כזו שברמה הכי גבוהה שיש.
אנשים בוגרים, רצוי שכבר הורים, שמתמודדים?
זה פוגש אותך כל יום בעבודה, כל יום מול הצוות של הקטן, כל יום מול השכנים, כל יום מול המוכרת… לעזעאל. יותר גרוע מהיסודי, וזה היה ממש גרוע סמכו עלי.
להיות ההזויה הזאת שלא מבינים מה דפוק אצלה
איפ איך שורדים את זה?
זה הכל בראש
יש ימים ככה ויש ימים ככה
יש ימים שאני מתגברת ומה שחייבת חייבת ויש ימים שאני נמנעת כי זה ה כי נכון לי ההתכנסות באותו הרגע.
אבל משתדלת שזה לא יעצור לי את החיים
מלראות את הצוות בגן אי אפשר לברוח למשל
דווקא כשאני עובדת אני יותר תופסת ביטחון גם הלאה…
תהיה עם ביטחון אל תתני לזה להשתלט עלייך
תשנני לך בראש שאת מושלמת ותהיה נינוחה נשימות גם עוזר בסיטואציה
ויודעת מה אז חושבים שאת הזויה אז מה ?
לכולנו יש שריטות אף אחד לא מושלם
אותי חושבים סנובית או מתנשאת למשל וזה ממש לא נכון
אבל משתדלת לעשות עבודה עצמית להתגבר ולא להתייחס למה שאנשים אחרים חושבים 🙂
אחרי כל מיני דרכים ונסיונות גיליתי שלפחות לי מה שעזר הרבה זה לדבר עם מישהו שעזר לי להבין יותר טוב את המקום הזה בנפש ונתן לי גם כלים איך להתגבר על זה לאט לאט ולבנות שרירים בנפש של שלווה וביטחון
אבל עם שיפור משמעותי מהעבר.
נקודת המפנה הכי חשובה בהשתפרות היא דווקא השורה האחרונה שלך - "להיות ההזויה.. שלא מבינים מה דפוק אצלה"
להחליף את האשמה והלקאה העצמית - בחמלה.
גם ככה החוויה של החרדה החברתית קשה מאוד. לרדות בעצמך על זה שקשה לך, זה לסבול פעמיים.
זה הגורם שהכי מעכב את הריפוי.
תדברי אל עצמך כמו שהיית מדברת על ילדה / חברה טובה שעוברת דבר דומה. אני בטוחה שלא היית יורדת עליה.
זאת ההצעה הראשונה שלי, בפעם הבאה כשקשה לך, תני לעצמך חיבוק בלב במקום לרדת על עצמך ועל ההתמודדות שלך.
וההצעה השניה זה דווקא לא להימנע ממפגשים חברתיים, יותר נח להימנע, אבל כל הימנעות מגבירה את החרדה.
הצעה שלישית - לשתף, לשתף חברה קרובה שיש לך חרדה חברתית.
בתחילת מפגש אפשר להגיד "אני קצת עם
חרדה" אנשים לרוב ממש אמפתיים לזה.
ודבר נוסף, רוב האנשים לא חושבים על האחר, אלא עסוקים בעצמם או במה האחר חושב עליהם.
את, אני, כולנו, לא מרכז האירוע של אף אחד, ולא מעניינים באמת אף אחד, גם אם נראה לנו שההתנהגות שלנו קצת חריגה, לרוב זה לא מעניין אף אחד.
זו לא מידה רעה....
ואם לא מטפלים קשה להאמין שזה ישתנה בצורה דרמטית.
הרמה הכי גבוהה שיש מתחילה בלא לצאת מהבית, וחוויתי את זה בעבר לצערי.
אם את כן פעילה ושם חווה את הקשיים האלה זאת כבר מציאות מבורכת שיכולה לאפשר עבודה עצמית עוד לפני הגעה למטפל\ת.
יש ספר של עבודה עצמית שאפשר להיעזר בו וקוראים לו "איך הביישן למד". כמובן שהוא לא תחליף למי שצריך טיפול יסודי.
זה היה לי. זה היה ממש נוראה. הרגשתי שיתוק מוחלט.
יותר טוב עכשיו, אבל עדיין יש שרידים. לפעמים אומרת לעצמי: בסדר. אז אני ככה. לא יכולה לעבוד על הכל.
מתפקדת ב"ה והכל, רק הבפנים.....
כבר עכשיו שמתחילים להתנגן שירי פורים, ושיש פרסומים על מסיבות וכזה, אני מתחיל להיות מוצף. פשוט המפגש הזה עם אנשים שתויים גומר עלי. אני לא מסוגל לגעת בטיפה ככה שתמיד יוצא שאני השפוי הכמעט היחידי ואני שם לב להכל. פשוט דוחה אותי לראות אנשים שמדברים שטויות, מקיאים, או סתם יוצאים משליטה. אני רק חושב על זה זה מעורר בי חלחלה. לא סובל את כל הרעש והבלאגן. אני נמנע מהרקדות ומסעודה עם חברים. אני חוטף רעדות רק מהמחשבה של לשבת שוב בסעודה עם אנשים שתויים. אפילו פעם יצאתי עם מישהי ואיכשהו הגענו לדבר על פורים, וכשאמרתי לה שאני לא שותה היא חייכה ואמרה שדווקא היא ממש היתה רוצה לנסות פעם. באותו רגע הרגשתי כלפיה דחיה שאני לא מסוגל לתאר. זה מרגיש לי כל כך לא יהודי מה שעשו מהחג הזה. למה חכמים לא יכלו לתקן פשוט עוד חנוכה? עוד קצת ניצחון הרוח במקום ניצחון הגוף....
ובערב, יש מקומות שיש קריאה שניה, וכמובן גם מניינים קטנים.
ומתחילים לחיות את החיים עצמם?
וזה יתן לך משמעות.
ברור שאנחנו פירור קטן, אבל לכל בורג במכונה יש תפקיד וככל שהתפקיד שהוא ממלא ברור לו ככה הוא מוצא את עצמו
למרות שאנחנו לא מכונות..
אני מנסה להגדיר זמני בסיס לחשוב בהם.
באמת , אם אני יודעת שאתן לעצמי זמן לזה
אז המחשבות האלה קצת פחות טורדניות.
לדוגמה, תראה מה יכול לעבוד לך:
רק ככה מצליחה לתחזק לו"ז ובנסיעות לבד/ ששותה קפה/אחרי פעילות שבועית ספציפית להגדיר זמן לחשוב..
וגם להקדים את המחשבות ולחוות אותן בצורה מסודרת,
אם זה בתחילת שנה לכתוב מה הייתי רוצה לפעול בשנה הזו,
או אפילו בחלוקה לפי חודשים/ תקופות
בדברים רגילים של יום יום ובמה שאוהבים.
מיינדפולנס (קשיבות) - לחיות ולהרגיש כל רגע ורגע.
יש גם ביוטיוב (הרב רן ובר אם אינני טועה ועוד)
יש גם ספרים בנושא כמו של אקרט טולה.
להתנדב בדבר מה שמביא סיפוק ותחושת משמעות וערך עצמי.
( אגב, אין כמו משפחה וילדים כדי לקרקע... אין אפילו זמן לחשוב על החיים..)
דבר נוסף
למה לא לקרוא, להקשיב לשיעורים (יוטיוב וכאלה) העוסקים בכך?
אולי לנסות להקשיב לד"ר יחיאל הררי "התבוננות פנימית" - יוטיוב.
אם לא מפריע מישהו מאוד שכלתני - הרב אהרן לוי. "
מאמינה שאנשים רבים חושבים לפעמים על החיים. במיוחד שאיננו עסוקים מספיק ו/או לא מרגישים מסופקים ושבעי רצון מאורח חיינו.
מותר וצריך, חושבתני, לחשוב לפעמים על החיים ולא רק להישאב אליהם, אבל באופן כללי, צריך לחיות אותם. לא לחשוב עליהם יותר מדי.
נראה לי.
בהצלחה!
שמעתי ממישהי רעיון:
אם למשל מטריד אותי משהו או שאני רוצה לעצור ולחשוב עליו, להקדיש לכך שעה או חצי שעה ביום.
למשל, בין 1200 ל1230 בצהריים, ואחר כך...להרפות.
לפעמים אני מרגישה שבגלל שאני מוצפת חושית ורגשית כל הזמן קשה לי לזכור פרטים כמו שמות של אנשים או לשלוף מידע שיש לי
כשיש שקט ואני מרגישה בנוח המידע מגיע ואני נזכרת בהכל אבל בסביבות יותר מציפות אני לא מצליחה להזכר
זה קורה גם לכם? אתם חושבים שהקישור שעשיתי נכון או שהקושי בזיכרון נובע מגורמים אחרים
קורה לי לא מעט, בעיקר עם שפות ושמות.
ויש לזה הסבר פיזיולוגי.
כשאנחנו בחרדה התפקוד יורד בחלק הקדמי במוח (פרה פרונטל קורטקס) שאחראי על חשיבה מורכבת יותר, שליפה, קבלת החלטות, זיכרון (זיכרון מיידי, כמו לזכור שם או לשכוח שם כמה שניות אחרי שאמרו לך)
והתפקוד עולה בחלק אחר של המוח (האמיגדלה) אחראי לעיבוד רגשי, תגובה לאיום והיא מפעילה את המערכת הסימפתטית שמגיבה לאיום וחרדה.
צריך לעבד את כולו. וזה לוקח זמן.
כחרדה ואיום ולכן המנגנון הוא כזה.
אצל אדם רגיל זה לא יוריד את התפקוד של החלק שאחראי על זה.
מעניין!
הי
אני אישה בגילאי ה30 פלוס מינוס. נפגשתי עם גבר למטרות ענייניות ועסקיות
ואני לא מצליחה להירגע. משהו לא טוב שם, משהו חולני.
הוא לא נגע בי אבל החמיא לי מאד. הוא יכול להיות סבא רבא שלי
הוא אמר שאני מוכשרת ולא הפסיק לשבח אותי. הוא מעריך אותי מאד וזה
מה עושים? האנרגיה אמיתית או משקרת?
בהתחלה הוא לחש לי דברים יעני כדי שלא ישמעו, אחר כך אמר שאני מאד איכותית
ושלא פגש כמוני, הוא אמר שנזהר כשהוא פונה לנשים ושבעיקרון הוא ממש צדיק ואיכותי.
תתרחקי ואל תעשי איתו עסקים.
גם אדם שבעניין שלך או מתרשם ממך, יש דרך לומר דברים ולשמור על פאסון.
תסמכי על האינטואיציה שלך.
את יכולה פשוט לומר לו שהעסק לא מתאים
או כל דבר שיישמע ענייני ולא יסבך אותך.
הבטן לא משקרת.
תצליחי!
השאלה אם לך מתאים להתנהל עם כזה אדם וכמה חיכוך העבודה הזאת דורשת.
אם לא נעים לך, אז לא נעים לך. גם אם הכל "בסדר" והוא לא חצה שום קו ואין מה לבוא אליו בטענות "על הנייר". פשוט לא נעים לך. וזהו.
אם יש ספק - אין ספק.
לא עליו, הוא שיחשוב ויעשה מה שבא לו. אם לך לא נעים, תלכי. והכי טוב עם כמה שפחות דרמות.
לא נראה לי שצריך לפחד מאעזה אירוע קיצוני. עובדתית רוב בני האדם לא מגיעים לזה.
אבל גם החוויה הבסיסית של החפצה וכניסה לרשותך במובן מסוים, זה לא נעים ואין סיבה שתעברי את זה.
כן חשוב להדגיש, שבמצב נורמלי הציפייה היא שאת תגידי בפשטות ובבהירות מה לא נעים לך ואיך את רוצה שיתייחסו אלייך
קראתי את כל השרשור.
לפני הכל, אגיד שאינטואיציה היא כלי חזק מאוד בעיניי במיוחד אצל נשים. ואם האינטואיציה שלך צורחת, ולא משנה מה בדיוק, אפילו רק עצם ההרגשה שיש צרחה, ובמיוחד אם היא צורחת הצילו, אומרת דרשני ולעשות מה שאפשר להתרחק מהמקום שמעורר את ההרגשה הזו.
דבר שני, ענייניות מתמקדת בעבודה שלך ובציפיות בנוגע לזה (''העבודה שלך איכותית ומושקעת'', אני מעריך עבודה שנעשית באופן כזה"...), ולא בך כאדם (מחמאות אישיות, שבחים, את איכותית, אני מעריך אותך...).
אם ההתמקדות היתה בך, הוא לא נשמע ענייני בכלל.
אני שומעת את מה שאת מתארת במילים שלך, והאנרגיה שם לא מתיישבת בטוב בכלל, גם לי כקוראת מהצד שלא היתה בסיטואציה. לחישות, חוויה פנימית של התמקדות בבעלת העסק הרבה יותר מהמוצר והשירות עצמו, האמירה ש'לא פגש כמוך', האמירה שהוא נזהר כשהוא פונה לנשים ובעיקרון הוא ממש צדיק ואיכותי (למה הוא הרגיש צורך להדגיש את זה? אם אתה כזה תתנהל ככזה, ואם מישהו מרגיש צורך להדגיש את זה, זה מעלה שאלה אם יש סיכוי שהוא מבין שאיך שהוא מתנהל לא נתפס ונראה כך ולכן חשוב לחזק את ההבנה אצלך 'מי הוא בעיקרון'...) -
כל זה מדליק הרבה נורות מהבהבות, ויכולה להבין למה המערכת שלך זועקת.
מעבר לזה, וגם למה שכבר אמרו לך כותבת לך כמה שאלות שעלו לי, שאולי יעזרו לכוון למה נכון לעשות.
מהאמירות שלו נשמע שהוא נמצא בצד הלקוח, תקני אותי אם הבנתי לא נכון. כי כל מה שאכתוב יוצא מנקודת הנחה שהוא הלקוח:
כמה זה קריטי מבחינתך הקשר העסקי הזה?
יש מצבים שאפשר לומר שפשוט לוותר ויגיע לקוח אחר, אבל יש מצבים שמדובר בהזדמנות עסקית שיהיה קשה לוותר עליה, מכל מיני סיבות. היכן זה מונח מבחינתך?
מה אופי ההתקשרות העסקית שהיתה אמורה להיות?
האם משהו נקודתי (כמו הזמנה של מוצר פיזי, שלא דורשים יותר מדי תקשורת וזה יסתיים בשליחת המוצר) או משהו שדורש תקשורת מתמשכת לטווח ארוך יחסית (כמו עריכה, ליווי, תכנון וכדו')?
אם זה משהו נקודתי - האם את מרגישה שזה אפשרי מבחינתך לנהל את זה מרחוק מבלי לייצר מפגשים ושעיקר התקשורת תהיה בכתיבה עניינית וטכנית, ושהדיסטנס המקצועי שחשוב לך יישמר?
האם אופי השירות הוא כזה שנוגע לדברים טכניים או לדברים שנוגעים יותר בנפש ודורשים גם תקשורת בסגנון פנימי יותר?
האם הוא לקוח פרטי או נציג של גוף אחר שאת עובדת איתו?
אם נציג מגוף, האם יש אפשרות לתקשר דרך מזכירות ולא ישירות איתו?
האם הרגשת שהשבחים שקיבלת היו עלייך או על העבודה שאת עושה?
במצבים כאלו שאת מרגישה שיש 'גלישה' מהמקום המקצועי, את יודעת להציב מתוכך גבול ברור וענייני שאת כאן בעניין הזה ולהחזיר את השיח לרובד המקצועי?
אלו השאלות שעלו לי בינתיים, אני חושבת שתשובות עליהן יוכלו לתת בהירות פנימית, האם זה משהו שתרצי להמשיך ולעשות או למצוא דרך לשחרר את הקשר העסקי הזה.
מתפללת עבורך להצלחה בהחלטות ובהירות גדולה!
ואם תרצי להמשיך את הבירור שלא על גבי הפורום, מוזמנת לכתוב לי במסר או בשיחה אישית.
אדם כה מבוגר - כבר לא מתאים לו להחניף כך. וזה שהוא הדגיש
שהוא צדיק וכו', עוד יותר מחשיד.
לדעתי, אם באמת כ פי שכתבו כאן, הקשר אמור (או עלול...) להימשך
ונדרשת מעורבות רבה בגין העבודה - תזהרי ותתרחקי.
אין לכם מושג כמה שווה מעשה חסד קטן שלא עולה דבר מלבד חיוך. כתבו על זה הרבה חזרו על זה הרבה אבל כשזה פוגש אותך פתאום אתה קולט כמה זה אמת צועקת ואני מרגיש מחויבות להעביר את זה הלאה.
כמו אנשים רבים כאלו רגישים וכאלו שלא, אני חווה משברים עליות ומורדות. הייתי בתקופה ארוכה שממש היה קשה לי לצאת מהבית. פחדתי מהעולם שבחוץ וכשכבר יצאתי כל מה שראיתי היה עצוב וקשה, כמה אנשים קשי יום ובודדים - במידה רבה זה שיקוף של העולם הפנימי שלך (כשתהיה שמח גם פתאום תראה יותר אנשים שמחים) אבל בכל מקרה אני לא מאוד אוהב את המקום שבו אני גר (עירוני מנוכר קצת) וזה לא תורם ולא עושה חשק לצאת. בשבתות הייתי נלחם עם עצמי כל שבוע מחדש לצאת לקבלת שבת. לפעמים הייתי יוצא ומתיישב בבית כנסת לרבע שעה וחוזר בריצה הביתה. לפעמים סתם הייתי הולך והולך והולך עד שהחשיך וחוזר בריצה הביתה. הבנתם כבר את הקושי והחרדה.
תמיד קשה לי כשאני יוצא רענן ומקולח בבגדי שבת אל הרחוב בערב שבת, מצד אחד האווירה קדושה ואני באורות, ולפעמים פגם קטן בחוץ הוא פגם גדול בפנים. ככה זה כשאין חוסן נפשי אישי. לראות פתאום איש (אני מדבר על אנשים שנראים כמוני, בבגדים לבנים וכיפה) צועק או מקלל או מתנהג באופן בוטה, אפילו סתם כך ברחוב - זה משפיע על הנפש אני לא יודע להסביר. למה שאצא? למה שאפגע? למה שלא אשב בבית ואשיר עם עצמי קבלת שבת ואלמד עם עצמי?
קצת התפזרתי אבל זה רקע, הנקודה שלי היא דווקא הפוכה. כמה משפיע על הנפש פתאום הבן אדם ההפוך, זה שחולף מולך במדרכה בערב שבת ו-וואלה שניכם הולכים לקבלת שבת או חוזרים מערבית, אתה בבית כנסת בקצה הזה של הרחוב והוא בבית כנסת בקצה השני. ו-וואלה נכון, זה לא אולי לא הכי המנטליות של הקהילה והאזור והעיר, והמקום מעורב מכל מיני טיפוסים כמוך ולא תמיד קל, אבל הוא בוחר בכל זאת להסתכל עליך בעיניים להאיר פנים ולהגיד "שבת שלום". רק רגע של חיוך ושבת שלום, לא יותר מזה. אולי אתה מכיר אותו מהשכונה ואולי למדתם ביחד לתקופה לפני שנים, אולי הוא זר לגמרי - זה לא משנה. כמה זה הופך לי את הלב באותו רגע כמה כוח זה נותן. ואולי אני לא אדע להתמודד עם זה באותו רגע ובכל זאת אברח אחרי רבע שעה בבית כנסת הביתה, אבל דבר אחד אני מבטיח: אני אזכור את החיוך את האדיבות, אותה מחווה קטנה של החסד הזה - גם שבת הבאה. ובאותה שבת הבאה כבר יהיה בי יותר כוח בזכותו להישאר עד ערבית. ובשבת הבאה בזכות אותו אשכנזי סנוב (סליחה על ההכללה) שבכל זאת כיפף קצת את המידות שלו היום ובחר ללחוץ לי את היד ולכבד אותי במחווה הקטנטנה הזאת, יהיה בי עוד כוח לשבת הבאה להגיע ביום אחר כך למנחה.
לא צריך ליפול על אנשים אני לא מאמין בזה, אבל התייחסות כזאת קטנה וטבעית שעושה לא פחות טוב לאדם שעושה אותה (אותו אחד שחולף ברחוב שמרגיש שבירך לשלום את אחיו, אותו אחד שנכון, כבר מבגור ועם הצרות שלו ומה לו ולי - ובכל זאת מצא לנכון להאיר פנים לרגע, ללחוץ יד או לבקש ממך לעזור לו לסדר את המפה הלבנה על השולחן גם אולי כשלא היה צריך אותך ובטח ראה עליך שאתה מעופף ועצוב ויותר טבעי לו להימנע) התייחסות כזאת יכולה גם לעשות הבדל עצום, עצום, שאין לתאר. מים על נפש מדוכאת של אותו הלך או אורח שלא רואים כל יום (כמוני בסיפור) כי לך תדע מה הוא עובר בינו לבין עצמו.
זה מחויבות לי ולכם ולכל אחד. אם ה' נתן לך כוח אפילו רק מעט יותר כוח מהשכן שלך, תבין שהכוח שקיבלת לא שלך אלא קיבלת על מנת להשפיע - ואז אתה קונה אותו באמת ויתקיים בך.
ובשבת אחרת גם אני אלבין שיניים למישהו ברחוב ואברך בשבת שלום. ואם אין לו כוח להכיל יותר או שלי כוח לתת יותר - אז לא יותר מזה, אבל לפחות זה חובה עליי. ולעוד שבת אחרת אני אוכל גם לשאול לשלומו ואולי בעוד זמן כשאראה אותו בבית כנסת כל שבת גם אזמין אותו לסעודת שבת אפילו שזה הפך הטבע. ואם לא? החסד בכל מקרה קיים כבר משלב הארת הפנים והברכה. והוא ברכה לנותן ומחולל פלא עצום במקבל.
בבקשה אנשים תהיו אנשים, מחווה קטנה, הארת פנים - מכלי ראשון, זה מספיק כדי לשנות חיים של בן אדם.
להרגשתי הענקה של הארת פנים רק מוסיפה כוחות נוספים❤
בסיס הקיום שלנו הוא הארת פנים, זה הבסיס של ואהבת לרעך כמוך ועל זה אמר הלל הזקן - עומדת כל התורה.
זה ברור ומובן שזה מרומם את רוחך ועושה לך טוב.
זה נכון לגבי כל אדם, בכל מצב נפשי.
וכן, תנסה גם אתה, בכוחותיך שלך, למי שאתה יכול - אם זה לילד קטן ואם זה למבוגר שיושב על ספסל. תאיר פנים - זה יחזור אליך, ממקומות לא צפויים.
