מתסכל שיש פער בין בני הזוג...
את בת 36 יש לך עוד שנים טובות ופוריות בע"ה, לא הייתי נלחצת עכשיו או משהו.

את מעדיפה שהוא יגיד לך משהו אחר?

אם יכולה לדבר איתו על הרצון שלך.

את יכולה לדבר איתו ולנסות להבין את הצד שלו.

אבל את צריכה לקבל את זה שהרצון שלו שונה משלך.

אני מניחה שהוא לא רוצה לצער אותך, אלא באמת לא מסוגל לחשוב כרגע על העתיד.

אם רק תלחצי אותו, זה עוד יותר יקשה עליו.

את יכולה לקוות ולהתפלל שבהמשך הוא ירצה.

כמו

כרגע אני לא יכול לחשוב על זה ואני מקווה שישתנה בעתיד

חוץ מזה שאני לא רואה שום סיבה מוצדקת מבחינתו לא לרצות. הוא בן אדם לחוץ מטבעו ונותן ללחץ לנהל אותו וזה מעצבן.

הוא כל הזמן מוציא משפטים כאלו של

אני אומרת לו שכמו שעוד ילד מלחיץ אותו

אז האמירות שלו גם מלחיצות אותי.

זה בסדר ככה להלחיץ ולצער אותי?

(עם 3 ילדים)

ואני מבינה אותו לחלוטין

יש מצבים שלא רוצים

וזה כואב שלוחצים עליך

לא פחות מרצון לא ממומש

ככה שזה דו כיווני 

אבל עד גבול מסויים

כי הוא מבין שזה צעד אל חזור

ובעיני העניין הזה של ילדים צריך להיות הדדי

למה הרצון שלו גובר על שלי? במיוחד שזה הגוף שלי.

גם ילד נוסף זה אל חזור

אין רצון שגובר

יש קונפליקט

שלא בטוח שיש לו פתרון 

את מבקשת ממנו לעשות צעד אטיבי ולהביא ילד לעולם שכרגע הוא לא מעונין בו

זה באמת מה שאת רוצה?

אני מבינה את הכמיהה לילד

אבל ילד מביאים בהסכמה של שני ההורים

אני לא רוצה לעשות משהו מנוגד לרצון שלו.

אחרת הייתי יכולה לגרום להריון ללא ידיעתו.

וזה שהוא לא רוצה עוד ילד, זה לכשעצמו דבר שמאוד מפריע לי

במיוחד שאני יודעת שזה בא אצלו מתפיסות שאני לא מסכימה. וקצת בגלל שגדל מפונק. וחששות מדברים באופן לא פרופורציונלי. 

יש לו (לכם) 5 ילדים! זה לא מעט

לא לרצות עוד ילדים במציאות חיים שלנו

(יוקר המחיה, עומס החיים שאנחנו חווים בתקופתינו) זה לא דבר הזוי או מופרח

נשמע שהפערים בניכם הם הרבה מעבר כן ילד לא ילד...

כמו שאמרת... זה פערים בתפיסת עולם

כמו שאם אני אחליט שאני מביאה עוד ילד גם בלי הרצון שלו אז הוא יהיה שיפוטי כלפי

איך אני אמורה לא להיות שיפוטית במשהו שאני לא מסכימה ומשליך עלי כל כך??

מה גם שהוא לא מוכן לדבר על זה אפילו

כאילו בא תן לי קצת תקווה בלב

תעודד אותי 

כלום

בין להביא ילד בלי הסכמה של האבא ללא לרצות ילד וכתוצאה מכך למנוע מבת הזוג עוד ילד?

בעיני זה לא דומה בכלל

אני חושבת שהוא לא מוכן לדבר איתך כי את מבטלת את הקושי שלו

ושופטת אותו על כל שהוא לא מחזיק באותה הדעה כמוך

תעצרי שניה

את בסערת רגשות ופועלת מתוך הסערה הזאת וזה רק מרחיק בניכם

(שלא נדבר על כך שזה מרחיק אותך מהמטרה שלך)

תהיי חכמה...

תנסי לנטרל את המוקשים ולא אותו

ובעיקרון אני כבר לא מדברת איתו על זה כמעט

אבל כרגע זה מתפוצץ לי מבפנים כי היה לי איזה קטע עם המניעה שדורש ממני התעסקות וזה מנכיח את המצב

אבל העדפתי לכתוב כאן במקום לדבר איתו

יש משהו בכל הנושא של ילודה ומניעה שמרגיש שהכל עלינו

אני חושבת שאין שוויון בין האשה לגבר בכמות ההחלטות "זוגיות" שאנחנו צריכות להחיל על הגוף השלנו (כן/לא למנוע, איזה מניעה? איזה בדיקות? כן ביוץ לא ביוץ וכו...)  שלא נדבר על  קשת הרגשות שאנחנו עוברות (או הורמונים)

ואני לגמרי מבינה עכשיו למה זה כל כך הפעיל אותך

האתר מובן למה הוא לא רוצה לתת תקווה אם כרגע הוא מרגיש שלא

גם לתת סתם תקווה זה לא נכון...

אבל אולי את מרגישה שהוא לא רואה אותך?

זה נשמע שהוא לא מוכן לדבר בכלל על הנושא

ולא על הכאב שלך, ולא על הקושי

ואולי אם תרגישי שהוא רואה את הכאב שלך מחוסר הרצון שלו, אם תרגישי שהוא מבין שיש פה ויתור גדול מאוד מבחינתי

אז אולי יהיה לך יותר קל להכיל את זה לפחות מבחינה זוגית?

בכל אופן אני מבינה אותך מאוד, אני מכירה את הרצון החזק לילד וזה באמת נראה לי נסיון גדול לרצות כשהבעל לא מסכים בכלל.

מצד שני באמת את אומרת שגם את לא רוצה עדין,

אני הייתי מרפה לתקופה הקרובה מלנסות לשכנע

ומדברת איתו על זה שאת מבינה אותו שהוא לא מרגיש מסוגל, אבל שאת כן צריכה שהוא יבין כמה זה כואב לך ולא יתעלם מהכאב.

שלכאב שלך יהיה מקום לגיטימי בשיח בניכם,

והייתי קובעת כעובדה שבאמת כרגע אין מה לדבר על זה אבל עוד חצי שנה/ שנה תדברו על זה שוב

ותראו אם השתנה משהו

הלוואי, אני מתפללת בשבילך!

ואם לא, ועדיין יהיה פער גדול, הייתי מציעה ללכת לטיפול זוגי לברר את העניין הזה בניכם

ואולי טיפול לך לעזור לך להשלים עם זה..

שהוא הרבה יותר חשוב מהרצון של שניכם.

ילד שיגדל לתוך משפחה שאבא שלו לא מסוגל להתנהל בתוכה?

נניח סתם בשביל הדוגמה, שהוא חושש כלכלית ואת מוכנה לקחת על עצמך את כל ההוצאות הכלכליות של הילד.

האם זו טובת הילד להיות תלוי בהורה אחד לצרכים הכלכליים שלו?

גם אם את מטפלת בהם ביום יום, עדיין האחריות היא גם עליו, אם יום אחד לא תוכלי לטפל בהם הוא זה שיצטרך לדאוג להם.

גידול ילד זה לטווח ארוך, לא מי מחליף לו טיטול.

אם את רוצה ילד וזה לא קורה, אין פה ילד שנפגע מההחלטה הזו.

פשוט נוח לו ככה

הוא אבא מצויין

ואני לא מדברת על 10 ילדים

כרגע אני מסתכלת על 1 קדימה

אבל ילד נוסף זה לא רק נוחות במובן של פינוק

מכל מקום שולחת חיבוק על הקושי♥️

אני פשוט הצבתי עובדה שבזמן ככה וככה מוציאה את ההתקן לא היתה לו ברירה כלכך 😅בסוף הצלחתי לשכנע אותו חחח

מה גם שזה לא בלחיצת כפתור זה יכול לקחת זמן...לפי דעתי תדברי איתו גם על הגיל שקרוב לגיל 40 זה כבר לא מומלץ..

אבל אני כן אשכנע אותו

מקווה להצליח 

להוריד את ההתקן וזהו,

אבל בעיניי זה רעיון ממש ממש לא טוב. זה ממש לכפות עליו הריון, להעמיד אותו עם הגב לקיר בלי יכולת אמתית של בחירה.

לעשות דבר כזה באופן חד צדדי זה ממש ממש לא. 

מבינה את הכאב והצער.

באמת אני חושבת שבכל הקשור לילדים, רצון לילד זה פשוט משהו עמוק ופנימי יותר מהרבה רצונות אחרים. קשה להסביר למי שלא חווה, וקשה להשלים עם לא.

אבל--

שימי לב אליך את תופסת את עמדתו

"למה לצער אותי?"

האם הוא עושה את זה כדי לצער אותך? כדי להכאיב לך? הוא עושה את זה בכוונה?

או שהוא פשוט אומר מה שמרגיש?

האם את נמצאת במקום שמוכן לקבל שזה עניין זוגי, ולא אישי שלך, למרות שאת זו שנושאת את ההריון בגופך?

זה באמת פער קשה ואולי בלתי נסבל.

אבל הייתי מנסה להשאיר אותו ברובד של פער בין בני זוג, שבו לכל אחד מכם יש רצון כנה ואמיתי, שלמרבה הצער לא הולך יחד, ולא מעבירה את זה לעניין אישי שהוא עושה לך דווקא.

בהנחה שלא עומד משהו אחר מאחורי מה שתיארת, כמובן.

זו התמודדות מספיק קשה מבחינת הפער שביניכם

ויותר קל לנהל אותה או לנסות להתמודד איתה, אם תצליחי לראות אותו ואת הקושי שלו, ולא לזלזל בזה.

זה כי אני מרגישה שהסיבות שלו מגיעות מתפיסות שגויות/והאופן בו ההורים שלו גידלו אותו.

אני מצטערת היום שלא ידעתי שאלו יהיו ההשלכות של זה לגבי הבאת ילדים לעולם.

גישה זה הרבה פעמים עניין של סדר עדיפויות שמשפיעה על קבלת החלטות בפועל.

אז במקום לדבר על ההחלטות אפשר לדבר על הסדרי עדיפויות ועל הערכים שמרכיבים את הסדר עדיפויות.

ולגבי איך שהוא גדל, זה טבעי שההרגלים שגדלנו איתם טבועים בנו חזק.

זה שקל לך להסתכל אובייקטיבית על ההרגלים שלו ולומר אם הם טובים או לא טובים,

זה בגלל נקודת המבט, לא בגלל שאת יותר טובה ממנו.

סביר להניח שגם לך יש דברים פחות טובים שאת סוחבת מהעבר כי ככה גדלת.

אם תהיי פחות בהתנגדות לדפוסים כ"כ אנושיים וטבעיים, הסיכוי להבנה יגדל.

ולא מתאים לו שוב לוותר על עצמו.

מה הסיבות שהוא אומר לך?

אז הוא מטפל בחרדות

אבל הוא עם חרדות שזה יעשה לו חרדות..

האמת שבתוך תוכי אני יודעת שבאיזשהו שלב הוא ירצה עוד ילד

יותר מפריע לי שהוא דואג להגיד לי שוב ושוב שעכשיו לא ולא יודע לגבי ההמשך.

אני זוכרת שחזרנו הביתה אחרי הלידה החמישית והוא חזר ואמר עשרות פעמים שהוא לא יודע אם ירצה עוד אפילו שנורא שמח והתרגש מהלידה והילד

עד שהתחלתי לבכות ואמרתי לו שיפסיק לדבר על זה ולא ככה מדברים לאישה שהרגע ילדה

כאילו יש פה משהו אובססיבי ולא פרופורציונלי כל הדיבור הזה שלו

והנה גם עכשיו הקטן עוד לא בן שנתיים

גם לי לא בא הרגע הריון

כל הדיבורים זה על עוד כמה חודשים קדימה

לא יודעת כל הנושא הזה עושה לי רע כל כך במיוחד האופן שהוא מדבר על זה

להבין בדיוק ממה הוא חרד עם עוד ילד

שיתן לך פירוט מדויק, תעשי רשימה של החרדות

ואולי תראו שחלק אפשר לפתור

עוד ילד זה באמת עוד חרדות, גם עליך עד הלידה, גם הלידה עצמה שאת והתינוק תהיו בריאים

גם אחרי זה לא חסר העולם מלא בסכנות יש לו בסיס

תגידי לו שאת גם רועדת מפחד אבל התוצאה שווה

מאוד הערכתי את הגישה שלו לנושא הזה של עוד ילד או לא

כי הרגשתי שהוא מבין כמה אחריות זה

ושזה לא דבר של מה בכך

ושהעול הזה לא נופל רק עלי

כי אם כן אז בכלל מה היה אכפת לו שאלד גם כל שנה..

כל הילדים שהבאנו עד היום היה תמיד מתוך רצון של שנינו ואחריות גדולה ולא כי ככה זה ולהיות כמו אחרים.

אבל פתאום עכשיו זה כאילו בלתי אפשרי מבחינתו וזה מה שמפריע לי

אני יודעת שההסתכלות שלי עליו לא נכונה

מצד שני אני חושבת שגם אני צודקת ברצון שלי

שומעת ממך הרבה ביקורתיות כלפיו.

ואולי זה לא הנושא, אבל זה קצת כן.

אני חושבת שבנוסף על הקושי של זה שאת רוצה ילד והוא לא, יש כאן גם קושי נוסף בגלל הביקורתיות.

למי שהוא לא חרדתי קשה להבין מה זו חרדה

אבל זה לא משהו שאפשר להעלים בכפתור

ואם הוא מטפל בעיניי זה דווקא נקודה לחיוב, שהוא לא מתעלם, ועדיין יודע להגיד שזה לא מתאים לו.

חרדה מחרדה זה גם משהו ממש הגיוני וזה עוד משהו שמי שמתמודד עם חרדות מתמודד איתו. לא בפחד רק מהדבר עצמו, אלא הפחד מהפחד. סוג של לופ כזה.

ככל שאת תלחצי אותו יותר, בעיניי זה רק יחריף.

הייתי מנסה ממש להסתכל דרך המשקפיים שלו, לנסות להיות עם הרבה חמלה כלפי המקום שלו, ופחות שיפוטיות. לא הסכמה.

אני האחרונה שאתווכח עם הכמיהה לילד

אבל על הכמיהה שלך, מתווסף כעס שנובע מביקורת וחוסר הבנה שלך אותו, ועל זה אפשר לעבוד, ולהקל על שניכם.

אתם יחד בסיפור הזה, גם כשאתם לא מסכימים.

אבל קשה לי לקבל את זה שהחרדה מנהלת אותו עד כדי למנוע מילד לבוא לעולם.

הוא כבר שנתיים עם חרדות ולא החריף בגלל הילד שנולד בינתיים

החרדות שלו לא קשורות בכלל לילדים

הם משליכות על תחום אחר בכלל

אבל אני יודעת שזה חלק מהקושי שלו בעוד ילדים

הן אובססיביות, ולא  פרופורציונליות ובהחלט לא נשלטות ובעיקר מלחיצות מאוד מאוד.

מבינה ממש את הכאב שלך, אבל כרגע הוא כנראה באמת חושש ולא מסוגל להתמודד.

ואם הקטן עוד לא בן שנתיים ואת  רק בת 36, ב"ה יש לך עוד זמן. הייתי מניחה לזה כרגע בטוח 

זה לא שאת רוצה כרגע והוא לא.

אלא שהוא כל הזמן חוזר ואומר- אני לא רוצה יותר בכלל, וזה מפריע לך, כמו לעשות לך פצע ואז גם לחטט בו שוב ושוב.

אם הבנתי את הנקודה אז אולי יעזור-

שתעשי שיחה איתו ותגידי לו ששמעת שהוא לא רוצה עכשיו, ולא בטוח שירצה עוד בכלל ועצם הרעיון מפחיד אותו. וזה קשה לך כי את כן תרצי עוד בהמשך. ושניכם יודעים שיש את הפער הזה. אבל קשה לך לשמוע אותו כל הזמן מדגיש את זה שהוא לא ירצה. זה כל פעם מצער מחדש. אז אולי אפשר לקבוע טווח זמן- שנה, אולי שנתיים, שלא תדברו על זה בכלל, שתשקיעו בילדים, בזוגיות, בטיפול בחרדות, במה שעושה לכם טוב. ועוד x זמן תדברו שוב ותראו איפה כל אחד נמצא, וגם אם הוא בטוח ששום דבר לא ישתנה עד אז, לפחות בטווח הזה השיח הזה לא ישגע אתכם כל הזמן.

ואם אחד מכם יראה שמאיזושהי סיבה קשה מדי לא לדבר על זה, אז כמובן תמיד אפשר "לשנות את הכללים" ולחשוב על פיתרון אחר. אבל נשמע לי שכן יכול לעשות לכם טוב לשים את הנושא בצד מ2 הצדדים לתקופה הקרובה.

רציתי להיות יכולה לדבר איתו על זה

בלי הפחד שהוא כל רגע יחזור על זה שהוא לא רוצה ואולי לא ירצה אף פעם

כי בינתיים אני לא אעשה כלום בלי ההסכמה שלו

אבל גם לא לדבר על זה?? זה כבר יותר מידי בשבילי

הגיוני שיביע אותה כשמדברים על הנושא. אם הוא חוזר על זה כל הזמן בשגרה זה באמת נשמע לי מחרפן. אבל כשמדברים על הנושא של עוד ילד, הגיוני שהוא נלחץ ואומר בצורה ברורה איך הוא מרגיש לגבי זה.

גם כשבעלי מתחיל לדבר על עוד ילד לפני שאני מוכנה, אני תמיד אומר מיד שאני לא מוכנה ואין מה לדבר בינתיים. ועצם הרצון שלו קצת מלחיץ אותי.

חשוב שתביני טוב יותר מה המשמעות של ההתמודדות שלו עם חרדות.

תיארת לאורך השרשור בעל לחוץ, קצת מפונק, שקיבל חינוך שונה משלך. בהודעה הזו את מדברת על בעל שמתמודד עם חרדה, שזה סיפור אחר לגמרי.

אם הוא היה עם רגל שבורה, לא היית חושבת שהוא עצלן בגלל שהוא לא הולך, נכון?

אדם עם חרדות שמנסה להגן על עצמו מטריגרים לחרדה הוא לא מפונק, הוא מתמודד עם שבר - כזה שלא רואים ואין עליו גבס, אבל הוא ממשי ואמיתי ומכביד על החיים.

זה לא אומר שבגלל החרדות שלו כל הרצונות שלך נמחקים, כמובן. אפשר וצריך לחשוב ביחד איך מגשימים את החלומות שלך בדרך שתאפשר לו להרגיש בטוח ומוגן. אולי זה נושא לשיחה זוגית, אולי תצטרכו עזרה של איש מקצוע שיעזור לכם לבנות את הדרך הזו. 

יש לו טריגרים אחרים והחרדות שלו בתחום שלא קשור לילדים והורות

מושקע בהתמודדות בלחיות את החיים.

את מתארת אבא מתפקד, הוא מצליח ב"ה להתנהל ביום יום,

וזה רק מתבקש לא לדבר על אתגר נוסף כשהוא מושקע בהווה ומנסה לעשות מה שאפשר במציאות הקיימת ולא שש להוסיף עוד חזית עכשיו.

לקרוא לזה פינוק זו ממש הגזמה.

זה שהלידה האחרונה לא גרמה לו להתפרק, לא אומר שאפשר לצפות ממנו לדבר על עוד אחד כזה.

כדאי להפעיל שיקול דעת, שלא מרוב רצון להגדיל את המשפחה, תגרמי חלילה לכל מה שהשגתם עד היום להתפרק ואז כל מה שתרצי יהיה להחזיר את הגלגל אחורה למשפחה של שני הורים מתפקדים וחמישה ילדים מאושרים.

חרדה זה לא פינוק. חרדה משתלטת על התפקוד. וב"ה שהוא מצליח לנהל את זה.

תשמחי על מה שיש כרגע, ואם המכתוב שלכם יהיה עוד ילד או כמה ילדים, זה יקרה. לא צריך לדבר על זה.

אם את רוצה שמישהו יחזיק איתך את ההתמודדות שבמניעה כדאי ללכת למישהו חיצוני ולא לצפות ממנו לתת תמיכה בנושא שהוא לא מסוגל להכיל.

פשוט שיהיה ברור מה קורה טכנית, ונפשית כל אחד ימצא לעצמו מענה, והשלווה תחזור ביניכם.

אני גם מתמודדת עם הפער הזה של הרצון,

זה לא שאני לא מבינה את הרצון.

אבל גם על רמת הרצון אפשר לשלוט.

אפשר לקבל את זה שיש משהו שמאוד רוצים והוא אולי לא יקרה, ולחיות לצד האכזבה ולא להשליך הלאה את התסכול.

הבעיה שחוץ מהתסכול על מה שאולי לא יקרה, יש לך תסכול גדול כתוצאה מכך שאת לא מקבלת את זה שאולי זה לא יקרה.

נשמע שאת מחזיקה את כל הסיפור של לידת וגידול ילדים בצורה מדהימה.

מהאופן שבו את כותבת לאורך השרשור נשמע שאולי זה מקשה עלייך להבין מה קורה לבעלך, כי הוא חווה משהו ששונה בצורה קיצונית מחוויית החיים שלך.

תארי לעצמך בעל שהיה חושב שאשתו מפונקת כי תוך כדי לידה פעילה היא לא מסדרת את הבית ושוטפת כלים - בסדר, כואב לה, אז מה? שלא תתפנק, אפשר לעבוד גם כשכואב.

לא סביר, נכון?

יש כאב שמאפשר תפקוד, ויש כאב שמשבית אותנו, ולמרות ששניהם נקראים באותו שם, זה משהו אחר לגמרי.

גם בנפש - לכל אדם יש לפעמים חששות, פחדים, מתח, ורובנו מתמודדים עם זה בלי פגיעה משמעותית בשגרת החיים. אבל כמו שהתמודדות עם כאב מדקירה של קוץ לא דומה להתמודדות עם כאבי לידה, כך גם התמודדות עם דאגה שגרתית לא דומה להתמודדות עם חרדות, למרות שמבחוץ זה יכול להיראות דומה.

אני לא מכירה את בעלך, אבל הוא ממש לא נשמע מפונק. להיפך. הוא הולך לטיפול, הוא עובד, הוא מתפקד בבית - הוא עושה מאמץ לקיים שגרה תקינה למרות ההתמודדות שלו. מבחינתך זה מובן מאליו, אבל זה לא.

הולדת ילד הוא טריגר לחרדה

לא כדאי להעלות את הטריגר הזה שוב

גם כדי לא ליצור לו חרדה

וגם כי זה טריגר מוצדק

מבינה מאד את המצוקה בעומס שמביאים ילדים

ו5 ילדים זה הרבה מאד

אולי לא לך

אבל כנראה בשבילו כן

החרדות שלו לא קשורות ישירות לילדים והורות

ואני לא חושבת ש5 ילדים זה הרבה, זה סביר

8-10 ילדים זה הרבה

אני מרגישה שיש פה איזה בריחה מהתמודדות

הוא גם לא יעבור עבודה חדשה בגלל החרדות שלו (שלא קשורות גם לזה) ועוד כאלו דברים

קצת פינוק כמו שכתבתי

היא התמודדות יומיומית לא פשוטה של הישרדות

הגיוני שהוא רוצה לשמר את הקיים זה נותן לו יציבות 

היא לרוב רוחבית בחיים ולא מתמקדת רק במשהו ספציפי

לא תמיד יש מודעות אפילו לאדם עצמו מה מביא את החרדה

אבל אם אדם אומר שהוא לא רוצה

זה בסיסי לכבד

וקריטי אם יש לו חרדות

אני חוויתי חצי שנה של חרדות ברמה של לקחת נוגד חרדה כדי לקום מהמיטה

זה לא פינוק

ולא חוסר התמודדות

זה דפוסי פחד/ ריצוי+ טריגר שמדליק את החרדה

הדבר הטוב ביותר לתת לבנאדם בכלל

ולמישהו עם חרדות בפרט

זה לכבד את הרצונות שלו

הוא כנראה כבר הביא יותר ילדים ממה שהוא רצה

למרות החרדות

אולי כדאי עכשיו לכבד את הרצון שלו

למרות שהוא מתנגש עם שלך

אם לא מתאים לך תתעלמי.

אבל ממש מרגיש לי זה סיפור חיי עם בעלי.

הוא גם מפונק,בא ממשפחה של 2 ילדים ואני ממשפחה של ברוכה.

השיח שלנו לפני החתונה היה משפחה גדולה,דיברנו על מינמום 10 ילדים.

אחרי ה3 התחילו להתפתח אצלו חרדות סטרס ,דיכאון

וכו.

ואז נכנסתי להריון שממש היה לו קשה לקבל אותו.

הוא רצה להפיל,ואפילו הלך לשאול רב אם  אפשר להפיל,ואני פשוט כעסתי נורא מבחינתי זה היה האידיאל,סיכמנו כך לפני שהתחתנו,

אבל אחר כך מנענו 3 וחצי שנים כשבזמן הזה כל חודש היה מבחינתי גיהנום עלי אדמות,הוא ידע את זה וזה גם היה לו ממש נורא,זה היה לופ אין סופי והכי גרוע ששפטתי אותו כל כך,

כן הוא שותף מלא לגידול שלהם,כל דבר באמת הוא לוקח ללב ולןקח אחריות הרגש של האחריות שלו מפותח מאד,

נכון שהקושי הפיזי נופל עלי,אני בהריון ולא הוא,אני יולדת לא הוא,אני קמה בלילה לא הוא ואני יכולה להמשיך....

וכן הצורה שבה הוא גדל כל כך השפיעה עליו,ועדיין זה לא אשמתו.

החרדות זה קושי אמיתי,זה קושי שמשתק,תחשבי שאת בלחץ בעקבות תשובה אם התקבלת לעבודה או לא,או שאת מכניסה ילד פעם ראשונה למסגרת,איך את מרגישה? תביני שהוא מרגיש ככה כל הזמן כמעט בלי הפוגה,זה מתיש ממש.וזה גם לא רצוני.

ואחרי 3 שנים הבאנו ילד ואז נכנסתי שוב להריון עם גלולות,ונולד עוד אחד.

בעקבות הילד האחרון שנולד הוא התחיל לטפל בעצמו,גם תרופתית וגם טיפול אישי,

עשינו גם טיפול זוגי,

וכשהוא התחיל להיות מאוזן יותר נפשית הוא היה מוכן לשמוע על עוד ילד ואז גם לקח המון זמן עד שהןא הבשיל עם הרעיון,ואז הבאנו עוד אחד.

היום אני מונעת ממש קשה לי עם זה אבל אני במקום שהרבה יותר מבין ומכיל את הסיטואציה.

הוא יודע שקשה לי למנוע,אגב אני כמוך הכי קטן בן שנתיים ומרגישה שהגוף שלי ממש עוד לא חזר לעצמו ושאני עדיין מתאוששת מהלידה האחרונה,

יש ביננו שיח ממש פתוח והוא יודע שהרצון שלי לילד נוסף רק גודל,אבל היום אני במקום אחר,גם אמרתי לו שזה תלוי בו כשהוא יחליט אם יחליט,

החלטתי לשחרר אני כן מתפללת שה' יתן לו כוחות ורצון אבל היום אני לא שופטת אותו,ואני כן אוסיף ששמעתי אותו אומר (לא לי) הלוואי ויהיה לי מסוגלות לעוד ילד.

אבל יש לנו עוד דרך עד לשם.

הוא עדיין מטפל בעצמו,גם תרופתית וגם טיפול אישי,

והשעון הביולוגי שלי מתקתק,אבל ההבנה שלי שינתה את התמונה ממש,וגם ההשלמה שאם זה מה שה' רוצה זה מה שיהיה,הזוגיות כיום חשובה לי יותר.ההבנה שבסופו של דבר להביא ילד או לא לא תלוי בי אלא ברצון של ה', ןשכנראה יש לי עוד עבודה עם עצמי בעניין.

ווואו כמה שההשלמה הזו כואבת,אבל גם מביאה איתה שלווה באותה מידה.

מאחלת לך ששתיכם ביחד תהיו באותו רצון בשמחה ובהשלמה של שניכם מתוך כבוד והבנה ואהבה הדדית

אז מה אם מסכמים לפני חתונה על 10 ילדים

2 אנשים צעירים מאד

חסרי ניסיון

יכולים לשנות את דעתם כמה וכמה פעמים

די הגיוני שיגיע דיכאון/ חרדה

אחרי 3 ילדים (כנראה צפופים)

להרגיש גיהנום במניעה של כמה שנים

זה אולי דבר שדורש טיפול

במיוחד שיש כבר כמה ילדים

לפי מה שאת כותבת זה נשמע כאילו בגלל שיש לה כבר כמה ילדים אז הקושי שלה לא פרופורציונלי/לא הגיוני/לא בסדר.

אז לא,

אישה יכולה להיות עם 10 ילדים וקשה לה להתמודד עם המניעה וזה מובן מאוד.

יש נשים שמאוד אוהבות הריון ולידה וזה קושי עצום עבורן.

לקבל מחזור כל חודש ולדעת שאין הריון כי היא מונעת לא תמיד בגלל שהיא רוצה (הבעל לא רוצה/ סיבה בריאותית ועוד)

פער בין בני הזוג ברצון לילדים זה ממש לא קל...

אני חושבת שהוא ממש לא מנסה לצער אותך, הוא אומר איפה הוא עכשיו, הוא לא רוצה לתת לך אשליה שעוד איקס זמן זה ישתנה, כי ממש לא ברור לו שזה ישתנה.

בסוף גם אם רוב העול נופל עלייך בחוויה שלך (הריון, לידה, הנקה, קימות בלילה, יותר שעות בבית) ברור שגם הוא שותף, גם אם הוא לא הרבה בבית - עול הפרנסה כנראה נופל בעיקר עליו.

ילד צריך לבוא להורים שרוצים אותו, שניהם.

אני מבינה אותך מאוד מאוד, זה מכאיב כ"כ לגנוז את החלום. מציעה לך בינתיים לשחרר לחצי שנה, שנה... כמה שמרגיש לך, ואז לנסות לפתוח את הנושא שוב.

וכן הייתי מנסה בעדינות להבין את המניע שלו. מה החשש? שוב ניובורן ולהתחיל הכל מהתחלה? חשש כלכלי? חשש של פער בין הגדול לקטן שפחות יאפשר לתת מענה מותאם לכולם? העומס והשחיקה? מה יושב עליו...

בהצלחה רבה יקרה ❤️

הריון לא מחייב תסמינים וההיעלמות שלהם לא מחייבת כלום.

בע"ה מאחלת לך הריון ארוך ומשעמם ולצאת בידיים מלאות 🧡

תלוי גם אם את יודעת מתי הביוץ, וזה תואם לתאריך ווסת אחרונה.

או שיכול להיות שההריון בעצם יותר צעיר.

עדיף לחכות קצת, או להיבדק מתוך ידיעה שיכול להיות שזה מוקדם מדי.

אתר מתכונים לתינוקות. אפשר לחפש לפי גיל, מרקם, רגישויות וכו.

מפעילה אותו תזונאית תינוקות וילדים. 

אני התחלתי עם מרק טחון (ירקות ועוף והודו)

ואחכ גם מנה של פירות טחונים

בננה מעוכה

אם היא אוכלת סלמון אז אולי טונה מתאים

ארבעה ימים של רגשות מעורבים וטלטלה שנבעו משטות של אנשים משועממים

ולחשוב שאם לא הייתי עולה על זה הייתי כל חיי חושבת שזאת היתה הפלה

ועוד ניסית להוריד את ההתקן... 🙈

לק"י

ואז מגלים שזה לא.

ואז הבנתי שהם מוכרים את זה לאנשים שרוצים לעבוד על אחרים. אבל זה גם מגעיל... זכותם למכור, אבל זה ממש רעיון חסר גבולות באנושיות.

אני בשוק שדבר כזה קיים

הכי לא מצחיק שיש 

ד"א, למה בדקת הריון אם יש לך התקן?

קודם כל לזכור שחלומות שווא ידברו

ושאת נמצאת במקום בטוח ב"ה, ושאם מישהו מת בחלום זו סגולה לאריכות ימים ;)

דבר שני, שתדעי שככל שחושבים יותר על חלום ומשחזרים פרטים שלו, ככה כל פעם, את בעצם מאמנת את המוח שלך לזכור חלומות, ואת רוצה בדיוק הפוך. ולכן לא לדוש בראש שוב ושוב על הדברים המפחידים, תנסי לחשוב על משהו אחר במכוון (אפילו לחשוב בערב על נושאים שנחמד לך לחשוב עליהם חחח) כדי להירדם.

בנוסף תבדקי שאין דברים פיזיים שמעירים אותך- שבחדר לא חם מדיי, קצת מאוורר נגיד קצת חלון פתוח, ששתית מספיק מים...

שמעתי שזה קורה בהריון

וגם לי קרה כמה פעמים ואני מזה לא אישה של חלומות 

אבל אני לא מוצאת בכרטיס שלי

אם מישהי מוצאת מעולה🤭

אבל בגלל שעברתי לא מעט בתחום אז יתכן ואלו פחדים מהתת מודע

בכלאופן השתדלתי לתת צדקה

מה שבטוח לא יזיק

כשאני מתעוררת בלילה מחלום רע ומציאותי ממש - אני לא חוזרת לישון באותו מקום או באותו מצב

לילדים שלי אני אומרת ללכת לישון הפוך, ראש זנב

ואני הופכת כרית, שמיכה

עושה שינוי משמעותי

זה עוזר לי להתנער מהחלום וללכת לישון עם ראש חדש

אני לא זוכרת מה, אולי קשור להורמונים.

תנסי לשאול את הגיפיטי , מעניין מה הוא יגיד בעניין. 

שנגרמת במהלך ההריון.

בעיקרון זכרון של חלומות נקבע לפי הזמן שהתעוררת בו בתוך מעגל השינה.

אם זה ככה זה אומר שאלה החלומות שלך, ההבדל הוא שעכשיו את זוכרת אותם🙊

ממש, כאילו ברמה שאני מפחדת לספר את זה.

דברים מפחידים מאד

אוף

בכל אופן אני לא מאמינה שלחלומות יש השפעה עלינו, הם בסך הכל תוצר של פעילות מוחית שקורית בזמן השינה.

יכול להיות שהם ביטוי לחרדות שהגוף שלך מרגיש בהריון

והסיבה שאת זוכרת אותם היא בגלל השינה הקלה בהריון 

גם בהריונות שלי היו לי חלומות חזקים בטירוף.

כאלו שמתעוררים מהם, לוקח זמן לקלוט שבעצם זה היה חלום ועכשיו אני כבר לא חולמת.

דווקא לא היו לי סיוטים, אבל כן חלומות חוזרים וממש ממש חזקים.

כל הריון מחדש.

נוראי.

העצה שלי היא להיכנס לשינה בהרפייה

תעשי דימיון מודרך, תשני עם מוזיקה נעימה ואולי זה יעזור..

עם כדור או בלי כדור,

כי דווקא הכמה ימים רצופים של החלומות היו בימים ששכחתי לקחת, מעניין 

בהחלט מכל ילדיי היה לי הריון אחד עם חלומות איומים
כשהייתי קמה, הייתי משותקת, לא מתליחה לזוז ורועדת מהפחד.
דבר ראשון:
לומר "חלומות שווא ידברו" מיליון פעם.
כשמעט נרגעתי נצמדתי לבעלי, התכסיתי טוב ונרדמתי שוב...

מגע גוף מאוד מרגיע במקרים האלו.(כלומר להיצמד למישהו שישן).

אבל בעיקרון ממשיכים כרגיל כמה שאפשרי.

אם יצא הלוואי ומעולה, אם לא אז מניחה שתתראו בהמשך? עדיף לטבול בזמן. אם יוצא במועד ממש לא מתאים והוא ממילא בטוח לא מגיע אישית הייתי דוחה ביום.

מבחינת היריון/ביוץ וכו, לא בהכרח שיתפספס אבל גם אם כן לדעתי אין הרבה מה לעשות אם זה מצב חד פעמי. את יכולה לשאול רופאת נשים ולעקוב אחרי הביוץ, אולי זה פשוט יסתדר לבד.

לצערי אלה התובנות שלי בנושא, מקווה שיסתדר לטובה בעזרת ה'.

ממש ממש מתסכל....

תזכרי שה' יכול לעשות הכל... להוציא את בעלך מכל חור, שתיקלטו מתי שזה לא יהיה שתהיו ביחד לראשונה... תנסי להתמקד בהשתדלות שלך. מעבר לזה - 3 שותפים לאדם...

חיבוק... מנסיון זה באמת משוגע... 

את רוצה גם למנוע הריון?

ומתלבטת על התקן לא הורמונלי

הוא מתקין לפי מבנה וגודל הרחם, משתמש בכמה סוגים (מה שכן, הוא לא משתמש בנובה טי וגם הסביר לי למה הוא בעייתי).

כל מי שהתקינה אצלו ודיברתי איתה מרוצה מאוד וציינו שהיה טוב יותר מהתקנות קודמות.

ולגבי כאב, לי לא כאב בכלל ההתקנה, אח"כ הרגשתי מעט כאב.

לגבי דימומים לא יודעת להגיד, כרגע מניקה ב"ה.

בהצלחה❤️

ואז ב"ה במעקב הריון אצלו

הוא גם באמת לא ממליץ על הנובה טי בגלל המבנה

אני די בטוחה שהוא מביא מחול התקנים

הוא גם אמר שהוא נלחם להכניס את הספקולורומים הקטנים לבית חולים / מרפאות להקל על נשים 

במקום אחר שיש נשים שיש להן מלא דימומים עם בלרין וגניפיקס, אז כנראה שאין באמת תשובה איזה התקן הוא "הכי טוב" זה מאוד אישי.

אני עם מונה ליזה (ממה שידוע לי זהה לחלוטין לנובה טי) סה"כ מרוצה אבל לא ניסיתי משהו אחר 

ג'ניפקס באמת נחשב שגורם לפחות דימומים ובעיות טהרה בין מחזורים

דוקא בלרין הבנתי שלא כי יש לו יותר תזוזה ומגע עם דפנות הרחם.

ממליצה על ג'ניפיקס אצל דר ברונו רוזן

האמת היתי מלאת חששות מכתמים וכו

ב"ה

לפי הפסיקה שלנו ההתקנה אטסרת

עשיתי הפסק 4 ימים אחרי ההתקן

עם הדרכה מתאימה לכבי בדיקות 7 נקים והתנהךות בכללי

מאד מאד מרוצה

לא חלמתי שנתהליך יכול להיות ככ נעים

אחרי 3 חודשים חושבת שהיה שווה הנסיעה מהצפון וגם המחיר...

שה' ימלא חסרונכם..

לא יודעת אם לפי כל הפסיקות, לא מכירה את כולם בשביל להגיד אבל לפי מה שאני יודעת, צריך לטבול רק אחרי שבועיים מההפלה

אז אם עברת רק אתמול, צריך לחכות שבוע ואז עוד שבוע של הנקיים ואז הטבילה זה יוצא שבועיים 

אז זה בדיוק מה שהרב אמר לי, לחכות 7 ימים להפסק, ואז בצירוף ה7 נקיים, זה יצא לפחות שבועיים אחרי.

זה כמו בלידה, שאחרי לידה צריך לחכות זמן מסויים, שבוע לבן שבועיים לבת

מקווה שלא המצאתי עכשיו🤭 אבל חושבת שזה הרעיון

פשוט בלידה זה באופן טבעי יש משך זמן של דימום ואז במילא עובר הזמן

עברתי הפלה טבעית, אז גם ככה היה לי דימום כמה ימים, אז לא יצא שחיכיתי במיוחד

אולי גם בגרידה הדימום יכול לחזור🤷🏻‍♀️

הייתי בטוחה שאמור להיות כמו מחזור, מההתחלה.
אז אחכה עוד קצת. גם ככה צריכה לחכות שבוע להתחיל הפסק 😉

תודה על החיבוק!

מכיוון שלא יודעים מה מין העובר, אז הולכים על הטומאה הארוכה יותר של נקבה..

אני חושבת שלפי הפסיקה של הרב זכריה בן שלמה אפשר לעשות הפסק ברגע שאת יכולה, ופשוט לחכות לטבילה שיעברו שבועיים, אבל אני לא בטוחה ב-100% לגבי זה.

צריך לחכות שבועיים לטבילה.
תודה!

בשבת התחיל דימום כמו מחזור, דווקא זה ממש הרגיע אותי לראות את זה, כי היה מוזר לי שלא היה כלום

שולחת לך חיבוק חזק!!! עברתי את זה לא מזמן בכיתי בלי הפסקה שבועיים רצוף!

אבל אחרי זה השם פיצה אותי בענק!

אנחנו לא מבינים אבל מאמינים!

תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה בעולם!

חרי זה הכל משתחרר והזמן מרפא לגמרי את הכאב הגדול!

אני עברתי 2 גרידות יום אחרי יום כי השליה לא רצתה לצאת,

ואני זוכרת שכבר אחרי הגרידה הראשונה לא ראיתי שום דימום

כי הם מנקים מאוד טוב את הרחם למרות שהיתה לי רשלנות רפואית חמורה בגרידה הראשונה.....

לגבי השבעה נקיים לא יודעת אם כדאי לך למהר הרחם עוד צריכה להחלים והגוף צריך להתאושש...

תוה על החיזוק שכתבת! ❤️
מאוד התחברתי למשפט אנחנו לא מבינים אבל מאמינים

ברוך ה אתמול התחיל דימום,זה הרגיע אותי שהכל תקין עם הגוף שלי