אבל היום, גלי בהרב-מיארה – עם האמירה המפורסמת שלה (שהוקלטה והתפרסמה מחדש) כי "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי, רעש והטרדה", וביישום המדיניות שנובע ממנה – מחזירה אותנו אחורה, לימים שבהם המחאה היחידה שנותרה אפשרית היא זו שגולשת לאלימות או להתפרעות, כי רק כזו "מורגשת" מספיק.
בפועל, תחת כהונתה כולל אישור (או אי-מניעה) של חסימות כבישים נרחבות, הפרות סדר חוזרות והתנהגות אלימה כלפי שוטרים במחאות מסוימות – ללא אכיפה משמעותית או העמדה לדין רחבה – בעוד שבמחאות נגד ההתנתקות ב-2005 דוכאו הפגנות דומות (ואף פחות אלימות) ביד קשה מאוד: מעצרים המוניים, כתבי אישום רבים ומאסרים ממושכים על חסימת כבישים בלבד.
הבג"ץ, שתומך בעמדה זו (בפסיקותיו העקביות שמגנות על חופש הביטוי גם במחיר הפרעה מסוימת לסדר הציבורי, ומגביל אכיפה רק במקרים של פגיעה קשה ומסרב בכל כוחו לפיטורי את היועמ"שית), הופך בכך לשותף פעיל לדבר עבירה: הוא מאפשר אכיפה בררנית שמעודדת אלימות מצד צד אחד פוליטי, תוך דיכוי צד שני – ובכך מחליש את עצם הרעיון הדמוקרטי שבבחירות יש אלטרנטיבה אמיתית לשפיכות דמים.
זה לא רק "מחיר של דמוקרטיה" – זה סיכון ממשי שהמחאה תהפוך לדרך היחידה האפקטיבית לשנות שלטון, ותחזיר אותנו למציאות של כוח גולמי במקום בחירות.
