פתח לנו שערי אורה. אורה זו תורה.
בך רבינו נגילה בך רבינו נשמחה.
איזה סוג של התבודדות
אבא תודה. כתבתי פה התבוננות באריכות ולפתע קפץ עליי פחד שהעבודה היא בחיצוניות. מיד בחרתי להעתיק לי את הכתוב ולשמור אותו באופן פרטי ואישי. וליצר הרע אני עונה ואומר שאני כותב את סיפור המעשה וזה צריך להספיק לו די והותר.
בבקשה ה' תעזור לי להתפלל אליך באמת: 1. שהתפילה תהיה אליך (ולא אליי) 2. שהכוונה תהיה לאמת (ולא דמיון של שקר).
ותעזור לי לא לפחד ממראית עין כי ראיתי שכבר כתבו שיפייס את עצמו ככה: בוודאי אם הייתי יודע שזה נגד רצון ה' לא הייתי עושה, אלא הכוונה באמת היא לה' ית'. ויצר הרע מכניס ספקות ובלבולים. אז מה? שלא אעשה? לא אכתוב? לא אתבודד? בוודאי זה רק גשר לעבודה הפנימית האמיתית. זכני להיות ממעט בכבוד עצמו וזוכה לכבוד אלוקי. וכבוד אלוקים הסתר דבר.
והרי אני מוצא בעצמי נקודה טובה עדין שאני משתדל להיות 'הולך ופוחת' בכבוד עצמי לשם שמיים. בתחילה הייתי רק מדבר ולא עושה, אחר כך הייתי מדבר ועושה, עכשיו אני כותב ועושה. ו'עוד מעט ואין רשע' אני רק אעשה ואשמור הדיבורים והכתיבה לפי העניין אליך בלבד. אז מה לי לפחד עכשיו אם העבודה קצת בחיצוניות?
וגם, השי"ת, יש מזה שבא עליי ולא רציתי בו כלל. כי קודם כתבתי פה בכוונה פשוטה ואז אחר כך פנו אליי בהודעה ושאלו מיהו זה ואיזהו. וזה בוודאי גם כדי שאשים על לב את העבודה הנרצית ובאמת אני צריך לשמוח ולהודות. השי"ת תזכני לשמוח ולהודות!
ותזכני השי"ת שאף ששמרתי מה שכתבתי מלכתחילה במקום אחר, שלא יהיה נשכח מלב. ואצליח לחזור אל הכתוב ולהפוך בו, אפילו שאלו עניינים שהם רק ביני לבין עצמי וזה בחינה קשה כמוות (או חברותא או מיתותא). ותזכני לשמוח מהחברותא שכן יש לי על כל פנים, באותם עניינים שאני כן מהפך בהם בחברותא. בין בדברי תורה ובין בדברי חול שאני סח (דאגה בלב איש). לשמוח מאוד על עצם הדבר ולא להרהר ולא לפחד מזה כלל.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך.
