ה' שפתיי תפתח
דבר ראשון, אפשר לשלוח לך חיבוק גדול גדול גדול?❤️
הלוואי והשרשור שפתחת באמת יעזור לך, יעודד אותך וגם יתן לך כיוונים מעשיים טובים. מה שעולה לי:
1. את אלופה שאת מנסה ליצור שיחה, שוב ושוב! ושאת היית באימונים ובקורסים ושאת עושה את כל המאמצים האלה! אני מאמינה חזק שבע"ה בסוף תראי את הפירות המיוחלים "יגעת ומצאת - תאמין!". חזקי ואימצי. תמשיכי. אל תתייאשי. תמשיכי לחפש ולחקור ובסוף תפצחי את מה שצריך לפצח בע"ה. אם זה בקודים בינאישיים, אם זה במצבים שונים ואם זה בתוכך. זה שעוד לא הצלחת להרגיש טוב בתחום הזה רק אומר שעוד לא הצלחת. בע"ה בעתיד עוד תצליחי!
אני רוצה לספר לך שאני התחלתי את חיי כילדה לא מקובלת ובגדול בלי חברות. זה הגיע עד לכדי חרם. וכמובן מחשבות אובדניות, עוד כילדה. זה היה סבל מאד מאד גדול. המון שאלות על עצמי מגיל צעיר מאד. בעיקר: למה עובד לאחרים להתחבר ולי לא? מה דפוק בי? סביב גילאי 11-12-13 אני ממש זוכרת את עצמי סורקת את האינטרקציות בין האנשים סביבי ומנסה ללמוד מהן. ואז מנסה גם אני. ולפעמים פוגשת הצלחות והרבה פעמים מרגישה שיצא לי עקום. אבל עם הזמן הדברים כן השתכללו בי ב"ה. מי שהכיר אותי רק בשנים האחרונות בבית הספר (כיתה י' ואילך) או מי שמכיר אותי היום בדרך כלל ממש מופתע שככה התחיל מסלול חיי. אמנם אצלי השינוי קרה בשנות ההתבגרות, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאין גיל לעשות שינוי, ושזה אפשרי בכל שלב בערך ❤️
2. חלק מה"מחקר" שלי הנ"ל היה להבין שיש מצבים מסוימים שכדאי מראש להנמיך ציפיות. נגיד אירוע המוני (ערב עובדים, שמחה משפחתית, מפגש חברים וכו'), זה מקום שיש בו סיכוי גבוה שלא אגיע לשום שיחה איכותית עם אף אחד, מעבר ל"שלום, מה נשמע, מה את עושה היום". זה טיבם של אירועים כאלה.
או שבמצבים שאנחנו כמה קרובי משפחה, יש סיכוי לא רע שתתפתח שיחה שלא תכלול אותי. או שאחד מבני המשפחה יתייחס בני משפחה אחרים ולא אלי. (אגב יש גם מצבים הפוכים, שקרוב משפחה אחר הוא זה שירגיש שלא דיברו איתו, ואני כן אזכה לשיחות הפעם).
וגם שאכן יש דבר כזה שאנשים מסוימים תמיד יהיו מוקפים בבני שיחה לא משנה מה. אני לא בטוחה במה זה נובע. אני השלמתי עם זה שאני לא כזאת. אני כן רוצה חברות בחיים. אני כן רוצה שבחיי יהיו מספיק סיטואציות שאוכל לנהל שיחות נעימות. אבל לא קריטי לי אם יש אירועים מסוימים שארגיש קצת out. זה לא נעים כשזה קורה, אבל זה ממש טיב העולם בעיניי.
דומה אבל קצת שונה - יש אנשים שלא נחמדים 😬! או שנחמדים רק בחלק מהזמן. או שנחמדים אבל רק עם אנשים מסוימים. אפשר שהם יהיו חלק מהמשפחה, או השכנות שלנו או אימהות אחרות בגינה... צריך לדעת את זה, לקחת את זה בחשבון, ולהשתדל לא לקחת ללב, כמה שניתן... זה שלהם יותר משזה שלנו בסופו של דבר.
(וכמובן שיש גם אנשים סבבה אבל שכרגע ממהרים / עסוקים / בהיסח דעת / טרודים.... ואז המפגש במעלית או בחדר המדרגות יהיה די קר, למרות שבכללי אלה כן אנשים נחמדים סך הכל).
עוד נקודה שעוזרת זה לדעת שהרבה נשים שנראות שהן טובות בסמול טוק וכאלה גם פוגשות תחושה של בדידות בחלק מהמפגשים. זה דבר טבעי שקורה כמעט לכולן.
מה שאני מנסה להגיד פה, זה מצד אחד להמשיך לנסות ולשכלל את הכישורים החברותיים שלנו - ומצד שני לדעת שלרוב זה אף פעם לא יהיה 100%, ובמיוחד שיש מצבים מסוימים (אנשים מסוימים, שמחות משפחתיות, אירועים רבי משתתפים וכו') שטבעי ביותר שלא נגיע בהם לשיחות ממלאות. אם נזכה, זה יהיה נהדר ובונוס, אבל לא לבנות על זה מלכתחילה.
3. אני גיליתי סביב גיל 30 שאני אדם רגיש מאד (HSP). זאת הייתה אחת מתגליות חיי. זה הסביר לי המון דברים לגבי הקשיים החברותיים שפגשתי. ואני חושבת שזה מסביר גם מצבים מסוימים של היום, למרות שב"ה ב"ה אני מרגישה במצב טוב. אז אצלי הרבה ישב על זה. אצל אחרת זה יכול לשבת גם על זה, או אולי על דברים אחרים כמו מופנמות גדולה (היום יודעים שזה מאד קשור לגנטיקה), או לטראומות מסוימות, או אפילו על קשיי תקשורת (נגיד משהי על הרצף אבל היא לא אובחנה מעולם כי היא בתפקוד גבוה). ואולי אצלך זה בכלל סיפור אחר לגמרי. רק מנסה לפתוח כל מיני כיוונים כי אולי אחד מהם יהווה בשבילך מפתח, מי יודע?
4. חיבוק ענק ענק על המחשבות האובדניות. בתור משהי שהתמודדה עם זה (גם בתור אדם מבוגר, הרבה שנים אחרי שכבר היו לי חברות וכו'), זה דבר מאד כואב, קשה ומפחיד 🫂. כל הכבוד שכתבת לנו גם את החלק הזה. זה חשוב כל-כך. גם אם הפסיכולוגית לא מצליחה לקדם אותך בעניין החברותי, אם הטיפול טוב לך הוא אמור לעזור לך מול המחשבות האובדניות (זה תהליך כמובן, אבל בכללי אחרי תקופה מסוימת את אמורה לראות שיפור). אם תמשיכי להרגיש שזה סטטי ושאין שיפור לגבי זה הייתי מציעה לך לשקול חיפוש אחרי מטפלת אחרת. זה נורא מבאס כשזה קורה אבל לפעמים החיפוש הזה שווה כשמגיעים אחר-כך לאיש מקצוע שבאמת מתאים לנו. בכל מקרה בבקשה אל תוותרי על טיפול, כי מחשבות אובדניות כן עלולות להתפתח לדברים יותר חמורים חלילה כשהן לא מטופלות. וכי מגיע לך לחיות בטוב ולהיות מאושרת בע"ה.
5. לגבי חינוך הילדים, שולחת לך חיבוק, כוח ותמיכה. את בטח יודעת שגם נשים מאד מקובלות, חברותיות ומוקפות חברות יכולות לפגוש קשיים גדולים. כך שאפשר להתייחס לדברים האלה כאל שני נושאים נפרדים. ומצד שני, יש סיכוי טוב שהנושאים מזינים אחד את השני. שחוסר ההצלחה בחינוך הילדים מזין את תחושת ערך העצמי הנמוך. ושתחושת הערך העצמי הנמוך מזין את חוסר ההצלחה שאת פוגשת מול הילדים. לפעמים טיפול פסיכולוגי יהווה מפתח חזק גם בתחום החינוך. לפעמים צריך להמשיך ללמוד על ההורות, בספרים, קורסים או הדרכה פרטנית. לפעמים צריך ללמוד שקשיים שנראים לנו יוצאי דופן הם בעצם ביטוי רגיל של השלב ההתפתחותי בו הילדים נמצאים. ולפעמים אנחנו צריכים לעבור תהליך ולשנות את ההורות שלנו. כך או כך או כך, חשוב לזכור שהטעויות, תחושות הכישלון והמקומות התקועים בהורות הן חלק מהדרך. שצריך לפני הכל אורך רוח, אמונה וכוח לנסות מחדש שוב ושוב ושוב למרות כל מה שלא הצליח עד היום. שהניסיון בא עם השנים, ושלפעמים זה לוקח די הרבה שנים...🫶🏼
ושוב חיבוק ענק.
מאמינה בך אהובה.
אל תתייאשי ❤️
לבוש אירוע לבת שנתיים
זה לא דחוף, אבל כן אשמח שיגיע הקיץ הזה😅
)