זו דרך חיים

הסיכוי להיפגע פיזית מטיל

הוא נמוך מאד

באחוזים

(כמות אנשים שנפגעו חלקי אוכלוסיית מדינת ישראל)

הסיכוי להיפגע פיזית ונפשית מפחד

גבוה הרבה יותר

אז לומדים להניח את הפחד (וההתראות/ אזעקות/ חדשות) בצד ולהמשיך חיים נורמליים בצל סיטואציה לא נורמלית 

ולשמור על ההנחיות.

זו לא סתירה כזו גדולה בעיניי.

בטח אם יש ממ"ד בבית.

מנהלים חיים מלאים

לרוב לא נמצאים בהכרח ליד ממד

האישו הוא לא להיכנס לממד בנחת

אלא להתמגן בכביש

(אין איפה

לעצור בצד לרוב יותר מסוכן)

לצאת בבהלה ממקלחת

להמנע מלצאת/ להוציא ילדים מהבית

אני נמצאת הרבה על הכביש

האנשים ששומרים על ההנחיות

לרוב מסכנים את כל המכוניות סביבם

עוצרים בבהלה בבת אחת

חותכים נתיבים

חוסמים מכוניות אחרות מלנסוע

משתלבים בצורה מסוכנת

(הבנתי שהיתה תאונת שרשרת עם רכבים בצד)

אני נכנסת לממד בעבודה

וגם לפעמים בבית כשזה בנחת

לא מעירה בלילה וגם לא מתעוררת

חוסר שינה בלילה מסוכן לגוף ונפש הרבה יותר

בעיניי לפחות

את המחיר כל אחד מרגיש בעצמו

אני הייתי שם בדריכות הזו

ולא חוזרת לשם

גם במחיר של סיכון מזערי להיפגע

ובדימונה

וכל השברי יירוטים שנופלים בתוך בתים במרכז -

עדיין תמשיכי את חייך ולא תצאי בלילה כשיש אזעקה? הטיל לא שואל אם זה לילה או יום ואם זה בריא או לא... זאת מלחמה. ולא סומכים על הנס.

 לא גרה במרכז ולא במקום שקרוב למשהו אסטרטגי

הסיכון פה נמוך משמעותית

וכן

חשוב לי להמשיך את חיי גם במלחמה

במיוחד במלחמה

לשמור על הנפש

מי שחושב אחרת שיעשה אחרת 

אני נגד התמגנות שמסכנת משהו אחר

בעיניי

בפרמטרים שלי

ושלא תתנסה, אמן. אני בטוחה שכל אלו שלא פחדו ועפו מהדף של טיל ברחוב ליד, היום כבר מפחדים.

לא חייב לפחד ולרעוד, אבל לא להיכנס לממד? כבר הוכח בכל כך הרבה מקרים שזה מציל חיים, וכן, גם מונע טראומה ופחדים לאחכ, מעדיפה את החששות האלו, מאשר להיות בסיטואציה לא נעימה

יש הבדל בין להחליט לא לרדת כמה קומות עם ילדים קטנים בלי עזרה כשהילדים ישוניים ולא מתפקדים

לבין להחליט לא להיכנס לממד כי ככה..

יש אנשים שלא מסוגלים לשאת את המתח ולכן מראש לא נכנסים.

ההתנהגות ההגיונית ביותר היא להפחית סיכונים כשאין להפחתת הסיכון מחיר גבוה מדי.

לצורך העניין אם אין ממד ויש חדר מדרגות פנימי בבניין, זה עדיף כל פני לשבת בסלון ליד ויטרינה מזכוכית ולקוות שלא יפול קרוב.

מסייגת שאף פעם אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוך קירות הבית של אף אחד.

אז אין עניין לשפוט אחרים, רק ללמוד לקבל החלטות מושכלות בעצמנו על עצמנו.

לק"י

התנפצו פה חלונות בבתים.

אם מישהו היה ליד החלון, הוא היה נפגע "רק" מזכוכיות.

לא רוצה לחשוב על מי שגר בבתים שלידם היתה הנפילה (הם נהרסו).

שזאת מצווה לכל דבר

ככה אני מסתכלת על זה. בלי קשר לאחוזים וסטטיסטיקות,  אני מצווה ועושה. ועדיין בגדר השתדלות.  אניאשקול כמובן נזקים מכל כיוון כמו שכתבו פה, אבל בבסיס אני חושבת שחייבים להזהר ולהשמר

נשמע לי חוסר אחריות ולקיחת סיכון מיותר שעלול להוביל לאסון ולפגיעה בחוסן הלאומי.

יש לנו אחריות. אנחנו מצווים "ונשמרתם" ו"ובחרתם בחיים" וחובת ההשתדלות היא עלינו.

ההשתדלות היא לעשות את המקסימום האפשרי להתמגן:

מי שיש לו ממד, להיכנס בזמן אזעקה לממד

מי שיש לו מקלט במרחק סביר, לצאת למקלט

מי שאין לו, להיכנס לחדר פנימי/מסדרון/חדר מדרגות

מי שבוחר לא לעשות את המקסימום שהוא יכול, הוא לא אמיץ אלא חסר אחריות ואם הוא ייפגע לצערי המחיר ייצא מהכיס שלנו ולא בצדק.

יכולה להגיד לך על עצמי, שזה שקלול של מקום המגורים (פריפריאלי ללא בניה רוויה), כמות האזעקות והמחיר של ירידה למקלט.

בעם כלביא ירדתי למקלט כמו ילדה טובה, וזה גרם לי בעיות שינה קשות שנמשכו כחודש אחרי שהכול נגמר.

אם הייתי גרה באיזור המרכז כנראה הייתי פועלת אחרת, אבל במקום שאני גרה בו, הסיכוי הנמוך של פגיעה לא שווה לי את הסיכוי הוודאי של חרדה ופגיעה במצב הנפשי שלי, שהוא גם ככה עדין ואני צריכה לשמור על רוגע כדי לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית שלי.

את לא צריכה להרגיש לא נוח לכתוב מהניק שלך

אז מה אם כולם פה בוחרות אחרת

אלא בגלל שסיפרתי את זה להרבה אנשים, ואני לא רוצה אאוטינג.

אם כי יש עוד אנשים כמוך

זה לא ממש אאוטינג 

לבין מה שאת מספרת.

אני לא. אני מפחדת.

אבל מעדיפה להבין בשכל שהסיכוי לפגיעה פה באמת נמוך מאד מאד

(שוב אני לא מהמרכז בכלל)

והמחיר של משפחה מטורטרת למקלט (אין ממד) הלוך ושוב, ועצירת החיים-

הוא גבוה מדי.

אם יש אזעקה ביום ואנחנו בסמיכות למרחב מוגן ברור שניכנס. לא שאלה בכלל.

אבל להעיר בלילה חבורת ילדים שתתחיל בוקר בשלוש?

ויהיו משוגעים אחר כך כל היום? לא.

אני גם לא ארד בלעדיהם כמובן

ולישון במקלט לא אופציה (מקלט של כמה בנינים יחד)

אז זהו.

בלילה ד' שומר עלינו בבית.

והיא מבחירה לא נכנסת וטוענת שהטילים לא מטרידים אותה, כל אחת תעשה את הבחירות שלה במצבה ובנתונים שיש לה, ואת עושה מה שהכי טוב לך מבחירה מושכלת . אבל להגיד כמו החברה של הפותחת, זה לא אומץ או היעדר פחד, זה חוסר מודעות, והלוואי שתישאר ככה חסרת מודעות.

לק"י

אבל אולי גם לחברה יש סיבות שהיא לא פירטה.

עכשיו אני חושבת על זה...

(במאמר מוסגר- אני לא מסכימה עם זה. מבחינתי צריך סיבה ממש ממש טובה כדי לא להכנס למרחב מוגן. ואני אומרת את זה כאחת שיש לה מקלט בבניין, לא ממ"ד בבית. שגם המצב שלנו הוא פריווילגיה...).

זה לא אומר שאת פחדנית

והיא אמיצה.

ואת לא צריכה לנסו להבין אותה.

יש הרבה דברים שאנשים עושים ומסכנים בכך את חייהם: נהיגה לא זהירה, עישון, לוקחים ילדים למקומות עם בריכה..

אני לא אנהג כמוהם בגלל שלא קרה להם כלום מזה

אני פשוט המומה קצת

אני גם לא רועדת מפחד,נשארת באמונה ברוך ה'

אך גם לדעתי לומר ככה שלא מעניין אותי זה טיפשות

זו הנקודה ההזויה

אני המצחיקה בעצם הבנתן?

גם נורא קשה להם שמישהו כביכול אומר להם מה לעשות.

בעיה שלהם

קרובת משפחה שלי לא חיסנה לקורונה, ועכשיו כשהיא נכנסת לממד היא משאירה דלת וחלון כי היא חייבת אוויר.

זה לא היגיון, זה נטיה טבעית לא להקשיב להנחיות.

מצד שני, הנטיה שלי היא בהחלט להקשיב להנחיות, וגם חוויתי כמה אירועים קשים בחיי אז יודעת שאני יותר פחדנית ממנה. אז הצד שלי הוא להיזהר לא להיתקע בבית ולהיצמד לחדשות

הצד שלה צריך להיות להפעיל את השכל ואני לא מדברת איתה על זה, כי זה נקודה שאני לא מעריכה אותה ולא רוצה להתעסק מולה בזה - אנחנו לא נשנכע אחת את השניה לעולם.

יש לה ממד בבית והיא שם כל היום.

לדעתי לא לעשות את המינימום זה פשע. אפילו אם לא אכפת לה על עצמה, שיהיה אכפת לה על המורל של העם כשרואים שמישהו נפגע חס וחלילה.

הם לא יגידו שהם אנטי מוסדיים ולא ילכו לבי''ח

או לא יתפנו אם הבניין יהרס

בדיוק ראיתי היום מה שכתבו על הפגיעה אתמול....

ב"ה שהקב"ה שמר עליהם והקטין את הפגיעה עם הגשם שהיה קודם...

בעז"ה שתהיה רפואה שלמה לכל אחד ואחד מהפצועים.

אבל אנחנו צריכים ללמוד מזה להתחזק יותר בהזשתדלות שלנו לשמור על עצמנו.

לולא הם היו נכנסים למקלט - הם היו נפגעים "רק" מהזכוכיות שהתנפצו אצלם בבית... (והבית, אף שרק נפגע מהדף, לא במצב לגור בו כרגע)

אני באמת לא מבינה את אלה שמלכתחילה לא נכנסים למיגון כלשהו.

בעלי העלה שאלה בפורום תורני, מה עושים באמצע ליל הסדר אם יש אזעקה ונמצאים בדיוק באמצע אכילה של משהו שצריך לסיים אותו בשיעור זמן קצר.

אחד שם ענה שאם היו מבטיחים לך מיליון שקל על כך שתסיים את אכילת השיעור - אז לא היית יורד למקלט, נכון? אז בשביל קיום מצווה בהידור ודאי לא צריך לרדת למקלט.

😖

אמרתי לבעלי שיענה שם שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות...

מה ששמר עליהם זה ההנחיות

היא כן להיכנס לממ"דים, כן לפעול על פי ההנחיות.

העניין הוא שבאזור הזה היה הרבה פעמים התראות ללא אזעקת אמת לאחר מכן כך שאנשים היו שאננים (לא מצדיקה) וגם היה מדובר בשעת שינה וילדים שצריך להוציא אותם ממיטות תוך כדי השינה, ובדר"כ מדובר בכמה ילדים, מחוץ לבתים.

זה מה שסיפרה לי חברה גורניקית. 

שמרנים

גם בקורונה מאוד הקפידו על ההנחיות והכללים

בשונה מחסידויות אחרות וגם אצל חלק מהליטאים

בנוגע למה שקרה בפועל, כתבתי את מה שנאמר לי. אין לי כ"כ היכרות גדולה עם החסידות הזו ובכלל עם המגזר החרדי.

כן שמחתי מאוד שגדולי הדור משפיעים על החסידים שלהם לשמוע להנחיות.

במקרה זה עינייך הרואות שלא היו בממ"דים בפועל. 

לא צריך להיות בקצה שדרוך מדי ולא מוציא את האף מהבית,

ולא להיות בקצה שמתעלם מהכל.

יש דרך האמצע, ואם את מחפשת לקבל אומץ אז תחפשי אותו במקומות שלא סותרים את ערכי היסוד שלך, אלא לוקחים אותם בחשבון, ויחד עם זאת ההתנהגות שלהם היא כמו שאת היית רוצה.

ארנבת מפחדת

וזה קשה לי ממש

והפחד משתק.

אני די אבודה בעניין... 

ספורט עושה טוב לגוף ונפש וגם אחרי שיוצאים פעם אחת זה עוזר לעוד פעמים 

מללכת למקום קרוב עם מיגון.

למשל לבקר חברה שיש לה ממ''ד/מקלט קרוב.

או קניות במקום עם ממ''ד.

רק בשביל לצאת מהבית ולראות שזה אפשרי, שהחיים בחוץ ממשיכים, ושיש עוד ממ''דים חוץ משלך (ואז מקסימום מבלים אזעקה במקלט ציבורי).

אני מיו"ש

אני חייתי כל חיי ליד כפרים

חוויתי את המבצעים השונים שהיו

פיגועים בירושלים

חומת מגן

וכל מה שאחריו

אף םעם לא פחדתי

ההפך

גם פעם כתבתי סוג של תגובת חיזוק

על פחד מפיגועים ולא לשיתוק של החיים

ועכשיו המצב הזה תופס אותי ....

את במקום אחר.

להיות אמא זה לא כמו להיות נערה, ועם כל ילד גם הדאגות שלנו הולכות וגדלות.

טבעי ממש לפחד. אל תנסי להיות גיבורה. אפשר לפחד ובכל זאת לצאת מהבית.

נשמע שאת כועסת על עצמך על עצם הפחד. והגיוני כל כך להיות עכשיו בפחד. זה לא מראה על שום חולשה שלך.

וזה נכון

השלבים בחיים מאופיינים אחרת.

בינתיים קיבלתי קריאה יחסית באפתעה

אז אני צריכה לזוז

לפחות משהו חיצוני שמוציא אותי מהסטרס....

תודה לכל מי שכתבה

וסליחה מהפותחת @מולהבולה

יש התראה מראש, יש משך זמן לאזעקה...סיבוב קרוב לבית. יש המון אפשרויות שיתנו לך לנשום קצת

לא יצאתי מפתח הבניין בכלל. וכשבני המשפחה יוצאים אני מפחדת...

אצלי זה גם קשור לכך שאני מרגישה ביטחון במקומות מוכרים, ולהיכנס למקלט זר במקרה של אזעקה (אחרי הלחץ של מציאת מקלט) יפגע לי בתחושת הביטחון...

אבל מניחה שאם אהיה חייבת לצאת אז אצא.

בכל אופן, חיבוק לך!

בעיני השתדלות כן צריך לעשות

לא היתי משתגעת ברמה קיצונית אבל בטח נכנסת לממד או מקלט קרוב אם היה

אבל אני לא מרגישה ושם פחד וחיה כמעט כרגיל

אני לא גרה במרכז וברור שזה משפיע

אבל בכללי יש לי נטיה- לא לפחד כשאין לי במילא דרך לשנות את המציאות ..אם משהו לא בידיים לשי נח לי לנעול את הלב מול הפחד ולא לתת לו מקום

בכללי לא נעים לומר

לא מפחדת למות

ממה כן

מפחדת נוראות על בעלי חו''ש

להשאר לבד זה החרדה שלי( כן כן נפלאות הסבבי מילואים השפיעו..)

אז כל אחד ומה מ'פחיד אותו

לא לפחד מאמונה זה מהמם ובעיניי זה היעד

אבל לא להיכנס לממד זה כבר טפשות 

אלא הנכונות לעשות משהו למרות הפחד הקיים.

החברה שלך לא צריכה אומץ, היא פשוט לא מפחדת.

(למה את מפחדת והיא לא? שאלה טובה, יש לזה בטח סיבות טובות ולא מודעות).

לכל הבנות שלא נלחצות מהמצב - איזה כיף לכן!

(וגם לי, גם אני לא נלחצת ולא מפחדת)

אבל זה לא רלוונטי לבנות שכן.

אי אפשר להחליט לכבות את הפחד...

בטח לא דרך הסברים רציונליים על סטטיסטיקות.

אפשר לעשות איתו עבודה, אבל זה עובר רק דרך לתת לו מקום כשהוא מגיע.

אגב

הכי הגיוני לפחד.

פחד ובהלה הם רגשות טבעיים שמניעים אותנו לזהירות.

מי שלא מרגיש פחד צריך לשאול את עצמו למה הוא לא מרגיש?

ומה עוד הוא לא מרגיש?

המח מעמעם רגשות לפעמים, כשהמחיר של ההרגשה גבוה מידי, וכשהוא עושה את זה זה רוחבי, כלומר כל הרגשות פחות מורגשים.

פחדים רציונליים

ויש חרדות שיושבות גם על דברים פחות רציונליים

בוודאי שטבעי לפחד במלחמה

אבל החרדה סביב אזעקות

גדולה הרבה יותר מהתוצאות

(בהשוואה פשוטה לתאונות ונפגעים בכביש)

ועל זה חשוב לעשות עבודה

כי חרדה לא פתורה

יכולה לפגוע לאורך זמן

אפילו ללא מודעות 

זה פחד אמיתי מוחשי והגיוני, יש טילים שמתפוצצים מעל הראש, אני גרה במקום שאין פעם שלא נופל פה רסיס, אם הייתי מסתובבת ברחוב , יש סיכוי שהיה נופל עלי משהו.. זה לא כמו טילים של חמאס שמתפוצצים ומתפוררים, פה, במידה ולא מדובר בטיל מצרר (אתמול למשל בדימונה הוא פגע ב12 זירות באותה עיר במקביל) מדובר ברסיסים מאוד מסוכנים וגדולים, אני לא מנסה להפחיד, כן? רק מזכירה לאלו שמפחדות , שהפחד שלהן ושלי הגיוניים, אמנם הסיכוי שיפול עלינו טיל הוא קטן מאוד, הסיכוי שייפול רסיס או שנושפע חלילה מהדף, הוא כבר גדול יותר, ואם אני יכולה למנוע את זה בזה שאני נכנסת רגע לממד סוגרת את הדלת, או מתמגנת בצורה אחרת הגיונית לפי הנחיות פיקוד העורף שהן לא מדומיינת. או מוגזמות, ונמצאות במסגרת היכולת שלי, אני אעשה את זה.. אני לא חווה חרדות ב"ה, אני מניחה שאם אני אטייל בחוץ ולא אתמגן, וכתוצאה מכך, יפול ליידי איזה משהו , אפילו לא יקרה לי כלום, אני אתחיל לחוות חרדות מכל אזעקה..

אבל שכל אחת. עשה מה שטוב לה, להגיע לחרדות זה בטח לא טוב משום כיוון.

לחשב את הסיכון לפי כמה נפגעים יש מתוך כלל האוכלוסיה - בעיני זה לא הדרך להסתכל על זה.

כי אם כולם היו מסתכלים על זה ככה ולא מתמגנים, אז היו הרבה הרבה יותר נפגעים ל"ע. זה שיש מעט נפגעים זה הרבה בזכות זה שרוב הציבור כן מקפיד להיכנס למרחבים מוגנים, ושוב ושוב אנחנו רואים איך זה מציל חיים. זו ממש לא חרדה מוגזמת.

זה נכון שבאזור המרכז הסכנה מוחשית יותר. אבל גם במקומות יותר פרפריאליים, תרגילים להיכנס למקלט/ממ"ד ולצאת ולגלות ששוב שום דבר לא ראה, וזה מחזק את התחושה שאולי הכל סתם מיותר - אין באמת ביטוח שלא יפול בסביבה שלנו טיל או שברי יירוט בפעם הבאה (כמו שהיה לצערנו בדימונה ובערד). ולהיכנס למרחב מוגן זו ההשתדלות שלנו, שבעז"ה תציל אותנו במקרה של נפילה באזור...

יש לנו חושים טבעיים שה' ברא בנו שאחד מהם הוא פחד

וזה טבעי במצב ההזוי ובתוך הכאוס הזה

לומר שלא אכפת לי ואני לא מפחדת-זה לא טבעי כל כך.., אולי הכחשה 

נכון לעשות את ההשתדלות שלנו, לרדת למקלט, להיכנס לממ"ד, או אם אין כזו אפשרות למצוא את המקום הכי בטוח באיזור.

בכל הפגיעות האחרונות מוכח שמי שמתמגן לא נפגע

לק"י

חרדה זה כבר מעבר.

אני חושבת שצריך איזון.

להקשיב לצרכי גוף ונפש. ואם יש צורך לנסוע או להגיע לעבודה או להתאוורר. אז נוסעים. ואם אפשר לעצור באופן בטוח או להגיע למרחב מוגן מעולה. ואם לא אז לא.

כמובן להיכנס בכללי.

לדעתי זה כמו בכל דבר בשמירה על החיים. השתדלות. אני אקנה רכב בטיחותי, אשקיע בכסאות בטיחות, אשתה קפה אם אני עייפה ואשתדל לנהוג בטוח.

עדיין חלילה יכולות להתרחש תאונות. ולא נפסיק לנסוע נכון? אני אקח קרם הגנה, מים, טלפון טעון, פלסתרים ואוכל למסלול טיול ולא אשאר בשמש בארבעים מעלות. עדיין יכול לקרות משהו בטיול. ולא נפסיק לטייל.

אז אני אכנס לממ''ד, או למקום בטוח ככל הניתן אם אני לא בבית. אבל אני לא אמנע מלנסוע לעבודה או לבירור רפואי או גם לאוורור בגבולות הטעם הטוב. כי הנפש חשובה.

ואם יש משפחה שצריכה להגיע למקלט רחוק באמצע הלילה והם הפוכים וזה כבר לא ריאלי. אז לא שופטת כי בהחלט הסיכון מול המחיר אולי לא שווה את זה. ואם זו מילואימניקית לבד. אז רק להשתחוות לה ולסתום. 

זו גם גישה שלי בכל דבר וגם עכשיו במלחמה.

גם חברותי לעבודה לא נכנסות, זה מטריף אותי.

זה שאני נכנסת זה לא אומר שאני פועלת מתוך פחד, אלא מתוך הגיון בזהירות. בדיוק כמו שאני עוצרת ברמזור אדום. 

לפזיזות

אני גם לא מפחדת

וגם לא נכנסת לממ"ד כי אין לי

אם היה הייתי נכנסת

כשהייתי במקום עם מקלט הלכתי אליו

בלי פחד

פשוט השתדלות

כשאין מקלט או ממ"ד אני גם לא מפחדת

אומרת פרק תהילים וממשיכה בחיים

הפחד הוא לא מה שיציל אותי

בין הפחד לבין שמירה על הנחיות.

באופן אישי אני לפעמים מפחדת ולפעמים לא. לפעמים אני מפחדת מהבומים, גם כשבכלל לא היתה כאן אזעקה (לא הולכת למקלט, ועדיין מדמיינת לפעמים שאולי היתה תקלה במערכת ולכן לא היתה אזעקה).

מצד שני, לפעמים אין בי פחד בכלל- יש אזעקה אז נכנסים למקלט ודי.

לחיות בלי פחד- יש לזה יתרונות וחסרונות. וזה גם לא כל כך בשליטה שלנו (חוץ מעבודת עומק וכו', אבל לא בטווח הקצר).

לא להישמע להנחיות- חוסר אחריות.

ולהחליט על מה לא מוותרים בכלל

מה אפשר לוותר

ועל מה מוותרים.

לחשוב אם אפשר לקנות פחות מותגים,  פחות בגדים,גם כשיוצאים אז לתכנן מראש מה מזמינים ולא להזמין מלא דברים שלא יאכלו.

לרכז את הקניות לפעם אחת בלי השלמות

לא להתפתות לקנות משהו אם לא באמת צריך.. 

אבל נראלי החלק היותר יקר אצלי זה המותרות.

מסעדות, ספר, בילוי.

נראלי הם עולים לי יותר.

עדיין מצמצמים איפה שאפשר...

לילדים הגדולים אני קונה דגני בוקר, שוקולדים פה ושם

פירות כל הזמן יש בבית, והילדים אוכלים

כל יום מבשלת בשרי, כנ"ל שבת - הקניות בהתאם

לןקחים אוכל מבושל לעבודה /ביה"ס ואז ארוחת ערב אז הכל בהתאם.

אוכל- אנחנו משתדלים לקנות שיהיה בשפע, חטיפים  מעדנים וכו, לא בהגזמה אבל תמיד תמצאי אצלי בבית חטיפים נניח

לעומת זאת מצמצמת בבגדים , נופשים לא יוצאים אז הכל בהתאם

אוכל זה כסף קטן לעומת שאר הדברים שיוצאים.

אוכל בחוץ מסעדות וזה.

או באמת כמו שכתבת טיול פעם ב וכאלה. גם מוזר לי להגיד לא,

מצד שני בחיים לא שילמנו על צימר או מלון. תמיד קמפינג או חברים או כאלה.. אבל זה גם עולה. דלק ואוכל וכל זה.

על לק ג'ל?
על בגדים תחילת עונה?
על דירה במרכז? על צעצועים חדשים?

אני יש לי "הפרעה". אני כל יום בבית קפה. אני משוגעת על זה.

וכן, זה מצטבר גם. אני לא גאה בזה שכבר נהייתי מכורה.

אבל... אנחנו גרים בשכירות זולה יחסית
אני קונה רק בגדי יד שניה לי ולילדים,
אין אצלי לק ג'ל וכאלה
כרגע לא הולכת לכל מיני חוגים (לאו דווקא בגלל הכסף)

להגיד לך שזה חכם? זה לא חכם
יותר חכם להגיע ישר מהעבודה הבייתה ולשתות קפה מגורען עם עוגייה של אמא
אבל כרגע זה הכיף שלי בחיים. 

אבל אני לא חושבת על בגדים בעונה בשום צורה, וגם לא על מעבר לבית גדול יותר.
חלק מההתבגרות שלנו, לדעתי, זה להבין את חוקי החיים. שכסף לא בא כי זימנו אותו, אלא כי עבדנו עליו...
וכסף באותה מידה גם יוצא. ואנחנו אחראים על החיים הכלכליים שלנו.
יש כאלה שחיים בלי חשבון אבל המחיר של זה - פשיטת רגל (קרובי משפחה שלנו)
ויש כאלה שחיים ממש בצמצום ובחישוב- והמחיר של זה הוא חנק, לדעתי (קרובי משפחה אחרים)

בעיניי עדיף להתרגל לחיי צמצום מאשר לחיי מותרות. כי אני התרגלתי לבתי קפה, וזה נורא קשה לי להיגמל ואני לא מספיק רוצה בזה.

אבל כל אחד בוחר איך לכלכל את חייו..

אני לא חושבת שיש לי הרבה דברים שאני מוציאה מעבר.

אין לי בגדים מותגים וכל אלה.

מסעדות פה ושם, קניה של מוצרים כמו ספרים או משו לבית וכאלה.

והוצאות קבועות שיורדות כל חודש.

אבל לגמרי כמו שלך יש בית קפה לייש יציאה עם חברות או בעלי למסעדה.

וזה החלק שכייף לי ואני מתלבטת אם הדרך היחידה לא לחרוג היא לוותר על זה.

זה נצבר פשוט גם שם.. שזה אחלה אבל לא סוגר לי את החודש..

את מתארת שאתם חוסכים משכורת שלמה, אז למה לא ממנה להוציא על החברות?
 

בעלי עצמאי, ככה שזה לא כמו שזה נשמע בום משכורת לחיסכון.

פשוט מה שהוא מכניס הולך הצידה כי זה לא שוטף.

השאלה אם כשמישהו מחליט לשים כסף בצד, הוא מוציא ממנו כשחסר לסגור חודש,

או שמורידים בהוצאות?

אם תיקחי עוגייה שווה מהבית לעבודה ותכיני קפה שווה. זה לא יספק אותך?

אני גם יוצאת לעבוד בבתי קפה מידי פעם.. זה נחמד.

את צודקת שאין לך חשק לצמצם בהוצאות כי יותר כיף לערוך קניות בלי לחשוב יותר מידי

אבל אם יש לך מטרה ברורה את תהי מוכנה לנהל סדרי עדיפויות בחייך גם כשזה יהיה כרוך בויתורים מסויימים אבל יהיה לך יותר קל לעשות זאת כי תהיה לך מטרה אחרת שאת רוצה להשיג

בדיוק כמו שמי שבוחרת להביא ילד לעולם בוחרת לצמצם את החופש שלה למען מטרה אחרת שיותר חשובה לה כרגע

אם את רוצה לצאת ממינוס-אז תשאלי את עצמך-מה תשיגי אז? יש לך מטרה לחסוך עבורה? אלא אם כן המינוס גדול שאז אם לא תהיה התייעלות מבחירה הבנק יעשה זאת..

כשהמטרה ברורה אז האיך יהיה יותר קל לנשיאה

אנחנו שנינו עובדים, ומכניסים יפה.

המטרה היא לחיות מהמשכורת שלי בלי של בעלי. (0את של בעלי אנחנו חוסכים לבית)

החרגה היא של 3000 בחודש. בערך.

בלי לחשב מוסך או חודשים של פסח או חג אחר וכל אלה שמוסיפים עוד כמה אלפים.

השאלה היא האם הדך היחידה היא ללכת לקניות ולבדוק אם טיטולים יותר זול מהאגיס ולקנות לפי זה,

או להגיד לעצמי 'לא' על יציאה למסעדה עם חברות.

או שיש אפשרות אחרת?

כל כמה זמן?

אבל מצד שני, לא להגיד כל הזמן כן

להחליט סכום מסוים של ''מותרות'' בחודש, ועם זה להתנהל

ואז נניח אם יש משהו שמתחשק לך ממש אבל כבר חרגת הוא יכול לחכות לחודש הבא, או שנניח פעם אחת תצאו לבית קפה במקום למסעדה, או למקום אחר שקצת יותר זול... כאילו דרך אמצע כזאת

תכלס נראה לי שיש גם משהו קצת יותר מיוחד במשהו שאת מפנקת את עצמך כשזה לא יומיומי🙂

אני בדיוק מתחילה לנסות ככה בחודש הקרוב.

נעדכן אם הצלחתי חח

תודה!

אבל את צריכה קודם כל לבחון מה התקציב שאת רוצה לעמוד בו

ואז להתחיל לחלק את עוגת התקציב

לכל אחת מאיתנו יש נקודות רגישות אחרות ולכן החלוקה תהיה בהתאם, כמובן בהתאם להכנסות..

שימי לך תקציב הגיוני (2000 ש"ח לאוכל למשפחה בת 10נפשות זה תקציב לא ריאלי והם לא יעמדו בו..)

ליציאות, לבגדים, לקניות, לתיקונים (רכב, תקלות בבית)

ולפי זה תתנהלי

יתכן ולא תמיד זה יהיה פשוט אבל אם המטרה עומדת לנגד עינייך יהיה לך יותר ברור עבור מה את עושה את זה

אין מטה קסמים שיכול לאפשר לנו להתנהל בלי חשבון בלי שיהיו לזה מחירים

אם את רוצה לחיות משכורת אחת תבדקי עם עצמך מה את רוצה לעשות בשביל זה

מה את מוכנה לוותר

ועל מה את לא מוכנה לוותר

יחד עם זאת, כדאי להיות יצירתיים בעניין את יכולה לגלות על עצמך דברים שלא חשבת...

מנסים באמת החודש לחיות ככה פעם ראשונה. מקווה שנצליח.

תודה!

היא לצרוך פחות מההכנסה

אם צורכים יותר

אפשר להגדיל הכנסה/ לצמצם הוצאות/ שניהם

בפועל ההתנהלות שלי היא נקודת מוצא שאני לא צריכה יותר מדי

רוב הדברים שאני צורכת אני מכניסה בקטגוריה של צריכה עודפת כי אני יכולה להרשות לעצמי

הצריכה הבסיסית מבחינתי זה אוכל בסיסי והוצאות בסיסיות של תפעול בית ומשפחה

בילויים/ חופשות/ חפצים יקרים/ העשרה/ ועוד מתקיימים כשיש להם כיסוי

היו שנים שלא היה לי ולא צרכתי

וגם כשיש אני צורכת הרבה פחות מרמת ההכנסה שלי

כעיקרון של דרך חיים

נקודת מוצא כזו

'אנחנו לגמרי מפרגנים לעצמנו וקונים כל דבר שרוצים'

תולה את האושר בצריכה עודפת

ומקטינה את היכולת להתנהל נכון 

אבל כן רואה את זה במשהו שממלא אותי.

אני כן יודעת שלחיות בצורה בסיסית אני יכולה בכייף, ולהתאים את עצמי להכנסה שלי,

אני לא מפונקצת בכלל בדרישה הראשונית,

אבל אני כן נותנת לעצמי מעבר.

אני גם כן יכולה להגדיל הכנסה, ופשוט לצמצם חיסכון, אבל מנסה להבין מה נכון מבחינת התנהלות.

אני ובעלי שנינו רשומים לחדר כושר ומתמידים בו.

טיפול זוגי או אישי גם כמה אלפים.

מסעדה כדייט זוגי או כיציאה עם חברות פעם בשבוע או בשבועיים.

זה דברים שאני תמיד יכולה להגיד לעצמי לא,

אבל אני בוחרת להגיד כן.

הדרך היחידה היא לומר עליהם לא?

עוד לפני חישובים של קרונפלקס או כריות.

או תחבצ או דלק.

תלוי מה חשוב לך

לחסוך

או לנהל חיים כאלה

עלות תועלת

(אני אישית מצאתי את האושר בשחרור מצריכה

אפילו שיש לי את הכסף בשבילה)

אני מבינה שאנחנו צריכים עוד קצ להתבחבש במחשבה מה הרצון המקורי שלנו.

יותר לחיות ברווח או יותר לחסוך.

(ובאמת יש ערך ללדעת להתחשבן יותר מהכסף כמו שאמרת, כדי ללמוד את זה ולהיות מאושר בלי)

תודה!

שאתם רוצים לחיות רק ממשכורת אחת, כי את השנייה אתם רוצים לשמור לדירה. ואז נוצרת חריגה

ואז בעצם שואלת - אז האם בשביל להיות במאזן חיובי, אני חייבת לוותר על המותרות והאקסטרה?

זה לא שאת חייבת, זו בחירה.

אם אתם שניכם מרוויחים יפה

אבל חשוב לכם לחיות ממשכורת אחת כדי לחסוך לבית

יש כאן בחירה ששמה את קניית הבית במקום גבוה מאוד הסדרי העדיפויות.

אבל זו לא חובה, זו בחירה. לגיטימית לחלוטין, כן? אבל בחירה.

ובבחירה הזו, כן, אם רוצים להיות במאזן חיובי, כנראה צריך להיות יותר עם יד על הדופק בשאר ההוצאות.

יכול להיות שאם לא הייתם בוחרים לחסוך לבית, והייתי מנהלים את ההוצאות השוטפות שלכם על סמך שתי משכורות יפות, היה אפשר להרגיש יותר משוחררים עם הוצאות אחרות.

אבל אני חושבת שרוב האנשים, לא מרוויחים מספיק כסף בשביל כל הרצונות שלהם בעולם, ואז השאלה היא סדר עדיפויות ואיך בוחרים מה חשוב ומה פחות

עזרת לי להבין.

אז אין לי כל שבת שמלה אחרת....
וחוזרת על הרבה בגדים במהלך השבוע.
אם את יוצאת כל שבוע עם חברות, אולי באמת שווה לצמצם מפגשים.
אבל אם זה פעם ב... לא הייתי מורידה. זה בריאות הנפש.
ואני למשל פחות הולכת למסעדות, כל פעם מישהי אחרת מזמינה אליה. וזה ממש חוסך.

לצאת אבל לא למסעדה.

תודה!

אותה סצנה?

נגיד מחליטה שבחודש יש לך 500 ש"ח להוצאות של בילוי: בית קפה, מסעדה, הופעה איזה משהו אחר כייף או לא יודעת מה.

אז אם נגיד בחודש אחד בחרת לצאת להופעה. ועלתה לך כל היציאה 450 ש"ח 

אז בחודש הזה לא תצאי למסעדה אלא לקפה בקטנה.

לא כי ויתרת על המסעדה אלא כי בחרת ללכת להופעה.

אנחנו עכשיו עוברים בכלל לשלב המודעות של כמה יוצא על מה,

אז מקווה שבאמ ילך לי טוב עם לדעת לבחור ולחלק נכון את הרצונות שלי..

תודה!

ולראות אם אפשר לקצץ בהן.

נגיד מסלול טוב יותר בסלולר, באינטרנט וכו'.

בירוקרטיה חד פעמית מעצבנת ואחר כך חיסכון לא מורגש.

משהי בשם הניה שוחט, היא ממש מצחיקה ויש לה הופעות בכל הארץ, היא חרדית לא דתית לאומית

או מישהי כמו חנה כהן אלורו

לא דוס, אבל דתי. לא הייתי בהופעה.

לק"י

אני לא נהניתי.

חלק גם היה קצת בוטה, וגם הרגשתי שהיא רק מקטרת על החיים.

אבל אפשר לראות ביוטיוב אם זה הסגנון.

ותראי אם יש משהו מתאים

יש הצגה על החיים של נעמי שמר עם שירים שלה, אולי יתאים לכם

והרוב סגור ליישובים / אולפנות וכו'

אז רק ישבתי וריירתי 😅

בשילוב עם להקת מחול

נראה לי ערב בנות מושלם

אם זה נגיש לכן..

https://site.tickchak.co.il/XmE9zgm

כמעט הכל פה אירועים שהיו... מעט אירועים שעדיין לא היו - רחוקים לנו מידי....

אבל תודה רבה על החיפוש ❤️

תחפשי אפרת ליבי (או ליבי סרטים)

היא יוצאת עם הקרנות של שני הסרטים שלה:

ידיים מלאות (על אתגרי פוריות)

ומצפה לו (על אלמנות המלחמה)

שימי לב שיש הקרנות רק לנשים, ויש הקרנות לנשים וגברים.

היא דוסית ממש, ומאמינה שגם הסרטים נקיים בהתאם,

המחירים סבירים ליציאה של ערב בנות.

עוד הצגה שאם עדיין עולה יכולה להתאים- בחורים טובים (הצגה שמבוססת על הסרט)

איך בא לי חנאל ומכבית 😅

איך את יודעת שזה נקי? הילכו "נקי" ו"חנאל ומכבית" יחד? 😅

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

במהלך היום עייפה

וגם נראה לי כדאי להפסיק מתישהו לא?

להפסיק בבת אחת זה לטלטל את הגוף.

וחוץ מזה אין כללים של מתי להפסיק, הרבה מפסיקות בחודש חמישי אבל אני הייתי צריכה גם בחודש שישי ויש כאלה שלוקחות עד הלידה

השאלה מה עדיף, בחילות או עייפות, כל אחת והשיקולים שלה.

הדרגתי

אחרי שהייתי בטוחה שאני כבר יותר טוב

ועדיין היה צריך להתרגל..

זה הריון ראשון שלך? 

מהבחינה הזאת..

אני הייתי ממשיכה לקחת ומפסיקה הדרגתי, נגיד יום כן יום לא.. 

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

לפני עשור פלוס, אכן שילמתי.

הדיסק עלה 30 שקל אם אני לא טועה, וזה לכל הזמן, לא מנוי חודשי.

התזכורות היו בעצם דרך מיילים מתוזמנים. (לא זוכרת אם התוכנה יצרה אותם או בעלי, בכל אופן זה היה שניה וחצי להכניס לגוגל קלנדר)

כיום שאפשר ליצור בקלוד דבר כזה (כולל התזכורות) לא הייתי משלמת.

אם בא לך לעשות לזיכוי הרבים, אחלה.

אם זה בשביל הכנסה כלכלית לדעתי על תבני על זה לטווח ארוך.

מתזכרת אותי בעיקר על ימי פרישה

כי את השאר אני זוכרת מרוב שזה מעיק עלי...

לא רואה סיבה לשלם כשיש חינמי.

בעלי מחשב את הימים.

אני זוכרת.

לא מרגישה צורך במשהו נוסף.

נקודות שעולות לי שכדאי לקחת בחשבון:

* אנחנו מחשבים את ימי הפרישה בצורה אחרת מהמקובל. אז אם יש אפשרות לבחור שיטות שונות לחישוב.

* לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו תזכורות בטלפון ויתחילו לשאול שאלות. אז לחשוב איך אפשר לתזכר בצורה שתישאר דיסקרטית.

למשל השיטה הייחודית של חב"ד.

עונת אור זרוע למי שנוהג וכו'

אני רושמת שם

זה נוח לי שלא צריכה לזכור פרישות

מקבלת תזכורות למייל אז זה דיסקרטי

ושלום

(משו כמו 20 לחודש, 18 אולי)

ומסתדרת סבבה

לא רואה צורך באפליקציה