**פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כׇּל־אֹיְבַיִךְ… אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ** (איכה ב, טז).
לא סוד הוא שמאז אסון הכרמל ציפה מחנה "רק־לא־ביבי" בכליון עיניים לאסון לאומי שיזעזע את המדינה ויוכל לשמש עילה להדחת נתניהו.
מבחינתם, זהות האשמים בשטח הייתה משנית לחלוטין. הם היו מוכנים להקריב גם אנשים מהמחנה שלהם, מתוך חישוב פוליטי קר: נתניהו שווה בעיניהם לעשרות דמויות אחרות.
בסופו של דבר הגיע אסון מירון. אפשר היה לראות בבירור איזו שמחה לאיד עטפה אותם. הם היו בטוחים שזהו בדיוק סוג האסון שיחייב את הדחת נתניהו. הם אף דילגו מעל מפכ"ל המשטרה ושר הביטחון הלאומי והצביעו ישירות על ראש הממשלה, כאילו הוא עצמו מפקד האירוע – והכול תחת תזמורת התקשורת שניגנה על כל נימי הרגש האנושי.
אלא היות והאירוע פגע בעיקר במגזר החרדי, התקשורת התקשתה לרתום אותו למסע הסתה אפקטיבי: החרדים כמעט אינם חשופים לתקשורת, ולמדו לחשוב בהיגיון. והיה אז כל כך שקוף הם רוצים את ראשו של נתניהו, ולא משנה באיזו סיבה ובאיזה אופן.
ועדת החקירה לאסון מירון, שהאשימה את נתניהו ודילגה על מפקדי הביניים, העבירה מסר חד־משמעי לכל הדיפ סטייט: אין לכם מה לחשוש מאסון גדול. תמיד יאשימו את נתניהו, ומי שייכשל – אף יקבל מדליה.
ואז הגיע אסון השבעה באוקטובר. הדיפ סטייט בצבא ובשב"כ קרן מאושר. באותו בוקר הם לא מיהרו לשום מקום; לא בער בהם דבר. אפשר לראות את שביעות הרצון הזו בצילום של יאיר גולן, שלא הסתיר אפילו את החיוך על פניו.
הרמטכ"ל, ראש השב"כ ושאר חברי המטכ"ל לא פעלו בחלל ריק. הם התנהגו כזרוע מבצעת של האופוזיציה, של המערכת המשפטית, של התקשורת, של היועצת המשפטית לממשלה – וגם של ממשל ארה"ב. והפלא ופלא: הרמטכ"ל אכן קיבל מדליה – לא ישירות מהדיפ סטייט הישראלי, אלא דרך הקבלן־המשנה: הדיפ סטייט האמריקאי.
מתן אפשרות לגורמים אלה לעבור את אחוז החסימה הוא מתן פרס למערכת שנכשלה. גם אם אין הוכחה חד־משמעית שמדובר היה בכוונה תחילה, הרי זה בבחינת:
**"הֲפִשַׁלְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?!"**
