זה היה יום שבת קייצי, ואני, כהרגלי זה קצת יותר משנה, הלכתי לבקר את זקן בית הכנסת הבודד בביתו. בדרך הקצרה שהיתה לי הפשלתי את שרוולי חולצת השבת הארוכה, שקבלתי על עצמי לכבד בה את השבת כדמותו של אבי, תוך שאני מנסה לסדר את הרעיונות שאומר לר' מאיר הזקן, לפשטן קמעא מהעופפות המופשטת המאפיינת את דברי התורה של בחורי הישיבות הגבוהות בציבור.
כשהגעתי הוא כבר המתין לי בחוץ, רכון, בעל כורחו, על ספר התהילים הישן בתוך כסא הגלגלים שלו. "שבת שלום ר' מאיר! מה שלומך?" אמרתי סקול רם, בעודי כופף אליו את קומתי כדי שיוכל להביט בפני ולזהות אותי. "או! או! שבת שלום!" קרא בשמחה, "מה שלומך? בא שב.."
"כן כן, מיד" השבתי ושלפתי כיסא מערמת הכסאות שניצבה ליד. "תקרא למטפל שיביא כמה עוגיות וקולה, יש במקרר" הוא אמר לי, מניח באיטיות את ספר התהילים על השולחן שלידו והחל לסובב את כסאו אל עבר כיסא הפלסטיק שהצבתי בסמיכות. "זה בסדר, אין צורך", השבתי לו, "אולי אתה רוצה שאביא לך קצת קולה? או סודה?"
"לא, זה בסדר, לי יש מים", הוא הורה לי בידו הגרומה אל הבקבוק עם הקשית שניצב על השולחן לא רחוק ממנו. "מה שלומך?" הוא שב ושאל, "מה שלום ההורים? ב"ה אבא שלך אדם טוב, כל שבת הוא אומר לי שבת שלום ושואל איך אני מרגיש.."
"ב"ה" אני משיב, "השבח לאל, הכל בסדר, כולם בריאים". הוא מהנהן קלות בראשו כאומר 'ב"ה'. "באו לבקר אותך השבת?" אני שואל, "אולי הבנות? או שלום?"
"כן, כולם הגיעו בערב שבת, היה יפה מאוד" הוא משיב בשמחה, "שרו, והיה אוכל טוב..."
"איזה יופי" אמרתי בהקלה, "כל הכבוד להם שהם כולם באים". "כן כן" אמר, ואז נזכר ושאל "איפה היית שבוע שעבר? בישיבה?"
"כן ר' מאיר, צריך ללמוד.." עניתי כמתנצל. "כמובן", אמר, "אבל זה בסדר, יש בחורה חכמה שבאה לבקר אותי, יעל. איזה חכמה היא, לומדת, משקיעה, וגם אומרת לי דברי תורה על פרשת השבוע..."
מעניין, אני חושב לעצמי, זה חדש... מי כבר מכיר את ר' מאיר בשכונה ובא לבקר אותו? בטח מדובר על מישהי מבוגרת שבאה לדבר איתו. כבר יצא לי, בזמן ששהיתי במחיצתו של ר' מאיר, להפגש עם אחת מן השכנות לשעבר שגרו לידו ובאה לשוחח עימו קצת ולהפיג את בדידותו.
"איזה יופי" אמרתי לו בקול מעודד, והתחלתי לדבר על מעלת החסד מן הדברים שלמדנו לאחרונה בנושא מן הגמרא במסכת שבת. במהלך הדברים, כהרגלו, ר' מאיר הפסיק אותי בסיפורים על העבר ועל משפחתו, כשהוא מידי פעם מזכיר את אותה 'יעל' שבאה לבקר אותו מידי פעם, ומאבד את ההקשר של דברי הקודמים.
ולפתע, מאחורי גבי נשמעת חריקת שער הברזל, ואז קול צעיר קורא "סבא מאיר! מה שלומך? התגעגעתי אליך!" וכבת בית, בחורה צעירה שנראית קרוב לגילי, שולפת כיסא פלסטיק נוסף וממקמת אותו מצידו הנוסף של ר' מאיר הזקן. "או! יעל! מה שלומך? מה שלום ההורים?" פתח ר' מאיר בשמחה ופנה אלי "זו יעל שסיפרתי לך עליה".
"נעים מאוד.." אני מסביר לה פנים, והפנים שהוסברו אלי חזרה מוכרות לי מאיזה שהוא מקום. "אתם מכירים?" שואל ר' מאיר. "כן," מיד משיבה יעל, "היינו יחד בסניף, אתה עומר נכון?"
ואני מתפלא. לא הייתי דמות שאמורים להכיר אותה משם. "אמת". "היית באמצע לומר כמה דברי תורה נכון? תמשיכו בבקשה" אמרה בנימה קצת מתנצלת. "ר' מאיר סיפר לי שאת גם אומרת לו דברים על הפרשה מידי שבוע, אז בכבוד", די מיציתי את מה שהיה לי להגיד, הרהרתי.
"לא לא, תמשיך, זה באמת לא משהו רציני, אני רק קוראת לסבא מאיר קצת מהחומש ומסבירה.." היא משיבה. דליתי עוד איזה רעיון במחשבתי והתחלתי לומר אותו, ולאחר כמה רגעים ר' מאיר הפסיק אותי ובאופן מפתיע אמר "אתה יודע, יש לה משפחה ממש טובה, אנשים טובים, וגם חכמה – אולי תצאו יחד?"
באותו רגע נאלמתי דומיה, ולפני שהספקתי להיות מובך כדבעי, היא הזדרזה ואמר "תודה סבא מאיר, אבל אני כבר נפגשת עם מישהו.." התעשתי וקצת שחקתי על הסיטואציה, מנסה לחזור אל הנושא הקודם עליו דברתי לפני רגע. בינתיים ר' מאיר מפשיל את שרוולו ומביט אל שעונו המיוחד, שסימניו באותיות עברית חילוף המספרים "כבר צריך לצאת לבית הכנסת" הוא אומר וקורא למטפל, תוך שהוא מגדף אותו קמעא.
ליווינו את ר' מאיר לבית הכנסת, ולפני שנכנסתי אחריו גם אני, פניתי אל יעל וחזקתי אותה על ההשתדלות לבוא לשוחח עם ר' מאיר, תוך שאני מתפלא איך ומניין היא מכירה אותו. היא סיפרה לי שלא מזמן סבתא נפטרה ממגפת הקורונה שפקדה את העולם, וכשעברה ליד ביתו כאשר באה לבקר חברה שגרה בשכנות, ראתה אותו כשישב בחוץ והחלה לשוחח עימו. כשסבתא היתה בחיים היא היתה דואגת לה ובאה לבקר ולשוחח בקביעות, ועתה השיח הזה חסר לה, כך שהיא שמחה שפגשה את 'סבא מאיר'.
הנהנתי ונפרדתי ממנה לשלום, נכנס לתפילת מנחה של שבת בבית הכנסת הספרדי, מהרהר בסיטואציה המוזרה. ומאז, על אף כל הבחורות שיצאתי איתן לפניה ואחריה – היא לא יוצאת לי מהראש.
תמיד העלה נושאים כאלו. 
)