשימת העבירות שעשית?

כי אצל רבים זה יכול להיות מאד רלוונטי..

במקרה הזה, פותח השרשור הדגיש שזה לא רלוונטי לזוגיות,

אז למה לשתף?

בין השאר כי עבירות זה דבר שניתן לתיקון, מצב רפואי לא בהכרח והוא נתון על מצב האדם. ברור לי שיש עוד סיבות שזה שונה אבל לא מצליח לפרמל כעת.

חשוב לשתף כי אולי לה זה כן חשוב לדעת, בסופו של דבר כשיוצאים שני הצדדים בודקים אם נראה להם מתאים או לא ולא מספיק שצד אחד יחליט עבור הצד השני מה חשוב ומה לא.

וברמה האישית, אילו לצד השני היה משהו רפואי שלא היה משפיע בכלל, אם היא הייתה משתפת אותי בכך לא הייתי פוסל, אבל אם זה היה עולה רק אחרי החתונה הייתי תוהה מה עוד היא מסתירה ממני כי זה מעילה גדולה באמון.

(והאמת היא שהלכתית יש מצב שזה יכול להיכלל כקידושין בטעות אם זה כן חשוב לצד השני כי זה דבר בסיסי שהוסתר.)

אישית, יש לי עניין רפואי וזה עלה כמעט תמיד בדייט הראשון ונראה לי פעם אחת חיכה בטעות לדייט שני.

מצפה מכל אחת שתתנהג כמוני ואם זה לא היה קורה וזה היה עולה מאוחר מאוד זה היה מגדיל את הסיכוי לחתוך כי מוריד אמינות ומלמד על הסתרה.

1. לבזבז דייטים על לספר נתונים על עצמך או לגלות נתונים על האחר במקום לחוות זה את זו - זה בזבוז שלא יקדם אתכם לחיים מאושרים.

אם זה קריטי עבורך, תבקש להחליף את הנתונים הללו בשלב הבירורים.

2. כל עוד הצד השני הוא לא שקרן שמתעסק כל הזמן בהסתרות,

אז זה שהצד השני לא מספר לך את הדברים באופן ובעת שאתה מצפה לה, בעיית האמון היא אצלך לא בצד השני.

אמון זה דבר שנבנה עם הזמן, ואת העניינים הרגישים יש לספר כשהצד השני יהיה בשל לקבל ולא כשהוא יהיה בשל לזרוק.

אני יכול להגיד לך מניסיון אישי, שכל עוד אין הסתרה מכוונת (שלרוב מתלווית עם שקרים) אז כנראה שלא תהיה בעיית אמון.

גם אם זה יתגלה בשלב מתקדם של הקשר ואף לאחר החתונה ואפילו בדברים שיש להם השפעה על הזוגיות (עד גבול מסוים).

מניסיון,

לא בכל פעם שרב ''נותן אישור'' לא לספר,

הוא בעצמו היה מתחתן או ממליץ לבתו להתחתן עם אדם שיש לו את הבעיה הזאת.

קל מאוד ''לאשר'' ולתת למישהי שהוא לא מכיר לחיות חיים שהיא לא תכננה...

זוגיות צריכה להיות מבוססת על אמון, לא על אישורים מרבנים להסתיר דברים.

אבל תלוי מי הרב, אם הוא מכיר אותי היטב, אם לדעתי הוא חכם וגם רגיש

וגם אנושי וגם מבין...

חושבת שאת התשובה לשאלה אם לספר אפשר בעצם לענות במשפט אחד:

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

או

ואהבת לרעך כמוך.

במילים אחרות: כל דבר שהיה מפריע לך אם הצד השני לא היה מספר, כך צריכה להיות ההתנהגות שלך.

לא מסכים ביחס לרב, הדמות היחידה שלפיה חשוב מה כן ומה לא היא הצד השני שאיתה הוא יוצא.

אבל כאחת שהיתה מאורסת, היו אנשים שידעו במהלך ההצעה, והיה אחד מהם שממש חקר אותי על זה בדייט הראשון בצורה לא נעימה, והיו שסיפרתי להם בדייט שלישי כזה.

בעיניי זה בערך אותו דבר.

צריך לספר כשכבר יש בסיס, שיש בכלל כיוון משותף, אבל לפני שמתחילים להיקשר אחד לשניה.

(כמובן במקרה כמו שלך שזה לא גנטי, תורשתי, מסוכן, וכדומה)

קודם כל שיהיה במזל טוב ובהצלחה. שינוי משמעותי מאוד להשתחרר.

לא לפי סדר חשיבות או סדר כל שהוא.

- ריבונו של עולם מוביל אותך בתהליך הזה. אני מאמין שכשעושים את כל המאמצים שאנחנו יכולים, אפילו דברים שמאוד לא טריוויאליים עבורנו- זה נותן מקום לשפע. השורה התחתונה והמאוד מאתגרת ליישום בשמחה- זה יבוא בזמן הכי מדויק. ותגיע האישה הכי מדויקת (לא מושלמת, אבל מדהימה והכי מדויקת לך בעולם!). תקופה לתרגל ביטחון והשתדלות ולסמוך.

- התקופה הזאת, לרוב האנשים, היא תהליך. לוקח זמן להבין מה בדיוק אתה מחפש ולדייק את החיפוש שלך. צריך לזה גם הרבה הקשבה ופתיחות למציאות וגם ניסיון אקטיבי לדייק וללמוד ולהשתפר.

- לבוא להיפגש ממקום שאמנם מודע לפוטנציאל של חתונה, אבל ממקום פשוט פשוט. לזכור שלא משנה מה יקרה אתה מכיר מישהי נחמדה וטובה, והטבעיות הזאת מכניסה הרבה טוב לתהליך.

- לנסות להיות רגיש לדברים שיותר משמעותיים לנשים- שנפגשים במקום שהיא מרגישה בנח, שלא קר/חם מידי, שיש איפה לעשות שירותים נורמלי. (לא כמו בצה"ל אח

- לגבי המדרג של בניית הקשר. יש הרבה שמסבירים איך תהליך בריא של קשר נבנה, כמובן באופן כללי. יש סרטון של מיכל וולשטיין שמסביר על זה ולדעתי עושה שכל.

אבל בכל מקרה- בסוף כשמכירים בת זוג זה אותה צורת עבודה כמו שמכירים כל אדם אחר. מתחילים מדברים יחסית חיצוניים, נתונים כמו כמה אחים יש לך, איך גדלת וכו. כדאי שאם זה דבר שלא בא לך טבעי שתחשוב מראש או תעשה לעצמך /תחפש רשימה של דברים לשאול בדייטים. (בזרימה! ובנחת! אין בזה חוקים וכל קשר וכל דינמיקה בין אנשים שונים היא שונה בהגדרתה).

אבל בקיצור מתחילים מהדברים האלה, ולאט לאט כשמרגישים בנח, השיח באופן טבעי מעמיק. אםשר לגרום לשיח להיות יותר עמוק ע"י שאילת שאלות/העלאת נושאי דיון יותר מעמיקים. כמובן שלא לשאול בדייט ראשון אם בא לך להתחתן איתי זה נחשב מדרג סביר.

-טיפ קטן להביא איתך משהו טעים קטן לאכול/לשתות לדייט ראשון לפחות.

- להשתדל בהתחלה להגיע אליה לאן שנח לה. לוודא שהיא הגיעה הביתה. לא לחכות אם העבירו לך מספר! זה הרבה פעמים משהו שהצד השני מחכה שכבר תיצור קשר.

לשלוח הודעה יום אחרי איך היה. ולא למרוח. אם אתה רוצה לסיים- ביעילות ובנעימות. לציין את הדברים הטובים ובו זמנית להגיד בצורה בהירה שאתה חושב ש*עבורך* זה פחות מתאים. ולהדגיש תמיד (לא בצורה חיצונית חייב להאמין בזה) שזה לא בגלל שמשהו בה לא בסדר אלא שאתה מחפש/צריך משהו אחר.

יש עוד מלא מלא

לפני ואחרי הכל- רק תפילות אחי. אין שום דבר אחר. חוץ מזה הכל מסביב

קודם תתאפס על עצמך, מה שתרצה לעשות, תתחיל את זה ואז תתחיל לצאת.

לדעתי חשוב לצאת ממקום יציב ולא ממקום שעדיין מחפש אחיזה ועוגן במציאות.

רק רוצה לציין שהציבור החרדי הולך ונפתח במובנים האלו [לא מדבר על הקבוצות הסגורות...], ואשמח לשמוע את דעתכן על השינוי הזה האם הוא מבורך או לא...

זה כמו שבמגזר החילוני-מסורתי,

מתחתנים בממוצע אחרי שנתיים (?).

גם לזה יש חסרון ויתרון.

חסרון - אתה יכול להיות עם הצד השני במשך שנתיים, מכל הבחינות וכו' ובסוף מתברר שהוא לא באמת באמת רוצה להתחתן. שנתיים נשרפו.

יתרון - אם אתה עושה את זה חכם ( הבהרה - כמובן שזה לא על פי ההלכה, כי זה במגזר החילוני-מסורתי), אז תגיע לחתונה בלב שלם מאוד

כשאתה יודע מי הבן אדם שאיתו תבלה את רוב חייך. מינימום הפתעות (לעומת האפשרויות האחרות).

אין לזה סוף.

בסופו של דבר, צריך ביטחון, אמונה ושכל ישר. כשיש את זה, גם 3 חודשים מספיקים לפני חתונה. אני מאמין בזה בלב שלם.

ברור שבשיטה של החרדים יש מעלות ויש חסרונות.

ברור שבשיטה של הדתיים לאומיים יש מעלות ויש חסרונות.

השאלה מה אנחנו רוצים להרוויח ועל מה אנחנו מוכנים לשלם מחיר.

מה הסיכונים והסיכויים אותם אנחנו בוחרים בצורה מושכלת.

גם בדתי לאומי יש טווח מאוד גדול של גישות מבחינת דייטים, כמו שציינת שיש אצל החרדים.

אין מודל של מגזר "מושלם" שהוא חף מבעיות.

כל מגזר בוחר על מה הוא לא מתפשר ועל מה מוכן לשלם את המחיר ומכך הוא גוזר דפוסי התנהגות.

מהצד הדתי לאומי אני יכול להגיד לך שסיכון זה עניין שלוקחים בחשבון. בגלל שנוצרת הכירות יותר משמעותית לפני החתונה צריך סופר דופר לשמור על גבולות של הקשר בצורה קנאית. אכן כן.

מהצד החרדי אני יכול להגיד לך שגם אצל דתיים לאומיים לא יודעים הכל לפני החתונה.

נ.ב

לכן אני אומר - אתה עצמך פרט בודד ואתה לא קבוצה. תנצל את היתרון הזה. 

יש לך חופש לחשוב איפה אתה "דתי לאומי" ואיפה אתה "חרדי"

אין שום סיבה שבעולם שתקח מודל חברתי כלשהו ותקבל אותו כקודש קודשים.

את ההלכה תקבל כקודש קודשים לפי מי שאתה הולך אחרי הפסיקה שלו.

אבל נורמה חברתית - תנסה להבין את ההגיון ולחשב את הסיכונים והסיכויים בעצמך. אין שום דבר שמונע ממך את זה.

המוקד של השאלה שלך מתעסק על מגזר כזה או מגזר אחר - אבל בסוף ההתמודדות האישית של כל אחד מאיתנו היא אישית וצריך לקחת את זה בחשבון.

היא תוכל לראות אותו רק בריקודים לחופה ולחדר ייחוד, ובמעגל שעושים באמצע סבב ראשון.

ואם הוא יבוא להגיד שלום או משהו כזה…

אבל כן, נשמע שבאירוע כזה מגיעים רק לחופה.

תכלס אפילו בכסא כלה הוא לא ישתתף בטח כי זה רק של בנות…

אני נגיד במקומו לא הייתי מגיעה בכלל. יפה שהוא חושב על ללכת 

ובלי שנשארו משקעים של עוגמת נפש - מבחינתה  הקשר הסתיים בצורה בוגרת, והיא מרגישה כלפיך הערכה הדדית.

לפעמים הראש אומר "סיימנו יפה", אבל לראות את האקסית בלבן תחת חופה זה אירוע עם מטען רגשי שלא תמיד צופים מראש. אם אתה מרגיש שלם לחלוטין ואין לך צביטה בלב מהמחשבה עליה עם מישהו אחר, אני הייתי הולך. 👰‍♂️

ונקודה נוספת בשיקולים: מעבר לחופה האם יהיו שם עוד אנשים שאתה מכיר? יהיה לך עם מי לדבר ולשבת?

אם לא, הייתי מגיע רק לחופה, שם מתנה קטנה, ועוזב בסיום החופה.  

גם אני הייתי מגיע רק לחופה והולך. או דומה לזה.

ואלו היו אנשים שנפגשנו בדייט/ שיחות יותר עמוקות

לראות אנשים שאתה אוהב זה נעים.

אם ההזמנה לחתונה הזאת מגיעה ממקום טוב ושלם

ואם הרצון ללכת לחתונה כמוזמן מגיע ממקום טוב ושלם

למה לא?

בברכת

"ובשמחתך

ישמח לבנו גם אנו"

המערכת. 

אלא אם כן, אתם ממש באותו מעגל חברים שבו המשכתם להיות גם אחרי שבחלטתם שנישואין זה לא משהו שמתאים בין שניכם.

אבל - כשאתה קורא לה "חילזונית" אז ניכר שיש לך עדיין רגשות כלפיה, ובמצב כזה בוודאי לא הייתי ממליץ ללכת. 

וגם אז- רק להגיד מזל טוב 

כמו שכתבו לפני, נראה שאתה עדיין מרגיש כלפיה ולראות אותה בחתונתה רק יעשה לך רע על הלב והרגשות יתעצמו לכן נראה לי שתחסוך את זה מעצמך ותנסה להתקדם הלאה בלב שלם כמה שאתה יכול

אני כאילו מנסה לדמיין מה זה היה עושה לי אם הייתי בחתונה של מישהו שאני עדיין מרגישה כלפיו וזה קצת עושה לי נאחס בלב

אין לי שום רגש כזה כלפיה אני אוהב אותה כמו אחות

אבל יכול להבין למה זה נשמע מופרך

בכולופן תודה על התגובות של כולכם

משה נעץ את השרשור

אולי עוד מעט היא תגיב לך בעצמה

אם אתה רוצה לכבד, תגיע לחופה תגיד מזל טוב. וזהו. תקבל V. אם תרצה להישאר תשאר. תלוי איך תרגיש. אולי תמצא שם מישהי... אבל לא בונים על זה. בכל מקרה זו השקעה בניוטרל.

האם יהיה נעים לחתן שהאקס של כלתו מגיע?

לי נשמע ממש לא קשור ולא מכבד את החתן.

ועיקר הביקורת שלי מופנית דווקא לכלה בנושא זה.

נראה לי לא רגיש.

ולדעתי האחריות של האקס היא לסרב בנימוס ובלבד ולשמור על רגשות החתן.

או אם ארחיק לכת קצת, אני החתן הייתי רוצה לשמוע אם כלתי הזמינה אקס שלה.. זה היה מעורר בי הרבה מחשבות לגבי עומק הקשר שלי עם הכלה ולגבי מה היא חושבת על העבר שהיה ולגבי העתיד המשותף שלנו ללא אקסים. זה היה גורם לי להרים שתי גבות ואולי אף לחשוש מאד.

אבל כך לתחושתי..

מה יש לך לעשות שם?

גם ההזמנה שלה לא תמימה תהיה בטוח

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

לק"י

איסוף/ פיזור מהמסגרות.

הרמת משקולות

וכו'

ייפגע בבריאות ובכושר?

אבל גם לא חושבת שזה באמת כושר

מה שכן זה ממש לא נכון להגיד שגברים שמתחתנים כבר לא דואגים לבריאות ולכושר הגופני

הרבה פעמים דווקא בתור רווקים אוכלים מלא ג'אנק פוד ולא ממש דואגים לגוף

וכשמתחתנים בד"כ יש יותר ארוחות בריאות ויותר כוח (וסיבות גם) לדאוג לעצמך

רווקים מתאמנים כי הם רוצים להראות טוב בעיני בחורה. אבל נשואים מבינים שהיחידים שמתרשמים מהמראה שלהם זה גברים אחרים בחדר כושר…

לעניות דעת בסופו של דבר האישה תעדיף שהגבר יקדיש לה ולבית עוד כמה שעות בשבוע מאשר שילך להתאמן.

+עליה וירידה במדרגות.

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

שרק אתה/את יכולים לדעת את זה. לשבת בשקט, לחשוב את זה

אולי לכתוב את זה. לשאול את עצמך שאלות. מה היית למשל

עונה לחבר שהיה מתלבט באותו נושא?

מה החבר היה עונה  לך?

אולי לנסות למצוא את החוסר האישי על ידי ניסוי של דברים

שאתה/את אוהבים, או להיפך, נדחים מזה?

מה היית רוצה לעשות שאינך עושה?

מה באמת באמת היית רוצה לקבל שאין לך?

לשבת בשקט בשקט עם עצמך ולהקשיב.

ואם מאוד קשה, אולי ללכת לברר עם מישהו

שיוכל לשקף לך את עצמך; רצונותיך, חסריך,

חששותיך וכו'.

אולי תדמיין את עצמך נשוי. יש לך אשה אוהבת

ואהובה, כל בוקר אתה מנפנף לה לשלום...

היא מכינה אוכל אהוב עליך וכו' וכו'....

זה היה מספק אותך?

ולבקש מהשם שידייק אצלך את הדברים

בחינת, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

עם סבלנות. לא להיבהל מהבלבול.