מוזר לי להכנס לחדר לידה. את הקודם שלי ילדתי ברכב אז זה עבורי פעם ראשונה שאני בחדר לידה בלידה. מילדת אחת ממלאת את הפרטים במחשב, השניה פותחת לי וריד והשלישית מחברת למוניטור. משהו באווירה של חדר לידה מנתק אותי מהבועה האוקסיטוצינית שלי והצירים מתרחקים. אני עוקבת אחרי המוניטור, מחכה לראות 2 האצות ושאין ירידות בדופק כדי שיאשרו לי להכנס למיים. זה לא עושה לי טוב. זה מכניס אותי ללחץ מה קורה. המילדת מנסה להגיד לי בעדינות שהמוניטור זה באחריותם ושאני יעזוב אותו ויתמקד בעצמי. אחרי כשלושת רבעי שעה בודקים פתיחה והיא נשארה אותו דבר, אולי 5 וחצי. המיילדת שואלת אותי אם אני מסכימה שהיא תפקע לי את המיים. אני מתלבטת ושואלת אותה מה ההשלכות של זה, והיא מסבירה לי שהתנאים שלי ממש מתאימים לפקיעה והפקיעה תקדם מהר את הפתיחה ואני אוכל להיכנס למים. אני מתלבטת קצת ומסכימה לה אבל מבקשת קודם לנוח קצת. אני עוד מותשת מאד מהבכי של הלילה. לא הספקתי לשתות או לאכול משהו ואני עייפה מאד. אני מניחה ראש כמה דק. אבל הצירים לא נותנים לי כל כך לנוח ואחרי 2 צירים אני מבקשת ממנה לפקוע את המים. מחכים לציר וכשמגיע אני לוחצת מעט והיא מכניסה מן וו כזה ארוך ופוקעת את המים. שטף מיים חמימים שוטפים אותי ואני מרגישה מוזר. היא מחברת אותי שוב למוניטור ומבקשת שאשכב כי כשאני עומדת לא מצליחים לקלוט את הדופק. אני מבקשת שלא לשכב. קשה לי. אני רוצה לזוז. אבל היא אומרת שאני חייבת לשכב, אחרת לא יאשרו לי להכנס למים. אני שוכבת ואז מגיע ציר מטורף וכואב ברמות. ואין-לי-איך- להתמודד – איתו!! אני נאחזת בידית המיטה בכח ומנסה להתרכז ביד ובנשימה ולא בציר. אחרי ציר נוסף אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר וקוראת למילדת שתבדוק אותי. היא מגיעה ואומרת שעברו רק 2 צירים וסיכמנו שתגיע אחרי 4. אני אומרת לה שאני לא מסוגלת יותר ושתבדוק והיא אומרת לי שנחכה. ואז מגיע ציר של לחץ מטורף. אני קופצת ממנו. כלום לא מענין אותי וצועקת לה: לוחץ לי!!! ומתחילה ללחוץ. היא אומרת לי: 'אל תלחצי. את לא פתיחה מלאה ואת יכולה להזיק לעצמך'. אני מתעלמת ממנה. לא מענין אותי כלום. ולוחצת תוך הוצאת אוויר קלה וקולות נמוכים. היא קולטת שזה אמיתי ואינלי מושג איך בודקת פתיחה ומגלה ש-אופס. פתיחה מלאה. נגמר הציר. אני נושמת. היא שואלת אותי אם אני רוצה לעבור למיים. אני אומרת לה שכן אבל אני לא יודעת איך. היא אומרת שאפשר גם לוותר, אז אני אומרת לה שאני רוצה לידת מיים אבל אני לא יודעת איך לעבור. היא הבינה כמה חשוב לי לידת מים אז היא קוראת ל2 מיילדות נוספות וביחד הן עוזרות לי לעבור לבריכה החמימה. איך שאני נכנסת למיים אני מרגישה הקלה. אני נושמת בהקלה ואז מגיע ציר נוסף. אני לוחצת והמיילדת נותנת לי להרגיש את הראש שלו מציץ. ציר נוסף והקטן נפלט כולו לבחוץ. אני ממש מחזיקה אותו כשהוא יוצא ומוציאה אותו אלי. כשהוא יוצא הוא מתקשה קצת לנשום אז נותנים לו חמצן 5 דק, ואז הוא מתרגל לאוויר העולם ולומד לנשום. בנתיים אני עוברת למיטה ומתכסה בשמיכה. מביאים אותו אלי ואני נעזרת במיילדת ומניקה אותו.
שבת. זמן רגוע. עולים למחלקת ביות מלא. רגוע ונעים. בעלי משיג לי חמגשית של חבד מהאחיות כי כבר עבר זמן ארוחת צהרים, מקדשים ואני טורפת אותה. מגלה כמה הייתי רעבה. טוב לי שיש לי זמן להתאושש עם עצמי. בלי פלאפונים ובלי רעשי רקע. תודה לה' על הילד המדהים הזה!
אחרי שחוזרים הביתה ועובר כשבוע מהלידה, בעלי צריך להכנס לזומים של צהל בלי נוכחות ילדים! אנחנו נוסעים בתחבצ (!!) לחמותי כדי שיהיה מי שיעזור לי עם הילדים, וקשוח לי לקלוט שצהל מנהל לנו את החיים.קשה לי להשאר לבד.
אחרי שבוע וחצי אני מעלה חום. כנראה דלקת בשד. אני לוקחת אנטיביוטיקה ומרגישה נורא. במקביל המפקד דורש מבעלי לחזור לבסיס. הוא מנסה להסביר לו שהוא עם 2 קטנים ואישה חולה אבל המפקד מתעקש שיחזור ואומר לו שאחרת הוא יצטרך לעבור את כל הטירונות מחדש. יום אחד הוא איכשהו נשאר בבית (ב"ה אישרו לו את זה בדיעבד) אבל אחרי זה הוא נוסע.
ואני לבד.
עם 2 קטנים.
עם חום.
ואנטיביוטיקה שלא משפיעה.
אני הולכת ונחלשת.
ביום יש עוד קצת עזרה איכשהו. אבל בלילות פחות.
הילדים בוכים. ואני בוכה איתם. מרגישה לבד- לבד- לבד. לא מבינה איך ה' מעמיד אותי בניסיון כזה.
אחרי כמה ימים חמותי מגיעה להיות איתי והיא הצלת נפשות ממש! היא עוזרת עם הילדים. מביאה לי את הקטן להנקות ומתחזקת את הבית.
מחליפים לי סוג אנטיביוטיקה לאנטיביוטיקה חריפה יותר, ואני נחלשת עוד יותר וכבר לא מצליחה להרים את הקטן מרוב שאני חלשה. אני לא מצליחה להרים אותו אז ההנקות הולכות לי. וזה עצוב לי נורא. כי התאמצתי עליהם ממש. אני קורעת את עצמי על ההנקות עוד טיפה ומבינה בייעוץ עם יועצת הנקה תותחית שאני צריכה לדאוג לעצמי קודם. לאט לאט ההנקות הולכות ולצערי הגדול זה לא החזיק מעמד עוד הרבה זמן.
בעלי חוזר הביתה. אני גומרת את התקופה הזו עם קושי עם כל מה שקשור לצהל. ועצב עמוק שנשאר בלב. אחרי חודש אני מתחילה טיפה להתאושש. זה כנראה היה דלקת ווירוס ביחד. רק אז אני מתחילה את ההתאוששות הפיזית שלי. אך כל הקושי בתקופה הזו הכניס אותי לדיכאון אחרי לידה.
התמודדתי עם הדיכאון במשך כחצי שנה. נלחמתי בו ונאבקתי בו. בהתחלה התכחשתי לקיומו ולאט לאט נתתי לו מקום והבנתי שזה קרה לי- אני עוברת דיכאון אחרי לידה. בכוחות נפש האחרונים שלי אני פונה לטיפול ומתמודדת איתו.
כל פעם יש התקדמות, ואז כשיש משהו מאתגר עם צהל- נסיגה. בעלי צריך לסגור כל שבת שלישית והשבתות האלה גומרות אותי. בשלב מסוים אני מבינה שזה לא הגיוני! אני מתקשרת לסמח"ט ומקשת ממנו שישחרר את בעלי בשבתות. מסבירה לו שאני עוברת דיכאון אחרי לידה וצריכה את בעלי איתי. ב"ה הוא משחרר את בעלי בשבתות ואז מתחילה תקופת החלמה עם עליות וירידות ב"ה.
ב"ה היום אני אחרי כל זה. יצאתי מזה והתגברתי על זה. עדיין חוששת שהדיכאון לא יחזור אבל משתדלת לשמוח בטוב שה' נתן לנו.
מודה לה' שנתן לי בעל שהוא עוגן כל כך גדול עבורי.
ותודה לה' על הילדים המתוקים והמדהימים שלנו!
**ותודה לכן שקראתן. יפה למי שהגיעה עד לכאן 😊
