יש לי שניים כאלה (וגם בעל כזה 🥴)
בן אחד עבר כברת דרך גדולה מאוד, היו לו התפרצויות זעם נוראיות כשלא קיבל מה שרצה, או כשהיה עייף, אני מייחסת את זה בעיקר לתפילות ולעובדה שהוא גדל (היום בן 9). הוא עדיין מתעצבן מדי פעם וצריך ללמוד לשלוט ברגשות שלו כשדברים לא מסתדרים, אבל כמו. התפרצויות ירדה מאוד.
הבת גדולה ממנו, רוב הזמן מסתדרים איתה, אבל תמיד יש הרגשה שצריך ללכת איתה על ביצים, כי אם היא מתעצבנת זהו, איבדת אותה היא כבר לא תקשיב ולא תרד מהעץ. אז לפעמים זה הדברים מרגיזים אבל לא קריטיים ואז זה סתם מעצבן כי זה ממש מתפרש כמו חוצפה. אבל לפעמים זה במצבים שאין מה לעשות ואיך לעזור לה, למשל כשאנחנו בחוץ והיא רוצה לחזור ואין אפשרות, היא ממש כועסת מזה ואי אפשר לדבר איתה בהיגיון ולתת לה עצות איך להירגע או איך לנצל את הזמן עד שנלך, כמובן אחרי שנתתי אמפטיה. היא פשוט לא נרגעת וכועסת בצורה חסרת גבולות.
יש עוד כמה דוגמאות בסגנון, אבל בהרגשה שלי היא כאילו בהצפה כזאת גדולה ולא מצליחה להכיל הכל ולכן זה יוצא ככה. כי באמת אני תופסת ממנה אדם רגיש וטוב לב.
אני תוהה אם זה כבר שלב שצריך טיפול כלשהו, ואם כן איזה (מדובר במתבגרת).
גם בעלי כזה, אז כן רואה דמיון מאוד גדול והיה לנו קושי סביב זה בתחילת הנישואים, וגם היום לפעמים זה מתפרץ, אבל אשמח לחסוך מהילדים שלי את ההתמודדות הזאת אם אפשר.
