אני אגיד שאני מבינה אותך מאוד, ומה שאכתוב לא בא בשביל להקטין את מה שאת מרגישה ❤️
ואחר כך אני גם אכתוב, שזה בסדר בעיניי שהילדים רואים שאנחנו טועים לפעמים. כועסים לפעמים.
לי כאדם מאוד קשה למחול על עצמי כשאני כועסת, ואני תמיד רוצה להיות הכי בסדר בעולם ושאצליח תמיד תמיד לשלוט ברגשות שלי.
ובאמת זה נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי והעבודה שלי על עצמי ואני יחסית במקום שבו אני מצליחה לשלוט בכעס שלי, בטח כלפי בעלי.
אז מצד אחד, הילדים רואים בית רגוע, רוב הזמן לא כועסים עליהם וזה מצויין נותן ביטחון.
מצד שני, אני רואה שקשה להם מאוד להתמודד עם מקרים שבו יש כעס, או חריגה מנעימות או עדינות. כי הם לא רגילים לזה.
וממש אחד זה משמח, מצד שני, הם במן בועה שלא תואמת להתנהלות בעולם וזה יקשה עליהם בעתיד
אז זה לא אומר שאני כועסת עליהם בכוונה
וכמובן שנגמרץ לי הסבלנות לפעמים
אבל אם יש מקרים שבהם אני מרגישה שכעסתי יותר ממש שלגיטימי בעיניי, אני שמחה גם על ההזדמנות ללמד אותם על טעויות שאנחנו כבני אדם עושים (במקרה הזה טעות שלי), ואיך להתמודד עם זה שמישהו כועס עלינו.
אני כן אגיד, שלא תמיד נכון כהורים להתנצל בעיניי. וצריך לשים לב האם אנחנו עושים את זה כי זה מה שאנחנו חושבים שנכון לילדים, או שזה מה שיעזור לנו עם המצפון.
מה שאני באה להגיד בסופו של דבר, זה שאנחנו בני אדם. ואילו אם לא התכוונו, ואם לא היינו עושים את זה מלכתחילה, טוב שהילדים יכירו אותנו גם כבני אדם. זה יכול ללמד הרבה.
איך להמשיך עם זה מחר - זה שלך. את יכולה להתנצל אם את חושבת שזה משהו באמת חריג. ואת יכולה גם לא. זה ממש תלוי דינמיקה ומקרה.
אבל זה לא צובע הכל ולא צובע את כל האימהות שלך בצבע אחד, ושימי לב לא לשקוע בזה יותר מידי
